אתם אוהדים אתם?

הבחירות שאנחנו עושים בחיינו, ובכלל זה הקבוצות שאנחנו אוהדים, מושפעות מכמה גורמים ובעיקר הורשה גנטית, חינוך וטרנדים אופנתיים. חושבים שאנחנו בוחרים להיות אוהדים של, למעשה אנחנו מנותבים לשם גם אם אנחנו לא ממש מרגישים כך. תבדקו את עצמכם

אני רוצה לקרוא תיגר על כמה אמירות שנשמעו במרחבי ה"דה באזר" לאחרונה ונוגעות לעניין אהדה לקבוצות ספורט.

מתחרטים, מתרחקים, זה כבר לא אותו דבר, כבר לא אכפת לי, אולי הייתי אוהד קבוצה אחרת, ידה ידה ידה. בדרך כלל אמירות הנשמעות מתוך אכזבה ותסכול.

לא קונה. אנחנו הבחירות שאנחנו עושים בחיינו, ובכלל זה הקבוצות שאנחנו אוהדים, מושפעות מכמה גורמים ובעיקר הורשה גנטית, חינוך וטרנדים אופנתיים. חושבים שאנחנו בוחרים להיות אוהדים של, למעשה אנחנו מנותבים לשם, גם אם אנחנו לא ממש מרגישים כך. תבדקו את עצמכם.

כשאנחנו פוצחים בקריירה של אוהד, זה עסקה פור לייף. או קי, יש יוצאים מן הכלל. למשל למנחם לס לא הייתה בעיה להעביר את מושא אהדתו מהניקס להיט בעקבות החלפת מקום מגוריו, מצד שני, מכבי חיפה איתו גם ממרחק של אלפי קילומטרים וחמישים שנה. הסיבות ככל הנראה נוגעות למבנה המיוחד של שייכות קבוצה לעיר בארה"ב, שהרי בכל יום נתון זה יכול להיות אחרת.

הזהות שלנו עם הקבוצה שבחרנו או שבחרה אותנו כל כך חזקה, עד שבשלב מסוים היא מתחילה להשפיע גם על הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו. מתפתחת אצלנו כאוהדים נטייה לצמצם ולכרוך את העולם הפרטי שלנו לתוך מסגרת די צרה ונוקשה, המגולמת על ידי קבוצת כדורגל. אם אני אוהד את הפועל פ"ת וליברפול, אז זה אומר שאני לוזר? אם אני אוהד יונייטד והפועל ת"א אני ווינר? שטויות.

משתי סיבות. האחת, דברים משתנים. על כל השמחות של אוהדי יונייטד כיום מעיבה הידיעה שבעוד מספר שנים פרגוסון יפרוש והעתיד לא ברור. כנ"ל לגבי אוהדי ריאל עם הגמגומים הגלאקטיים בשנים האחרונות, מכבי תל אביב וכו'. מי יודע איך יראה העתיד הקרוב? כאן, אגב, יש יתרון לאוהדי הפועל פ"ת וליברפול, הם לפחות יכולים לקוות.

הסיבה השנייה נוגעת לעובדה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור, שאהדה לקבוצה היא עניין של רגש יותר מאשר של הגיון. בכלל, נחמד לדעת שהרגש מכתיב לנו התנהלות מדי פעם. נסו לחשוב על חיים על פי השכל בלבד ותראו לאן תגיעו. כאוס מוחלט. אותם חלקים בחיים שבאים עם רגש, עם הרבה רגש, כוללים גם את הקבוצה שאנחנו אוהבים ושבדרך כלל אוכלת לנו את הכבד בכפית. ורגש הוא עניין מצמית, כובל, מגביל. אי אפשר להתעלם ממנו.

***

כשהבן הגדול שלי היה בכיתה ה', הוא כבר נחשב לאוהד הפועל פ"ת שרוף, אבל אז הוא הגיע אלי יום אחד עם התלבטות נוראה לילד בגילו. הוא רוצה להחליף קבוצה. הפועל פ"ת, נו מה חדש, עומדת לרדת ליגה ולא תישאר לו אף קבוצה בליגת העל לאהוד וכל החברים אוהדים את הפועל ת"א ומה יהיה וכו'.

זה אחד מאותם רגעים שאתה מבין שלהיות אבא זה עסק מסובך. מה אומר לו? הרי חינכתי אותו על ברכי בחירה חופשית ואי אפשר פתאום לבוא ולרסק את הבסיס הערכי שעליו בניתי תילי תילים של פואמות פדגוגיות. הצעתי לו לקחת כמה ימים למחשבה ובינתיים הגיעו דוביד שוויצר ומוטי איווניר והצילו לי את האבהות.

הבן השני שאל אותי מה יעציב אותי יותר, שיהיה הומו או יחזור בתשובה. כאן לא נדרשתי להתלבטות ממושכת. שתהיה אוהד מכבי פ"ת ומנצ'סטר יונייטד, יריתי מיידית.

בינתיים שניהם התאזנו ושניהם אוהדי הפועל פ"ת. השלישי סתם לא מתעניין בכדורגל.

להיות אוהד זה לחשוב כמעט כל הזמן על מה שקורה ומה שיקרה. להיות אוהד זה לכאוב בעיקר, גם לשמוח כמובן, אבל לעולם כאב של הפסד יהיה משמעותי לנו יותר משמחה על ניצחון. להיות אוהד זה לשלוח סמסים מהמילואים או מחו"ל לדעת כמה נגמר, ללכת לישון עם זה במוצאי שבת ולקום עם זה בבוקר יום ראשון. זה לשמוע שהחלוץ שלך נפצע ולחשוב שהעולם נחרב, לחטוף קריזה כשהנמסיס שלך מנצח ולרצות לפרק לחבר הכי טוב שלך את הפרצוף רק כי הוא אוהד קבוצה אחרת. ואגב, זה נכון גם לאוהדי קבוצות שלעולם לא יגיעו לכלום מבחינת הישגים.

