ABSA CAPE APIC

יש כאלה שעליות עבורם הוא חלק מפילוסופיה של רכיבה. הסיפור שלהם, הגם שאופניים הן חלק ממנו, בכלל לא קשור לאופניים. זה קשור לרצון ברזל, לאופי בלתי מתפשר ולמחויבות שאין לה סוף. האופניים הם רק אמצעי.

רכיבת אופני הרים זו עסקת חבילה עם הטבע הכוללת רכיבה בשבילי עפר ובוץ, ירידות מסחררות, סינגלים (שביל רכיבה מתפתל לרוכב בודד), קפיצות פה ושם ועליות. מידע אישי, עליות נמצאות בסוף סולם העדיפויות של הרוכב הממוצע. אף אחד לא באמת אוהב עליות, רק מבינים שבשביל לרדת, צריך קודם כל לעלות. אפשר להבין את זה מהתגובות של חבריך לרכיבה. עושים עליה כי אחריה מגיע שביל יפה, עושים עליה כי בקצה שלה יש סינגל נפלא, עושים עליה כי זה טוב לשרירי הרגליים. מעניין איך כאבי שרירים בארבע ראשי משפרות את התדמית הסקסית שלנו הזכרים, בעיני עצמנו כמובן. עושים עליה גם מטעמי ציונות, אבל זה בלוג ספורט, יא?

לעליות באזור שלנו יש שמות אקזוטיים. הכלבים, החמור, הנמרים, מצר א', מצר ב', התקף לב. הומור שכזה. כשאני מסיים עליה ברור לי שאני זכאי למנוחה, אשפוז, עיסוי ופרס ישראל. שתבינו, אני מדבר על עליות של בין כמה עשרות לכמה מאות מטרים, אולי שלוש ארבע כאלה בכל רכיבה יומית ממוצעת של 20 ק"מ.

אצל טל שגן ורפי שפר זה אחרת. הסיפור שלהם גם מעמיד את הפתיחה שלי באור די מטופש. בניגוד לי, יש כאלה שעליות עבורם הוא חלק מפילוסופיה של רכיבה. הסיפור שלהם, הגם שאופניים הן חלק ממנו, בכלל לא קשור לאופניים. זה קשור לרצון ברזל, לאופי בלתי מתפשר ולמחויבות שאין לה סוף. האופניים הם רק אמצעי.

 

בשלב הזה הם עוד מחייכים - טל ורפי

 

ABSA CAPE APIC – מרוץ אופני ההרים הגדול שנערך אחת לשנה בסביבות קייפטאון, מושך אליו משוגעי רכיבה מכל העולם אשר במשך שמונה ימים מעמידים עצמם אל מול גחמותיו של כל אתגר רכיבת שטח אפשרי. הם גם נהנים מזה.

הנה כמה עובדות על המרוץ היוקרתי הנחשב לטור דה פראנס של רוכבי ההרים:  שבע מאות ושבעה ק"מ של דרכי עפר בעליות ארוכות וקשות בין ועל פסגות הרים, ירידות טכניות מסמרות שיער, סינגלים פתלתלים ומכשולי מים זורמים, הם המסלול עליו רוכבים בכל שבוע האחרון של מרץ ובראשון של אפריל מידי שנה, כ – 1200 רוכבי אופני הרים מכל העולם. בזוגות, זה אחד התנאים הנדרשים. נתיב המרוץ מחולק לשמונה קטעים באורכים משתנים ודרגות קושי שונות. לכל קטע מוקצה זמן מקסימום, זוג רוכבים שאינו עומד בזמנים, יוכל להמשיך ליהנות מקריעת התחת, אבל מחוץ למסגרת התחרותית.

