במלאת 25 שנה ליום בו התנפצו לי חמישה ספלי קפה

בקנדה, כשאתה נחשף לספורט הלאומי הקנדי, אתה חייב ללמוד מהר על המשחק, את המשחק, את הניואנסים, את השיטה, את השחקנים, את מבנה הליגה, והכי חשוב: למצוא לעצמך נמסיס. כזה שבלעדיו אתה יכול ליהנות מהוקי כמו מלבלות יום בחדר סגור עם ספר על ההיסטוריה של המטאטא

לרדת שבע מדרגות עם חמש כוסות קפה ודונאטס על מגש, זה לא קל. זה הרבה יותר מסובך כשאתה מנסה להתרכז במשהו שקורה במקום שהעיניים הממוקדות בו לא יכולות לראות את המדרגות. זה עוד יותר מסובך כשהמשהו הוא משהו שאתה לא זוכה לראות על בסיס קבוע, וזה הכי מסובך בעולם כשזה משהו שגורם לאחרים בחדר להגיב באופן שלא היית מייחס לחבורת מורים מכובדים בתיכון.

אם תצרפו את כל הנתונים הללו יחד, אז התוצאה של מגש מעופף, חמישה ספלי קפה מנופצים שתכולתם על השטיח, דונאטס שאי אפשר לעשות איתם כלום וארבעה קנדים מקללים, נחשבת לתוצאה סבירה לגמרי.

**

שלושה ימים קודם לכן, הגענו לדודה ניצה והדוד מייק "Mad Mike" למונטריאול, נקודת היציאה לטיול ארוך מאוד בצפון אמריקה. תחילתו של הלם תרבותי מטורף והתוודעות לתרבות הספורט באמריקה.

בקנדה אתה נחשף להוקי קרח תוך דקות, במיוחד אם אתה מגיע לשם בשלהי החורף. העונה בעיצומה, הטלוויזיה משדרת את כל משחקי הליגה המקצוענית (NHL), משחקי קולג'ים ותיכונים, תחנות מקומיות משדרות גם משחקי ילדים ונערים, ובחוץ כל משטח ישר הופך לזירת הוקי שכונתית.

בקנדה, כשאתה נחשף לספורט הלאומי הקנדי, אתה חייב ללמוד מהר על המשחק, את המשחק, את הניואנסים, את השיטה, את השחקנים, את מבנה הליגה והכי חשוב למצוא לעצמך נמסיס, אויב, כזה שבלעדיו אתה יכול ליהנות מהוקי כמו מלבלות יום בחדר סגור עם ספר על ההיסטוריה של המטאטא.

בתור קבוצה אהודה בחרתי כמובן את הקבוצה המארחת, מונטריאול קנדיינ'ס, עד אז מחזיקה כבר בעשרים ושניים גביעי סטנלי (אליפויות) מתוך עשרים וארבעה שצברה עד היום. כן כן, גם כאן מדובר בדפוס ידוע של תסמונת העבר המפואר, העתיד המעורפל והחרא שבאמצע, נוסח ליברפול והפועל פתח תקוה.

מהר מאוד אני משנן וזוכר שמות של שחקנים מובילים כמו קית' אקטון, מארק נאפייר והגדול מכולם, גי לפלייר, שהאוהדים האנגלים בקוויבק כינו אותו "The Flower' והאוהדים הצרפתים שם, כדרכם של מהפכנים רומנטים, קראו לו  "Le Demon Blonde". אגב, שלוש שנים לפני כן, אותו שד בלונדיני נהג את מכוניתו, כנראה בגילופין, לתוך גדר הפרדה על הכביש המהיר. מוט ברזל שחדר דרך השמשה הקדמית פספס במעט את מוחו והסתפק בלתלוש לו את תנוך האוזן. יפה ומתחשב מצידו. אני מסתובב בעיר היפה ומבקר ב"פורום" בו נערכים אז משחקי הקבוצה, רוכש כובע צמר רשמי ומשתלב לא רע בשיחות ליד השולחן או מסביב לג'וינט.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

מה שבעצם חסר עדיין להשלמת התמונה הוא לראות אותם סופסוף משחקים, וכמובן נמסיס ראוי.