כל ההנחות שאנחנו עושים לעצמנו וכל ההסכמים מסוג של אני גמרתי, לא מתעניין, לא אוהד, לא אכפת לי – לא שווים את האוויר שלתוכו הם נפלטים. דורפן ירוץ אחרי היונייטד גם אחרי ימי פרגי, אלפסי יגיע לטדי בכל שבת גם אם יוצא יום שלישי ואני אמשיך לפתוח את אתרי האוהדים של הפועל פ"ת וליברפול בשנייה שאני מגיע הביתה.

אז תעשו טובה, לי, לכם, לא משנה, ותפסיקו לבזבז אנרגיות על אוטוסוגסטיה, תפסיקו להשחית מילים על רגשות תסכול. אתם אוהדים ותישארו כאלה גם אם תעטו על עצמכם פרצופים אחרים ותצאו בהצהרות. אתם יכולים לספר לי עד מחר שאני איתם גמרתי, זה יחזיק מעמד יומיים. כבר הערב תחפשו את מדור הספורט כמו נרקומן בקריז, תחלפו ביעף על הכותרות אפילו באתר וואן, לא תוכלו להסתיר חיוך של חתול שבלע שמנת כשהקבוצה תנצח ובטח שלא תשמעו משכנעים כשתגידו את ההיפך.

או, שלא הייתם אוהדים מלכתחילה, ואז זה סיפור אחר לגמרי.

 

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

February 25th
ליברפול - ל (Fucking) גמרי

תגובות

  • ארז (דא יונג)

    בחירה מעולה של שיר.

    אני אוהד ריאל מדריד מתחילת שנות ה-90.
    באותו יום שפלורנטינו קנה את בקהאם (שבוע לפני סוף עונת 2002/3 כאשר ריאל סוסואידד ומדריד נאבקו על התואר עד המחזור האחרון) - רכישה שלא הייתה נחוצה מקצועית בשום צורה ונעשתה אך ורק לשם האדרת המותג באסיה ומכירת חולצות - אמרתי לעצמי שאני לא יכול להמשיך לאהוד קבוצה שמחריבה את הכדורגל והופכת אותו למוצר במקום לספורט. את האליפות באותו סופ"ש לא חגגתי.
    במהלך שתי העונות שאחר כך ניסיתי ליצור חיץ, לשמוח לאיד או להפגין חוסר אכפתיות לתוצאותיה של ריאל מדריד. אולם המפלות ההולכות וגדלות, ההשפלות והכשלונות שהגיעו לאחר הגעת בקהאם, פיטורי דל בוסקה והפלופ של קונספט הגלקטיקוס החזירו אותי לאט הביתה. כל כשלון של פלורנטינו קירב אותי - לא בראש, אלא בלב, בצורה בלתי נשלטת - יותר ויותר חזרה אל הבלנקוס.
    בסוף עונת 2004/5 כבר הבנתי שפלורנטינו או לא - אין מה לעשות נגד הלב.

    השאלה הנשאלת היא אם ריאל היו מצליחים והפרוייקט של פלורנטינו היה קוצר הצלחות - מה היה קורה אז....

  • דובינסקי

    את ליברפול כל המשפחה אוהדת בגלל דוד שלי.
    את איאקס אני אוהד מאז שאני אוהב כדורגל, אבל לא ממש זוכר למה. לדעתי זה התחיל בגלל דגלי ישראל ביציע.
    את פיניקס אני אוהד בגלל משחק כדורסל במחשב בשנות ה-80. ללייקרס היה את קארים עבדול ג'באר שהיה זורק הוק שוטס, לסלטיקס היה את לארי בירד שלא החטיא משלוש ולפילדלפיה את צ'ארלס ברקלי. פיניקס היתה הקבוצה הכי גרועה במשחק, אבל בגלל שהייתי כל כך טוב בו תמיד הייתי בוחר אותם כדי שיהיה לי אתגר. משם זה התחיל.

  • מנחם לס

    הי בני,
    זהו נושא שנחקר וניכתב יותר משאתה חושב. היו עשרות אלפי מחקרים (אני לא מגזים!) על הנושא, ובעיקר בגלל ההיבט המנטלי-רגשי, ועד הפסיכוטי. לאהדת קבוצה גורמים יותר משתנים שונים משאתה מתאר לעצמך: גיל האדם, מצב משפחתי (בן יחיד? אחד מעשרה ילדים?), מצבו הנפשי, הכלכלי, הסביבה בה הוא חי, לחץ חברתי, צרכים אישיים, גיאוגרפיה, צורך שייכות, בטחון עצמי, ואפילו מזוכיזם. לי מכבי בת-גלים (ואח"כ מכבי חיפה) היתה משפחה. מקום להרגיש בו שייך ומוגן, כשהייתי ילד ללא אב מגיל 3. נוצר קשר משפחתי ממש. כשהגעתי לארה"ב, והפכתי לאוהד הניקס, הסיבות היו הרבה יותר 'נורמליות' וישירות.

    • דובינסקי

      קראתי מחקר שאחוז גבוה מאוד (לא זוכר בדיוק, אבל מעל 80%) של ילדים אוהדים או את הקבוצה שהאבא אוהד או את היריבה הנצחית

  • aussie aussie aussie

    או, שלא הייתם אוהדים מלכתחילה, ואז זה סיפור אחר לגמרי.

    כמה נכון.

  • טל 12

    אני זוכר איך אחרי עונת אליפות של נתניה,הייתי גאה להיות אוהד הקבוצה ,למרות עונה די בינונית.נראה לי שמההתחלה היה מובן לי הקטע האידיאולוגי הזה. מגיל צעיר אתה מבין שזהו זה,יש לך קבוצה לטוב ולרע.