קצת היסטוריה. קווין ורמאק, מהנדס יליד קייפטאון, עוסק ברכיבת אופני הרים כבר שנים ועשה את מרבית הקריירה שלו באירופה כשעבד ברויאל בנק אוף סקוטלנד בלונדון. ורמאק, שחבריו מגדירים אותו כ "חושב מחוץ לקופסא", פיתח שילובים מעניינים הקושרים רכיבת שטח וסוגי ספורט אחרים. בשנת –  2000 פיתח ורמאק קומבינציה בין רכיבת הרים וסנובורדינג ונסע לצורך זה לפקיסטן  וסין. בין לבין הוא חרש הרים בנורבגיה, נפאל וטיבט ובנובמבר 2002 השתתף במרוץ הנושא את השם המחייב La Ruta De Los Conquistadores בקוסטה ריקה, ושם הגה את הרעיון למרוץ דומה במולדתו דרום אפריקה. שני ערכים מקודשים יצוקים בבסיס הרעיון, הבאת רוכבים מכל העולם לגלות את הנופים והתרבות של דרום אפריקה והתנגדות עיקשת לסמים בספורט.

אחרי שמונה שנים בלונדון, התפטר ורמאק מעבודתו חזר לקייפטאון ועם חברים הוציא לפועל את הרעיון. בתחילת הדרך הוקמו מחנות אימון לרוכבי שטח ובשנת 2006 יצא לדרך המרוץ הראשון במתכונתו הנוכחי. את מסלול המרוץ המשתנה משנה לשנה, מעצב ליאון אוונס, איש שטח ידוע בדרא"פ, ועל פי עדויות המשתתפים, צאצא ישיר של אטילה ההוני…

טל שגן (37) מחדרה ורפי שפר (52) מכרכור, חברים במועדון הרוכבים CCC שרוכבים יחד כבר כמה שנים, גילו כי האבסה קייפ אפיק הוא חלום משותף לשניהם. הם נזכרו קצת באיחור, שלושה חודשים לפני המרוץ שההרשמה אליו נערכת שנה לפני ירית הפתיחה, ובכל זאת הצליחו להתקבל.

גל חצור, הבעלים של קבוצת CCC שימש כמאמן ובנה לשניים תכנית אימונים מפרכת. התכנית כללה שעות רבות של רכיבת שטח בתנאים קשים להגברת יכולת המאמץ ורכיבת כביש לפיתוח הכושר הגופני. מה שחשוב יותר מכל הן שעות ארוכות מאוד של רכיבה, "שעות אוכף", כי במרחקים ומאמצים כאלה, גם לעצמות יש מה לומר, לא רק לריאות ושרירי הרגליים.

ללא ספונסרים, וכשכל ההוצאות עליהם (משהו בסדר גודל של 17 אלף ₪ לאיש) טסו טל ורפי עם אופניהם לקיפטאון. המרוץ נערך בכמה קטגוריות, גברים, נשים, זוגות מעורבים ומאסטרס מעל גיל ,  40 וקטגוריות משנה על פי גילו של הצעיר בזוג. כך מצאו עצמם טל ורפי בקטגורית Men Elite, הקשה והתובענית מכולן.

 

בזינוק זה עוד נראה אנושי

 

בכל יום במרוץ נדרשים הרוכבים לעבור קטע אחד. הקטע הראשון במרוץ הוא הפרולוג, קטע ידידותי וקצר יחסית, 27 ק"מ בסך הכול שתוצאותיו משמשות בעיקר לקביעת סדרי הזינוק של הקטע הבא. הקטעים הבאים אחריו הםל לפי סדר זה, בני 89, 104, 125, 32, 143, 128 ו – 59 ק"מ כל אחד. בחלק מהימים נדרשים הרוכבים לטפס לפסגות הרים בגובה שבין 1500 – 2700 מטרים. וכן, חם שם מאוד ולא כל הקטעים בצל. בחלק מהקטעים, כשהרכיבה ממש בלתי אפשרית, נושאים הרוכבים את האופניים על כתפיהם.

הסדר והארגון מופתיים. לינת הלילה במחנה שבו לכל רוכב אוהל אישי, חדר אוכל בו מוגשות ארוחות עתירות חלבונים ופחמימות, חדרי עיסוי וטיפולים, בית חולים לכל צרה, פינות מנוחה ואינטרנט. הזינוק בכל בוקר מתבצע על פי דירוג התוצאות. לאורך כל קטע ממוקמות עמדות רענון ובהן מחולקים לרוכבים מים ומשקאות איזוטונים ואנרגיה וחטיפים.