הבאז שאנחנו נחשפים אליו די סמוך לנחיתה שלנו במונטריאול לא משאיר מקום לספקות. המשחק הבא של הקנדיינ'ס, ב"נסאו קולוסיאום" מול הניו יורק איילנדר'ס, ומעכשיו אני עסוק בלהתאהב בקנדיינ'ס ובלשנוא את האיילנדר'ס.

אם אתה רוצה, ואפילו שבחיים לא שמעת עליהם בכלל עד לאותו רגע, זה לא היה ממש מסובך לשנוא את האיילנדר'ס, במיוחד בגלל שלושה משחקניהם. הכוכב הגדול של הקבוצה, הקיצוני הימני מייק בוסי, הוא יליד מונטריאול. בוסי, שהיה להוקי לא הרבה פחות ממה שג'ורדן היה לכדורסל, נדחה על ידי שתיים עשרה (12) קבוצות לפני שזכה לחוזה המקצועני הראשון שלו, ומאז עסק באופן קבוע בניפוץ שיאי הבקעה ואסיסטים וכמובן כמה אליפויות.

האויב האישי השני הוא הסנטר, בראיין טרוטייר, קנדי גם הוא. אמנם מפרובינציה נידחת כמו ססקצ'אואן, אבל שחקן-שחקן ומבקיע מצטיין. והשלישי, בילי "Batllin" סמית', השוער הנפלא, קנדי למהדרין וטיפוס די אלים, שזכור בעיקר בזכות שני דברים: השוער הראשון בהיסטוריה להבקיע במשחק רשמי, והשוער שהיה עסוק יותר מכל שוער אחר לפניו או אחריו, במכות. את מרבית הקטטות יזם בעצמו, לרוב אחרי שנעץ את המקל שלו בפרצופו או אשכיו של היריב.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

תוסיפו לזה את המגן, הקפטן דניס פוטבין, קנדי כמובן, את המאמן אל ארבור, קנדי אף הוא, ואת הג'נרל מנג'ר ביל טורי, קנדי, וגם את הקיצוני הימני בוב "Mr. Islander" נייסטורם, שבדי אמנם, אבל כזה שאתה מתפוצץ מזה שהוא לא בקבוצה שלך.

והנה מגיע יום המשחק. הדוד מייק וחבורתו מתמקמים מול הטלוויזיה בבייסמנט. הרבה אלכוהול ופרי העציץ. המתח גואה והשאלות שלי לא מוסיפות לרגיעה. בתום הליך דיקטטורי מתועב אני נבחר לקפוץ לקנות דונאטס ולהכין קפה.

בדרך חזרה, בדיוק כשאני מגיע לקצה העליון של גרם המדרגות היורד אל חדר הטלוויזיה המסריח מאלכוהול, בילי סמית' דוחף קטנה לפוטבין ומתחילה מהומה. למרות זעקות חמס של דוד מייק וחבריו, השופטים מחליטים שסמית' הוא הקרבן ומשאירים אותו על הקרח, ושולחים את פוטבין לגלות של כמה דקות בתיבת העונשין. תוך כדי ירידה במדרגות אני מנסה להתרכז במהומה ומועד, ואת התוצאות פרטתי כבר קודם.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

כמה דקות אחר כך מייק בוסי מבקיע. הדוד מייק וחבריו חושבים שחוץ מזה שהוא בנזונה בוגד, היה גם אופסייד, ומביעים את עמדתם בקול רם וברור. אפילו אני הבנתי ממה מתפרנסות האמהות של השופטים. השופטים חושבים אחרת. מונטריאול הובילה 0:1 למשך השליש הראשון, אבל עכשיו כבר שוויון.