  • תומר חרוב

    בני, מסכים עם כל מילה, הרגת אותי עם התשובה לבן שלך.
    האמת שזה מעניין בקשר לילדים, אמנם אין לי ילדים אבל אני נתקל בחברים שמביאים את הילדים/אחיינים למשחקים ואני תוהה האם זה מוסרי לחשוף את ילדך לסם המתועב/מתוק הזה? האם לא כדאי לכתוב על הכרטיסים למשחקים אזהרות כמו על סיגריות, משהו בסגנון של "משרד הבריאות קובע כי אהדת קבוצה ממכרת" או "אהדה עלולה לגרום לצלקות נפשיות וזכרונות כואבים" או "היא תאכזב אותך רוב הזמן".

  • moby

    מילים שחקוקות בסלע
    אבל תמיד אפשר לאהוד את מכבי ת"א בכדורסל.
    כלכך נכון הקטע עם הילדים. היית צריך לראות מה קרה שהילדה שלי טענה שהיא הפועל ת"א (לא דואג עדיין אבל הצביטה בלב כשהיא אמרה את זה.....)

    • B. Goren

      moby,
      אצלי בבית אף לא יאמר משפט כזה אפילו לא בצחוק. יש תחומים שגם הומור אסור בהם.

  • שלו

    אתן תשובה קצרה (כי אני בדרך לגן) אחר כך אפרט...
    העניין הוא סדר העדיפויות,
    אם פעם הוא היה:
    מכבי תל-אביב
    מנצ'סטר יונייטד
    ברצלונה
    רומא
    .
    .
    .
    היום הוא:
    מנצ'סטר יונייטד,
    רומא,
    מכבי תל-אביב
    .
    .
    .
    ברצלונה.
    וזה נמדד בכאב שהקבוצה עושה לך לא בשמחה שהיא נותנת.

  • גלעד בלום

    במלחמה,בסקס,באהבה ואני אוסיף גם באהדה של קבוצה אין חוקים.גם המשפט "אפשר להחליף אמא אבל קבוצה אי אפשר להחליף" הוא מופרך,אני מכיר לא מעט אנשים שהחליפו קבוצות או הפסיקו לאהוד קבוצה(דורפן לדוגמא),גם אני אהדתי בזמנו את הסלטיקס של בירד,אח'כ את שיקגו של סקוטי ומייקל ובעשור האחרון את הניקס בהבדל הגדול שאני חי בניו יורק ,הולך למשחקים ורואה 82 משחקים בעונה.

    אבי לקח אותי לבלומפילד בגיל שש לשער 7,שם עלי צעיף אדום ונגמר הסיפור,אני זוכר את ההרגשה של השניה לפני שאתה עולה במדרגות והירוק של הדשא של בלומפילד מתגלה לך ולרגע שהקבוצה עולה,זה מרגש אותי מחדש עד היום.

    אני גם אוהד טוטנהאם אבל בני בן ה-5 שהוא חולה כדורגל החל להתעניין בענף,מה לעשות,בעונה שעברה וזכה לראות את צ'לסי נותנת הצגות תכלית עם חמישיות ואליפות."אני אוהד צ'לסי",הוא הכריז בעונה שעברה כשראה שהם אלופים."אוקי",חרקתי שיניים ועניתי לו,"זו מדינה חפשית".למזלי העונה צ'לסי לא פוגעים וטוטנהאם עם אפשרות למשהו מיוחד,אני עדיין מקווה שהוא יעשה הסבה...בישראל הוא יודע שהוא אדום(יש גבול למה שאב מסוגל לסבול),הוא רואה אתי משחקים של הפועל באינטרנט ומבין את משמעות היריבויות העירוניות ואיזה קבוצות אנחנו לא מסמפטים.

    עניין החוסר רציונליות הוא משמעותי,כשיש ילדים אז זה מתחדד.למשל כשראיתי משחק של מכבי באינטרנט לא מזמן שאל אותי בני את מי אנחנו מעודדים."אנחנו תמיד נגד הצהוב",הוא לא ממש מבין למה אבל כשיגדל כבר יבין ובייחוד אחרי שיגיע לבלומפילד בחודש הבא למשחק הטבילה שלו,אני שוקל לקחת אותו לשער 5 כדי שיחווה את הטירוף מבפנים. 

  • יוסי מזרחי

    כרגיל פוסט ברמה עולמית.
    גם לי, בהמון מקרים שבהם עולה השאלה או הקביעה "לא אוהד יותר" או "מתענין פחות" או כל נגזרת אחרת,דגדג בקצה האצבעות הרצון להעמיד אנשים במקומם או מול ראי,ולהגיד להם את הדברים האלה.
    .
    לכן אני מרגיש הזדהות עם רוח הדברים. לפני שנים, הייתי באיזה חור בעניני עבודה. כשהתקשרתי לארץ במוצ"ש, מאוחר בלילה כדי למסור מידע מסויים, שאלתי את בן שיחי "כמה ניצחנו??",לפני שלום ושאר השטויות.
    .
    בלי סיפורי סבתא, לאהוד קבוצה (וגם לשנוא אחרת),זה ענין שנולדים לתוכו, עד שמחזירים ציוד בסוף הדרך. הסברים ניתן למצא במחקרים שעליהם מספר ד"ר לס. מנחם.
    .
    הנרי פורד אמר פעם, כשמודל Tפעם

    .

    • יוסי מזרחי

      הנרי פורד אמר פעם, שאין לו בעיה באיזה צבע רוצים את מודל T שלו,ובלבד שזה יהיה שחור.
      במרבית המקרים יגיד אב לבנו, על אותו משקל, "ובלבד שזו תהיה הקבוצה שלי."
      ככה זה בירושלים.
      בחירה חפשית בכל ענין חוץ מענינים קיומיים.