בסיום כל קטע רכיבה משאיר הרוכב את אופניו בידי צוותים טכניים ומקבל אותן למחרת מבריקות ומטופלות, נותר לו רק לשמן את השרשרת. כל רוכב לוקח עימו בתיקי אוכף ציוד הכרחי כמו פנימיות רזרביות, "תולעים" לתקרים, חלקי חילוף כמו שרשרת וכלי עבודה. את תיקוני הדרך, מבצע כל רוכב בעצמו.

המרוץ היה קשה מאוד, מאמץ גופני אדיר, כתשעים אחוזים מאלה שהתחילו את המרוץ הגיעו לקו הסיום. טל ורפי סיימו בדירוג הכללי במקום ה – 221 מתוך 600 זוגות רוכבים שהגיעו מ – 55 מדינות.

 

אוהל לכל רוכב - ארגון מהסרטים

 

על מה חושבים ברכיבות ארוכות כאלה? אני יודע, אומר טל, על המקלחת שאחרי, הארוחה והמנוחה. שאלתי אותו על נקודות שבירה. בקטע אחד, הוא מספר, ודווקא מהארוכים שבהם, קרו לנו כל התקלות האפשריות. שרשרת נקרעה, שפיץ (סילק לירושלמים) נשבר, כבל הילוכים נקרע ושני פנצ'רים לקינוח. את הקטע הזה הם סיימנו אחרי למעלה משמונה שעות, ועדיין בתחום מסגרת הזמן המוקצבת. אחריו כבר לא חששנו מכלום.

בכל זאת, אני מקשה, לא הרגשתם בשלב כלשהו שכל כך הרבה כסף יכול לקנות זמן איכות נינוח באיזו עיר יפה בעולם ללא כאבי מאמץ ושרירים תפוסים? אפילו לא לשנייה, טל נחרץ לגמרי, נהנינו מכל רגע, החוויה הייתה מדהימה. הוא חוזר על כך שלוש פעמים כדי להבהיר את הנקודה ושלא יישאר מקום לספיקות.

מה אומר לכם, אני מאמין לטל. כי לאנשים כמותו שהפכו את הספורט לאמצעי להגשמה עצמית, יש ניצוץ בעיניים, לא משהו שתראו אצל וויקנד ריידר כמוני.

האבסה קייפ אפיק, כך נראה, אינו אופציה בשבילי. אני אמשיך לדווש ולגדף חרישית בסינגלים של יער מענית, לחשוב שאין עוד מלבדי ולהעריץ את אלה שחיים נכון. אלה שמתמודדים עם מה שלמרביתנו, נראה כטירוף – ויכולים לו.

*

במקום שיר, הנה פרומו של המארגנים. לא תריחו את הזיעה, לא יתכווצו לכם השרירים, אבל תקבלו מושג. 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

 

 

 

 

 

התשע עשרה
לרוץ על רגל אחת

תגובות

  • DanK

    אם כבר בענייני רכיבה ומשוגעים לדבר מה לגבי רועי שמקיף את העולם לבד על אופניים (אמונה) http://www.dreamwithopeneyes.com/

    • בני תבורי

      אכן "משוגע" אמיתי. לא יאמן מה שהוא עושה.

  • מולי

    כבר שאלתי פעם: איך לעזאזאל מפתחים משמעת עצמית?
    כל הכבוד לטל ורפי, וכל הכבוד לך בני.

  • פאקו

    יפה מאד. מעריץ את החבר'ה האלה (כרוכב שטח, אם כי קטן מאד).
    ואגב, רוכבים רבים לא יסכימו לתחילת דבריך (לגבי העדפת הירידות על העליות). הירידות תמיד דורשות ריכוז מקסימלי, מה שלא תמיד קל במסעות ארוכים (גם לכאלה שהם לא בעלי הפרעת קשב), נדרשת בהם טכניקה לא פחות ואלי אף יותר מהעליות, והאפניים צריכים להיות איכותיים כדי לא להרגיש בהם כמו במכונת כביסה. וכמובן שרוב הפציעות מתרחשות בירידה.

    • בני תבורי

      פאקו,
      מסכים איתך לגמרי לגבי הירידות. בעליות סתם מזיעים, הדופק עולה ויש דקירות משונות באיזור שבין הכתפיים...

  • יוני

    גל חצור מהפועל?

    • בני תבורי

      ממש לא תודה לאל.

Comments are closed.