זה לא היה היום שלי וגם לא של מונטריאול. האיילנדר'ס ניצחו במשחק 1:3, משלושה שערים של בוסי, בדרכם לזכייה רביעית בסטנלי קאפ מתוך שש בסך הכול (והשנייה מתוך רצף של ארבע). תוסיפו לזה שאת האליפות הבאה הם לקחו אחרי סוויפ משכנע על האדמונטון אוילר'ס עם ווין גרצקי הגדול, תקבלו עוד סיבה טובה לשנוא אותם.

**

ולמה נזכרתי בכל זה? כי זה היה בדיוק ב- 25 למרץ 1982, היום לפני 29 שנים.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

   

תבחרו (Take 2)
ואף על פי כן, לא רק ספורט

תגובות

  • בני תבורי

    אחרי שעתיים נפלאות עם גלעד בלום באולפן, אני קצת עייף ונוטה להתבלבל. כך האשמתי את בילי סמית' בכך שהיכה את הקפטן שלו. שטויות. הוא היכה מישהו ממונטריאול המנייאק.

  • דובינסקי

    מעולה שאתה כותב את זה היום. כי ממש הערב היה משחק בין מונטריאול לבוסטון, היריבות הכי אלימה שיש היום בליגה. כמעט כל משחק ביניהם איזה פציעה או תגרה המונית. היום הברואינז שחטו את הקנדיאנס 0:7!!!

    אגב, אתה מכיר את פי קייי סובן מהקנדיאנס? הוא אחד השחקנים האפרו-אמריקאים היחידים בליגה. והוא ילד מאוד חמוד, אבל איכשהו מסתבך בצרות. או קטטה מיותרת או טראש טוק, או חוגג בצורה מוזרה.

    אני עדיין מחפש קבוצה

    • בני תבורי

      יואב,
      אני עדיין עוקב מרחוק אחרי הקנדיינ'ס וממשיך להתאכזב. לא סתם כתבתי פעם שמישהו מקצועי צריך לבדוק את הבחירות המוזרות שלי...
      אם אתה רוצה לסבול לך עם מונטריאול, היה יצא לי חרוז. ונקובר נראים לא רע השנה, גם דטרויט וכמובן בוסטון נראות טוב. השכנים שלך מטורונטו לא ממש מרשימים, אבל כדאי שתזדרז, הפלייאוף בדרך. מכיוון שאני אף פעם לא מהמר על קבוצות שלי, אז אני מהמר שונקובר ילכו עד הסוף.

  • מנחם לס

    טוב שזאת המחצית בין דוק לאריזונה, ובטלר נגד אריזונה, ואני יכול קצת לכתוב.
    בני, העלת בי זכרונות על אחת התקופות היפות. גרתי בגרדן סיטי, בערך 5 מייל מנסאו קולוסיאום, האולם של האיילנדרס מאז ומעולם (והאולם הגרוע והמכוער ביותר ב-NHL). נסאו קולוסיאום נמצא ממש בשקח של הופסטרה יוניברסיטי, אזור ככה ככה, ו-90% משחקני האיילנדרס גרו בגרדן סיטי, הסביון של לונג איילנד. הייתי אומר שחצי מכל הסטודנטים שלי ל-MA במנהל ספורט עשו את האינטרנשיפ שלהם בניקס או באיילנדרס. האיילנדרס היתה קבוצת ההוקי שלי כמובן. הכרתי את כל שחקניה מקרוב ובצורה ממש אינטימית, גם ממגוריהם בעירי, גם בגלל שבניהם ובנותם היו בקייטנות הכדורגל שלי, גם בגלל שכמעט כולם הירצו במחלקה שלי כאורחים, וכמובן הייתי בן בית בחדר ההלבשה שלהם.
    הם לקחו 4 סטנלי קאפ ברציפות, אבל שחקנם הטוב והידוע ביותר לא היה מייק בוסי, אלא בריאן טרוטייר. אבל היו להם שחקנים שעד היום אם אגדות בלונג איילנד: פאט לפונטיין, צעיר אמריקאי שהפך למתקיף הטוב ביותר ב-NHL וגר כמה בתים ממני. היו דניס פוטבין, בילי סמית השוער, ברנט סאטר (אחד מחמשה אחים ששיחקו יחד ב-NHL), וגם האמריקאים קן מורו, קני ג'ונסון, וג'ון טונלי - כולם מהנבחרת האמריקאית שניצחה את הסובייטים בהפתעת הספורט הגדולה אי פעם (ה-"נס על הקרח" של 1980). שכחתי עוד שחקן אדיר של האיילנדרס - קלארק גיליס.
    הייתי עולה על אופניים אחרי ארוחת ערב, קופץ למשחק (או עוזב בחצי) וזה היה הדבר הכי פשוט והכי רגיל שעשיתי איזה 20 שנה. אבל התקופה שאתה מדבר עליה היתה תקופת הזהב של האיילנדרס, והם לא הצליחו מאז אפילו להתקרב למשחק הגמר, או אפילו לאליפות האזור.