  • אני בא מקטמון

    כשאבא שלך עובד עם כל הכוכבים של הפועל משנות ה-70...
    כשאחד מראשי הסדרנים (פלוגת הסדרן עליה השלום) גם הוא חבר של אבא...
    כשהמגרש בקריית יובל הוא מתחת לשבט הצופים שלך...
    כשהשוער של קבוצת הנוער הוא חבר קרוב שלך...
    כל זה מוביל רק למקום אחד...
    אח"כ הגיעו סאסיונה והרסו הכל, חייתי בחו"ל והאהדה פחתה.
    חזרתי לארץ
    קטמון יצאה לדרך ושוב כמו ילד בן 16 אני מעביר שעות במחשבה על המשחק הקרוב, כמה שעריים מסכנים אותנו וכמה ליאוד זדה יהיה אחד המאמנים הבכירים בארץ בעוד כמה שנים

    • יוסי מזרחי

      בהקבלה, אני בא מימק"א,
      ואני מבין אותך ואת חבריך כשרק מעלים את השמות של סאסי ויונה.
      אבל גם זה יגמר פעם.
      קדאפי נופל, אז מי אלה סאסיונה ?

      • אני בא מקטמון

        כמו כל הרודנים הגדולים, לפני שהם נופלים הם מנסים קודם להלחם במורדים ולהקשיח עמדות.
        לצערנו אנחנו עדיין בשלב הזה.

        לא נותר לי לאחל לך שנפגש בקרוב לדרבי בליגה הלאומית ;-)

        • יוסי מזרחי

          אתה אוהד הפועל אמיתי.
          קודם שונא בית"ר ואח"כ מנותק מהמציאות.....
          תן חיוך.

  • צור שפי

    כל מה שאכתוב כאן יהיה בהכרח חובבני ולא מעמיק בהתחשב בעשרות המחקרים שמנחם הזכיר. יחד עם זאת מאוד מעניינות התגובות כמו של ארז (דא יונג) על שהקירבה שלו לריאל מדריד התעצמה בגלל הכישלונות בעוד שבמקביל קבוצות זוכות לתוספת אוהדים רצינית דווקא בתקופות של ניצחונות כמו הבן של גלעד וצ'לסי והעובדה שכיום חיפה היא בעיקר ירוקה. התגובה של ארז מעניינת גם בגלל שהאתוס של ריאל מדריד, קצת כמו זה של מכבי ת"א, הוא של נצחונות בכל מחיר ותחושה מסויימת של אדנות. זה שונה לגמרי מהלוזריות המובנית שלנו, אוהדי הפועל (אולי למעט אלה שהצטרפו בשנתיים האחרונות ועדיין לא הייתי ממהר להגדירם כאוהדים). אני עדיין מסתכל על כל ניצחון כעל נס שמחוץ לגדר הטבע וזה לא רק נגד מכבי חיפה (ועוד 4-1. השתגענו?) אלא גם נגד מכבי קרית גת. אני גם חושב כל הזמן מתי השפע המסוכן והלא טבעי הזה ייגמר ונקבל את הנבוט בראש. בקיצור אני סובל כשאני נהנה ולהפך - כשהפועל מדשדשת בשולי הצמרת או במרכז הטבלה אני הכי בתוך הקומפורט זון שלי.

    • דניאל

      צודק 100%. גם אני מרגיש שכל גול שהפועל כובשת הוא נס קטן. ניצחון על מכבי חיפה? הפועל ב"ש? נס ענק.
      אני מחכה לנפילה של הפועל. מחכה בחשש מתמיד...

  • אזי

    אבל לקבוצות באמת יש אופי!
    זה לא יכול להיות שאוהדי הפועל (האמיתיים. לא אלה מהשנתיים האחרונות) מרגישים יותר נוח לא להוביל.
    זה לא יכול להיות שאוהדי מכבי בטוחים שהם בתמונת האליפות גם ממקום 5
    זה לא יכול להיות שאוהדי חיפה לא מרוצים מנצחון 1-0 גם אם הם בשמונה שחקנים.

    זה לא יכול להיות כי הגיל הממוצע להתחיל לאהוד קבוצה הוא 6. הרבה לפני שבאמת יש לך אופי ובדרך כלל אתה בוחר קבוצה לפי אבא או לפי העיר שלך או לפי האלופה המכהנת.

    אז אם זה לא יכול להיות, איך זה בכל זאת נכון?

    • אני בא מקטמון

      כי לכל קבוצה יש את האתוס שלה שעובר בין האוהדים ביציע וזה קורה לאחר שהאהדה הראשונית נוצרת.
      אצלנו למשל מדובר במחלקת טראומה מורחבת לענייני עליית ליגה ומשחקי גביע.

  • שלו

    מכבי - זה התחיל הרבה לפני שנולדתי, אמא שלי בת קיבוץ של השומר הצעיר (ויש אומרים הקיבוץ של השומר הצעיר, זה של מאיר יערי) מרדה במשמעת הקיבוצית וצד את עינה דווקא שייע גלזר.
    ומאז זה זורם במשפחה.
    מנצ'סטר - כמו הרבה דברים בחיים, אתה מגיע לקבוצה בטעות.
    הרומן שלי עם כדורגל התחיל באופן אמתי בסביבות 1980, כדורגל אנגלי התחלתי לראות בעונת 80/1 וכמובן יצא ליבי אל הוילה, אחי שחב לו אני רבות מאהדת הכדורגל, הסביר לי בצורה מפורשת, שלא משתמעת לשני פנים, שלא בוחרים לאהדה קבוצה שלוקחת אליפות ואסר אלי אהדת הוילה, בנוסף מכר לי את יונייטד שלו במחיר מציאה...
    בארסה - איך שהוא באותה תקופה עשיתי היכרות עם קרויף וכל מה שמסביב לבארסה, זה לא היה באמת זה, אבל חיבה מסוימת (פעם זה היה הרבה יותר מחיבה) עדיין יש לי. אני מודה שפרומואי ערוץ הספורט בהחלט מרחיקים אותי מהליגה הספרדית.
    רומא - זה התחיל על אש קטנה מאותו גמר ארור ברומא, שכל מה שהוא הפועל או ליברפול (כמו שגלעד בלום כתב, בהקשר אחר) אני נגד, ארבע שנים ביציעים שינו סדרי עולם. בין היונייטד לרומא הבנתי את הדירוג באותו 7 - 1 שרציתי שהיונייטד יעברו אבל כאב לי שזה נגמר כל כך קשה.

  • D!

    אני חושב שאפשר להבדיל בין קבוצה שאנחנו מתחילים לאהוד בגיל צעיר ואמוציונאלי לבין קבוצה שאחנו בוחרים לאבוד בגיל מבוגר ואז נכנסים לעניין גם שיקולי אופי ואידיאולוגיה.
    בגיל צעיר אנחנו מבלים שעות (יש לנו זמן גם לזה) בקבוצה, במשחקים, בהקנטות בית ספר בהגנה על הקבוצה מול אוהדים אחרים, בעידוד וכדומה. אנחנו מסרבים ללבוש חולצה בצבע הלא נכון.
    בגיל מבוגר אנחנו מתחברים למסורת של קבוצה, לאופי, לשיוך אידיאולוגי. האמת היא שאני שואל את עצמי הרבה פעמים מה משפיע יותר על מה. אהדה לקבוצה על אידיאולוגיה מאוחרת יותר או אידיאולוגיה על אהדה לקבוצה. בתור אוהד מכב"י מגיל מאד צעיר אני חושב שאם יכולתי לבחור היום קבוצה יכול מאד להיות שהייתי מסיים בשער חמש. זה כבר לא יקרה (ולא בגלל הקומץ העלוב שלהם שדומה לקומץ העלוב של בית"ר או של מכב"י).
    אנ.בי.אי זה משהו שרובנו התחלנו לראות בגיל יותר מאוחר ואהדה שם היא יותר בחירה (שחקנים שמושכים אותנו, סגנון משחק, מגורים קרובים) רציונאלית ופחות אמוציונאלית ולכן יותר קל לנו להכריז על שינוי אהדה או "הוספת" קבוצה.
    באופן אישי התחלתי לראות ולהתעניין בכורגל גרמני רק לפני כמה שנים. כבר לא זוכר למה אבל המבורג הייתה הקבוצה שלי. העוצמה נמוכה ביותר בהשוואה לאהדה שלי למכבי, או לליברפול, אבל כשפתחתי עיתון רציתי לדעת מה הם עשו, את מי הם קונים (עדיין הם ולא אנחנו). בשנתיים וחצי האחרונות גרתי במינכן ולא יעזור (כמעט) כלום, כשאתה מתגורר במקום מסויים יש סיכוי גדול שתפתח לכל הפחות סימפטיה לקבוצה המקומית. יכול להיות שמישהו עם יותר מעוף ממני היה מפתח אהדה לאיזו קבוצה באוורית קטנה מליגה נמוכה יותר אבל הבחירה הזו הייתה בשבילי טבעית ולמעשה הייתה פחות בחירה ויותר התפתחות.
    השנקל שלי.

    • צור שפי

      ניתוח נכון D! ויש עוד דבר, הדימיון ל"קבוצה האם". אני הגעתי בגיל מבוגר יחסית לאתלטיקו מדריד כי היא משחקת באדום (כמו הפועל), כי היא מוכרת רשמית כקבוצה השגורמת לאוהדים שלה סבל (הפועל) וכי היא הקבוצה השניה והפחות מצליחה בעיר שלה (הפועל, עד למוטציה הנוכחית).

      • צור שפי

        השגורמת=הגורמת

      • D!

        אני יכול להבין את "קבוצת האם" אם כי כמו שאמרתי אני חושב שכמעט כל קבוצה שהייתי בוחר היום היתה שונה מקבוצות ילדותי.

  • אזי

    מכבי. סתם כי היא לקחה אליפות ב95. בדיעבד, זכיתי להיות אוהד אמיתי רק באליפות אחת ב2003. ב95 ו96 עוד לא באמת הבנתי את העסק.
    מנצ'סטר כי היה לי משחק כדורגל של הליגה האנגלית שנקרא מנצ'סטר יונייטד והיתה תמונה שלהם על המסך כשהוא היה עולה. אז באופן אוטומטי (ולמרות רוזנטל) בחרתי לשחק איתם.
    תנסו אתם לא לאהוד קבוצה עם שמייכל, הנווילים, סקולס, קאנטונה, גיגס, קול, יורק וכל החברה האלה...
    בליגה הספרדית שהכרתי הרבה יותר מאוחר (בערך מאז בקהם) באופן מוזר אני נוטה לאהוד את ה"אנדרדוג" אז כל כמה שנים אני מחליף בין ריאל לבארסה.
    בNBA בכלל אי אפשר לעקוב אחרי. לייקרס עם שאקיל, אורלנדו עם הרדווי, היט של האליפות ושוב לייקרס ושוב היט...

    אבל מכבי ומנצ'סטר..... מכבי ומנצ'סטר....

  • matipool

    הפועל כפר סבא - פעם זו הייתה האהדה הראשונה שלי וזה קרה בגלל שכשהייתי בן 6 הגענו לגור בהוד השרון ובמקרה השכן ממול היה ישראל פוגל שהיה אז חלוץ אימתני בכפ"ס ובעיניי היה כוכב ענק . שנים הייתי אוהד מקרוב . היום זה רק מעקב אחרי התוצאות .

    ליברפול - בערך באותה שנה התחילה ההתעניינות והאהדה בזכות שידורי משחק השבוע בימי חמישי בערב ובזכות קווין קיגאן שהיה אליל הכדורגל הבינלאומי הראשון שלי . אני הייתי בן 6-7 , אבי היה בן שלושים וקצת והתעקש לקרוא להם עם דגש ב-ב' ועם פ' רפויה משום מה ושנינו היינו רואים את המשחקים ביחד . האהדה , האהבה והחיבור גדלו בשנים האחרונות עם נגישות האינטרנט ועם הזמן שהתפנה לי יותר לאחר שהילדים גדלו .

    בוסטון סלטיקס - הייתי בן 14-15 ואז הגיע בירד . האהבה ניצתה והפכתי לאוהד הסלטיקס . "בגדתי" בשנות ה-90' בגלל ג'ורדן ובשנים האחרונות חזרתי למקורות .