    יש כאן כל כך הרבה ספורט ורק מקום לפוסט אחד, אז אני אפילו לא מנסה להכניס דבר נפלא שקורה הוויקאנד הזה: ה-FROZEN FOUR. זה ה-FINAL FOUR של הוקי קרח במכללות. קבוצת האייבי ליג האחרונה שעשתה את "ארבעת הקפואות" היתה הארוארד יוניברסיטי לפני איזה 40 שנה. אתה פשוט לא מצפה שגאונים - זוכי פרסי נובל בעתיד - ישחקו את המשחק הפראי ביותר בעולם, ללא שיניים (בהוקי קרח לאף שחקן המכבד את עצמו אין שיניים קדמיות, אם מה-"פאק" או מקרבות אגרופים). ובכן, מס' 1 במכללות השנה היא אוניברסיטת יאל, והיא תשחק נגד דקוטה, בוסטון קולג' ועוד מי שהיא. זה סיפור אדיר על סטוןדנטים עם IQ של 130 ויותר שלוקחים קורסים במיקרוביולוגיה ושעתיים אח"כ מעורבים בקרב אגרופים על הקרח.

  • מנחם לס

    גיא לפלוייר היה POETRY IN MOTION על הקרח. אחד היחידים שרקד ועשה קסמים על הקרח במקום להשתמש בכוח ואלימות. הוא היה ממש גאון של המשחק. הוא לא החליק על הקרח. הוא ריחף עליו.

  • מנחם לס

    בני
    שלח לי אימייל ל-
    sefersheli@hotmail.com
    וצרף טלפון. אנחנו בארץ מה-4 לאפריל עד ה-4 למאי.

    • בני תבורי

      מנחם,
      כשכתבתי תהיתי אם אתה אוהד את האיילנדר'ס או את הריינג'רס...
      טרוטייאר באמת היה שם מה שנקרא "סמל", אני חושב שהוא גם עשה שם את רוב, אם לא את כל הקריירה שלו. לפלייר וגרצקי היו שני השחקנים שאהבתי לראות יותר מהשאר כי התנועה שלהם באמת היתה סוג של ריקוד. נדמה לי שגרצקי מעולם לא השתתף בקטטה.

      • דורפן

        בני - גרצקי זה לא שחקן הוקי קרח. לא ראוי להכניס אותו לדיונים על השחקנים הגדולים. יש שחקנים גדולים, יש אגדות. יש הגדולים בכל הזמנים ואחר כך יש גרצקי. הוא לא נשפט יחסית לשום דבר, לא משווה לשום דבר, הוא גרצקי.

        • בני תבורי

          רונן,
          מסכים לגמרי. העובדה שלא השתתף מעולם בקטטה רק מעצימה את האגדה, אחרי הכל לא ללכת מכות בהוקי זה כמו לא לפצח גרעינים בכדורגל.

Comments are closed.