    את מכבי ת"א כדורסל , אהדתי כמעט כמו כל ילד שגדל כאן בשנות ה-70' . זה מה שלימדו אותנו וזה מה שידענו . לשמחתי , מהאהדה הזו התפכחתי בגיל מאוחר יותר .

  • יניר

    ומה אני אגיד כשאני אוהד מכבי והבן שלי( בן 11) אוהד הפועל? מצד שני בעיני זה שיא הליברליות, ברגע שאני חי עם זה אוכל לקבל כל דבר בעתיד בקשר אליו.יש לנו אפילו הסכם שכל אחד תומך בקבוצה של השני כל עוד הם לא משחקות זו נגד זו. מתברר שעיקרתי לחלוטין את אלמנט השנאה לקבוצה השניה. אבל היי, אפשר גם בלי לשנוא או במילים אחרות- תמיד יש את בית"ר

  • סימנטוב

    התחלתי (אי שם בגן) עם יונייטד וסטוק סיטי כי חשבתי שאחיי אהדו אותם מה שלא היה נכון. כשהייתי בן 7 אחי היה באנגליה וחזר עם חולצה של יונייטד (פרה עידן הספונסרים) ומאז השריטה חייה ונושמת אם כי לאחר שנים שבהם מצאתי את עצמי לחוץ יותר החל ממרץ אפריל אני משתדל לנשום עמוק וזכור שכל העולם במה.
    עם הפועל פ"ת זה היה יותר עניין חברתי, כמעט כל החברה במשק אהדו אותם. עם השנים התקנתי קצת, אבל מספיק משחק אחד בכדי להחליט שיש לנו כמה שחקנים נחמדים ופאק-אית ההנהלה והמאמן סאקר נשאר סאקר.
    כמו מנחם גם אני (איזה כיף לרשום את זה...) החלפתי קבוצה בארה"ב את הפורטיניינרס באריזה קארדינלס (בסוף שנים התשעים) לאחר מעבר לאריזונה.
    את הגולדן סטייט השארתי קרוב ללב סך הכל בנאדם צריך מגוון קבוצות בכדי להאכיל את ליבו בכל הספקטרום האפשרי

  • דורפן

    גלעד - אני הפסקתי לאהוד קבוצה - בית"ר ירושלים - בגלל שינוי מאד קיצוני שהיא עברה. אבל לא התחלתי לאהוד קבוצה במקומה.

    • בני תבורי

      רונן,
      סיפרת בעבר על ההסתייגות שלך מבית"ר לנוכח מה שאתה מכנה שינוי קיצוני, אבל אני תוהה אם כיום אתה במצב שאתה מתעניין מרחוק או ממש לא אכפת לך.

    • יוסי מזרחי

      אין דבר כזה.
      פשוט אין.

  • אלון

    הפועל ת"א, דיוק, אסטון וילה והסיקסרס עוברים מהאבא ישר לוריד של הילדים. קבוצת nfl אני משאיר להם לבחור לבד.

  • מאשקה

    חייו של אוהד כדורסל אדום

    נולד לו אוהד כדורסל אדום בירושלים......

    3 שנים ראשונות:
    חיתולים חד פעמים, דייסה, לומד ללכת, לדבר, הולך למעון.....
    3 אליפויות למכבי ת"א.......

    עד גיל 7:
    גן טרום חובה, גן חובה, משחקי פוגי, מחשב, גני שעשועים, פסטיגל....
    עוד 4 אליפויות של מכבי....

    עד גיל 13 בר מצווה:
    כיתה', יסודי, לומד לכתוב ולקרוא, קצת אנגלית, חברים, חוגים שלג אחד....
    עוד 6 אליפויות למכבי......

    עד גיל 18:
    חטיבת ביניים, תיכון, בנות, בילויים, תנועת נוער, בגרות לפעמים, קללות למכבי....
    עוד 5 אליפויות למכבי........

    עד גיל 30:
    צבא, טיול גדול לחו"ל, לימודים, עבודה, עוד שלג אחד וקללות רבות למכבי.....
    עוד 12 אליפויות למכבי.......

    עד הפנסיה בגיל 65:
    חתונה, ילדים הדור הבא של לוזרים, אולי גירושין ועם הילד קללות למכבי......
    עוד 37 אליפויות למכבי......

    נו, בתקווה שתחיו עד 100 כ-20:
    שנה אחרי שנה, וזה כל כך כואב ומייאש, אפילו דני קליין שהתאייש .......
    עוד 53 אליפויות למכבי...... ת"א

    חיים שלמים 120 שנים = 120 אליפויות למכבי תל אביב.

    ידידי אוהדי הכדורסל האדומים מהבירה,
    כולנו אוהבים אתכם מאוד,
    ומבינים שחיים של אדום זה ממש אסון.......

    מאשקה ליטבק
    אוהדת אדומה מהדרום

    • בני תבורי

      מאשקה,
      תגובה נהדרת שווה פוסט!

      • מאשקה

        במקור כתבתי את זה אחרי הפסד הפועל ירושלים למכבי ת"א בגמר 2007 עם שריקותיו של סמי בכר נגד מאיר טפירו, וכל השאר היסטוריה.

    • אוהד

      מאשקה, שכחת אליפות אחת של חולוניה...

      • מאשקה

        תקרא מה שכתבתי מעליך, שזה נכתב ב - 2007 לפני אליפות של חולון וגם של גליל גלבוע.

    • אף פעם לא תניפו צלחת

      שכחת לרשום שאליפות אחת לקחה הפועל חולון...

  • זוהר בר-נצר

    אבא שלי לא אוהד אף קבוצה, כך שעד גיל בר-מצווה עסקתי בחיפושים אחר קבוצה.
    התוצאה: כדורגל- בית"ר ירושלים
    כדורסל- גליל עליון
    כדורעף- המעפיל( ב15 שנה אחרונות- מכבי ת"א)

    • בני תבורי

      איך מאבא בלי קבוצה הגעת לבית"ר תרחם השם...

      • יוסי מזרחי

        זו עוד הוכחה לכך שישנם אנשים חושבים.

  • זנדר

    מנצ'סטר יונייטד - טוב, כבר כתבתי באיזו הזדמנות על "הניהילזם האנרכיסטי", כפי שכונתה האהדה למנצ'סטר יונייטד בכתבה במוסף סוף השבוע של מעריב, דומני. זה היה איזהשהו סוציולוג/פסיכולוג שידע יותר טוב. זה חיזק את האמונה בצדקת הדרך, במרד הקטן שלי. ולא רק שלי, כמובן. מנה גדושה של דורפן בכל זאת עושה את שלה - רונן גילה את סיפורה של הקבוצה באמצע שנות השבעים, שמע וסיפר לי בהפסקות, קרא וסיפר לי במגרש - זה היה תהליך שעברנו שנינו שסופו היה ברור, חריף, מוחלט ומוצק.

    במקביל, צמחה האהדה לבית"ר - שוב, המרד הקטן נגד המיינסטרים, נגד מכבי נתניה שהיתה באופנה, בייחוד בגלל הקירבה הגיאוגרפית, ונגד מכבי תל אביב שהיתה הסמל לחזקים, השחצנים והמשעממים. אבי עליו השלום, שלא אהב ספורט יותר מגי, ניסה לחסוך לי ולחבר אותי לקבוצות אהודות ומצליחות, כמו מכבי למשל. אבל האנדרדוג משך אותי הרבה יותר. היום זה היה קצת מוזר לאהוד את בית"ר ומנצ'סטר יונייטד בגלל אנדרדוגיות. אבל ככה זה היה. וליוסי מזרחי - אני חושש, שבאמת יש דבר כזה. עם בית"ר עברתי תהומות ייאוש , כעס ואכזבה, ואת השמחה הלא תאומן עם הגביע ובטח עם האליפות הראשונה. אבל זה ניתן לניתוק. זה מוזר בהתחלה, זמן ארוך אתה עדיין מתעניין בתוצאות, שמח על ניצחון ואז נזכר שזה לא משנה, אחרי זה זה הופך לזיכרון כואב, משם זה נשאר רק כהרהור מכעיס, ואז משתלטת אדישות מוחלטת. השלב האחרון הוא שמדי פעם, אני רוצה שאיזשהי קבוצה תזכה, בגלל סימפטיה אליה - לא מתוך אהדה אמיתית. זה היה נכון עם בני יהודה, עם הפועל תל אביב באותה שנה היסטרית, בה אפילו חזרתי לבלומפילד, עם סכנין ואפילו עם באר שבע. זה לדעתי הוכחה לניתוק כללי. צליל השם עוד עושה לי נעים, אבל זו התניה פבלובית. תכל'ס, אני לא רוצה בהצלחת הקבוצה. זה חבל, אבל זה מה שיש.

    שאלקה - סיפור קצת מוזר, ומנוגד לסיפורים הרגילים. האשם בכך הוא ארי פולמן. לפני שהוא התחיל לעשות סרטי מופת, בעצם גם תוך כדי, הוא היה העורך של ספורט 'העיר'. שם גם אני כתבתי מדי פעם, ככתב חוץ. יום אחד החליטו במערכת לעשות פרוייקט. ארי הודיע לי שעלי לכתוב טקסט על הקבוצה שלי בגרמניה ליום שני בעוד שבוע. אני חושב שזה היה יום שני. הסברתי לא שהייתי שמח, אבל באמת, אין לי קבוצה בגרמניה. בגרמניה! איך אפשר לאהוד קבוצה גרמנית? ארי הודיע לי, שלא אכפת לו. הטקסט ליום שני. אלף מאתיים מילה . ואלף מאתיים מילה מבריקות. מסודר? ודאי שמסודר. בטח מבריקות, אלא מה. שיט.כשהייתי קטן היתה לי כזו רצועה לניגוב הזיעה של באיירן מינכן. אז קצת סימפכתי אותם איזה תקופה כילד. אבל לכתוב קטע על באיירן מינכן ל'העיר'? להיות הכי קונפורמי בעולם בעיתון שחרט על דגלו, טוב על כוס התה שלו, את הנון-קונפורמיזם? מה עושים עכשיו? חיפשתי את הסיפור הטוב, ונזכרתי קצת בשאלקה. היו שם כמה סיפורים, אני זוכר שאמא שלי פעם ראתה שיירה שלהם על האוטובאהן והפטירה משהו בזלזול לגביהם. הכרתי קצת הסטוריה, וזה נראה לי מקום טוב להתחיל.
    אחרי הכל, זה היה בספטמבר 96, פרייבורג רק עלו, המבורג היו מאסה אפורה, מנשנגלדבך עוד לא התחברה לסיפורים מפעם, פורטינה דיסלדורף היתה רק צל של עצמה, ועל סט. פאולי לא ידעתי יותר מדי. אז שאלקה. לקחתי חבר ונסענו למשחק של שאלקה, בחוץ נגד דואיסבורג.
    נגמר אחד אפס לשאלקה, משער של מרטין מקס בדקה ה45. לא ידעתיאז, אבל ראיתי את אחת הקבוצות שבדיעבד היו הגדולות שקמו למועדון. יורי מולדר, מייק ביסקנס, אולף תון, אנדריאס מילר, איב אייגנראוך, בשער ינס להמן הצעיר. המשחק לא התעלה במיוחד, ורק 21 אלף צופים היו באצטדיון המיושן. אבל אחרי המשחק ראיינתי כמה צופים. אחד אמר לי, וחברתו הנהנה -בחורה, ועוד נאה, במגרש כדורגל! לא ידעתי שזה אפשרי- שמבחינת הציפיות שלו, הוא דורש ששאלקה תזכה באליפות ובגביע אופ"א. גיחכתי, אלא מה. שיהיה למשוגע לבריאות. אבל המועדון המטורף הזה הפך לסימפטי. כמה שבועות מאוחר יותר בא אלי החבר שאיתו נסעתי, שאז היה אוהד בוכום, ואמר לי שאחיה של חברתו לחיים הוא אוהד של שאלקה, ויש לו כרטיסים ואם אנחנו רוצים? רוצים. נסעתי עוד כמה פעמים לאצטדיון באותה עונה, חוויתי כדורגל אמיתי ושורשי ביציעי העמידה של המכורים, אז לא קראו להם אולטראס. את חילופי המאמנים שאז כבר הכעיסו אותי והביאו את הוב סטייבנס במקום ירג ברגר הסימפטי... את ההדחה של רודה, טרבזון, ברוז', וולנסיה וטנריפה ואת גמר גביע אופ"א במשחק כפול מול אינטר של פאליוקה, ברגומי, אנגלומה, ארון וינטר,אינס, ג'ורקאף, זאנטי, ספורצה וזאמוראנו. את הפנדלים בסיום המשחק בסן סירו אחרי שכל קבוצה ניצחה אחת אפס, את להמן עוצר פנדל ואת וינטר מחטיא. והגביע אצל שאלקה. נו, אז אפשא לברוח מגורל?

    • תומר חרוב

      אהבתי.

  • עומרי

    אני הפסקתי לאהוד קבוצה- מכבי ת"א כדורסל. שזו קבוצת הספורט הראשונה שאהבתי בחיי. היום אני כמעט ולא צופה בהם באירופה או בליגה, וגם כשאני צופה אני אמנם רוצה שינצחו אך בצורה קרה, כמו לראות משחק בין דאלאס ליוטה ולרצות שדאלאס ינצחו.

    את מכבי ת"א כדורגל התחלתי לאהוד בגלל הכדורסל, אך החוויה שצרבה אותה בליבי לנצח היא דווקא ההפסד המביש למכבי חיפה. עד אותו משחק עוד גיששתי בדבר הזה שנקרא כדורגל.

    הבחירות באירופה די בנאליות, בחירות של ילד שבוחר את האלופה בעונה בה החל לאהוב את המשחק- 94, מילאן, מנצ'סטר יונייטד. מייקל שומאכר.

    • עומרי

      הבחירה הכי טרייה שלי כקבוצה, כנראה בחירת הקבוצה האחרונה בחיי, היא ניו אינגלנד פאטס אותם אני אוהד מ-2002. לא בגלל הסופרבול אלא בגלל שהם מזכירים לי כמועדון את מנצ'סטר יונייטד, בגלל החיבור המיידי לבליצ'ק ובריידי, בגלל הדגש על הגנה.
      מי יודע, אולי נידונתי עכשיו לעשורים של אכזבות כמו אוהדי ניינרס מהאייטיז.

  • גלעד בלום

    דורפן,אוקיי,תוקנתי,איזה שינוי קיצוני היא עברה?האם אתה חושב שהאלימות של האוהדים של בית'ר בשנות השבעים המוקדמות היתה פחותה מזו של היום?זה היה אותו קהל רק אז זה היה האבות והסבים של אלה של היום(בתוספת האשכנזים הרוויזיוניסטים מהמפלגה),הרי הם שרפו את בלומפילד והיו ימניים עוד בשנת 70 נדמה לי.

    ההבדל הוא שאז הם היו אנדרדוג של קבוצת תחתית והיום הם קהל של אימפריה שזכתה בחמש אליפויות,דאבל,גביעים ועם אנשים כמו אורי ואלי בהסטוריה שלה.

    לא פחות חשוב,היא הקבוצה עם הכי הרבה אוהדים בארץ(בערך שווה למכבי וחיפה) וגם הקבוצה שמייצגת בצורה זו או אחרת את השלטון כבר די הרבה זמן.

    בשביל להבין למה עזבת אותם צריך להבין למה בכלל התחלת לאהוד אותם,אני למשל סימפטתי אותם ואפילו שמחתי ב-76 כשזכו בגביע הראשון,הייתי במגרש עם אבי וזה היה רומנטי מאד,רק אחרי שחוויתי את נחת זרועותיהם של האוהדים הבנתי עם מי יש לנו עסק.

  • rondi

    מכבי- כי יד-אליהו זה המקום הראשון שבו ראיתי אירוע ספורט, ומשם הכל התחיל...

    בוסטון- כי לארי בירד היה הספורטאי הראשון שהערצתי...

    ברצלונה (ושאריות אהדה לאייאקס ומילאן)- כי הכדורגל ההולנדי שבה אותי ב-88'...

    ליברפול- ככה...

    מכבי חיפה- גדלתי לאבא בית"רי על רגליהם של אורי ואלי, וגידלתי עמוד שידרה על רגליהם של עטר, ברקו, בנין ושפיגל...

    בני, כל פוסט שלך תענוג!

  • בני תבורי

    תודה לכולכם, למדתי מהתגובות. בשורה התחתונה שלי, אני לא מאמין באפשרות להפסיק לאהוד קבוצה רק על סמך כשלונות ספורטיביים. בשל אלימות ומעשים שמחוץ לחוק, בהחלט כן.

  • ארז

    אני נוטה להסכים עם הרעיון של D! . אני התחלתי לאהוד את הפיסטונס בסוף שנות ה-80 והאליפות שלהם ב-2004 הייתה משמחת במיוחד.(החסימה של טיישון פרינס על רג'י מילר המשחק מס' 2 בגמר המזרח, השפלת המהדקים בגמר) עם זאת לא ממש כואב לי על מה שקורה שם עכשיו וקורים שם הרבה דברים מכאיבים עכשיו

    לעומת זאת חולוניה זה כבר בדם. אני חשבתי לעצמי למי יש כוח לכל הבעיות הכלכליות הארורות האלה כל הזמן אבל עכשיו אני רודף אחר כל בדל מידע על הרכש החדש, טמיר אריאלי, 42% מהשלוש במדי הפועל טבעון מהליגה הלאומית העונה, הללויה!

Comments are closed.