פרננדז ועוד אחד עשר

הפנטזיה על סגירת הפערים המהירה בכדורגל מביאה לתהליכים קלוקלים. החינוך הספורטיבי כמעט אינו קיים. המצוינות נמדדת בערכים מוזרים וחסרי משמעות, הצורך במתן דין וחשבון לציבור, שהוא הוא הבעלים של הנבחרת, אינו זוכה להתייחסות. היו"ר ופקידיו מתייחסים לנבחרת כאל הצגה פרטית שהם בעליה ולא כאל רכוש ציבורי שהופקד בידם לתקופת זמן קצובה.

עכשיו כולם אומרים שפרננדז אשם. בצדק, אבל אנחנו עושים הנחות לאחרים האחראים לכישלון לא פחות ממנו.

זה לא פשוט לקבל לרשותך שחקנים שרובם משחקים בחו"ל למשך כמה ימים בשנה ולהפוך אותם לקבוצה מלוכדת ומאומנת. גם מאמנים קודמים לפרננדז, כמו שרף, גרנט וקשטן, שלהם הצלחות מוכחות עם קבוצות בכדורגל הישראלי, לא עברו את אותה נקודה שמעבר לה חיכה טורניר היורו או המונדיאל. קל וחומר, כשהמאמן דל בקבלות מקצועיות, שגם נוהג כליצן ושאינו מצליח להתרכז במשימה העומדת בפניו, כי הוא עסוק כל הזמן בחיסול חשבונות עם התקשורת.

זה גם לא פשוט להקנות שיטת משחק לחבורת ילדים עם אגו בגודל של משאית, שלוקים בדיוק באותה נקודה ישראלית ידועה בה צריך להסתיים שלב האני ולהתחיל שלב האנחנו.

*

עשרה שחקנים שפתחו בהרכב נגד יוון, משחקים בחו"ל. לא בליגות אחידות ברמתן, אבל במדינות שבהן הכדורגל מקצועי. בפולין, כמו בבלגיה אנגליה וגרמניה, יש לכדורגל מעמד של מקצוע והיחס, בהתאם. אני לא יודע כמה מכשירי פקס יש בכל מועדון, אבל יום עבודה הכולל מילוי משימות ועמידה בלו"ז, תוך מתן תשומת לב גם לפרטים שוליים כמו מנוחה ותזונה נכונה – כל אלה תחת קוד התנהגות והתנהלות ובמתקנים ראויים, הוא עניין שבשגרה. העשרה האלה מבינים משהו בלהיות חלק מקבוצה, בלהיות חלק ממאמץ משותף, באיכות שירות שנגזרת מהצורך להיות מרוכז במשימה ולא בעצמך.

נראה כי שחקן ישראלי המגיע לשחק בקבוצה אירופאית, היישר ממחוזות החרטא והקומבינה, מהצחוקים והשווארמות, עובר די מהר תהליך המכשיר אותו להסתגלות לדרישות ולתנאים החדשים. אפשר גם לראות את זה במשחקים בהם הם משותפים. שחקן שמעולם לא ירד לגליצ' רודף בחמת זעם אחרי היריב עם הכדור רק כי עתידו המקצועי תלוי בכך. שחקן שההגנה בשבילו הייתה ארגון מחתרת שלחם בבריטים, ממלא לפתע פתאום הוראות טקטיות הכוללות ביצוע גם אלמנטים שאינם מתחומי הדריבל הלהטוטני והז'וגה בוניטו.

אבל כשהוא חוזר הביתה, הוא חוזר לעצמו. הבינוניות משתלטת מחדש על תודעתו. פתאום הוא כבר לא רודף אחרי הכדור אלא מחכה לו, עכשיו הוא כבר לו מחפש את החלוץ אלא את החברים שלו בטריבונה והוא כבר לא חלק מקבוצה. הוא חזר להיות אותו ילד מפונק שיוצא ממכונית הפאר שרכש בתום קריירה בת עשר דקות של מעמד חתימת החוזה, מתחמם באורות המצלמות בפתיחות אליהן הוא מוזמן על בסיס יומי בהיותו גיבור תרבות. אותו ילד שחייו התנהלו עד כה במרווח שבין המפרום של אימא לשאיפות של אבא ותמלא התקשורת תהילתו.

*

מרבית העובדים במשק הם משרתי ציבור. החל מעובדים בשירות הציבורי וכלה בבעלי ועובדי עסקים פרטיים המעניקים שירות לציבור. לא נזדקק ליותר מכמה ימים בחו"ל בכדי שנבין באיזה דרעק מאכילים אותנו אלה שמתפרנסים מיגיע כפינו. יש פינות חמד נדירות ביותר של שירות הוגן ואיכותי, אבל את הטון מכתיב הרוב. בינוניות, זלזול בדרישות, אדישות לעובדה שמישהו שמשלם לך ממיטב כספו עבור מאמציך מחכה לתגמול הוגן, והתבצרות במחוזות המוכרים והבטוחים של "סמוך" ו "יהיה בסדר".

אז מצד אחד קצת קשה לבוא בטענות אל שחקני הנבחרת על שהם מתנהגים כמו כולם. בכל זאת, החום והארדואנים מפריעים לכולנו במידה שווה. מצד שני, האם אנחנו באמת לא רשאים לבוא בדרישות לשינוי שיתחיל דווקא באותם מקומות בהם השירות לציבור ניתן ברי"ש גלי, חשוף לעין כל, נישא על גלי עניין לאומי המייצר באז מטורף? הרי לא מדובר כאן באחד על אחד עם פקיד השומה, נציג שירות בחברה סלולארית או מלצר נרגן. זה כבוד לאומי מאן, גורל האומה על כף המאזניים!

*

תראו, במשך אלפיים שנים של גלות, חי העם היהודי תחת שלטון זר בארצות ניכר. לא שלטנו בארצות בהן חיינו ולכן לא היה לנו צורך בסדרי ממשל ונהלים ציבוריים. לא נאלצנו להלחם על עצמאותן וחירותן של אותן מדינות ולכן לא היה לנו צורך בצבא. לא היה לנו צורך בפרלמנט כי ממילא מישהו אחר קבע את החוקים. לא נשאנו בעול הקיום הכלכלי של החברות במחיצתן חיינו ולכן לא פיתחנו חקלאות או מגזר יצרני. לא הקמנו מערכי שלטון ולא התמודדנו עם הצורך בריבונות. בכדי לשרוד, עשינו חיינדלאך לפריץ שלא יעלה חרון באפו.

אלפיים שנים לא בחרנו את המנהיגים שלנו. אלפיים שנים בהן חיינו ללא זכויות וללא חובות. היינו אורחים ומאורח הרי לא מצפים לכלום. התנהלנו תחת תודעה של אורחים שבאה לידי ביטוי בעיקר בהתנכרות לשלטון ובאדישות לעניינים ממלכתיים.

אם לתמצת את כל אלה למשפט אחד, אלפיים שנה לא לקחנו אחריות. על כלום. היינו איש איש לעצמו.

*

לפני שישים וחמש שנים החל תהליך של שינוי. הקמנו מדינה ונדרשנו לסגור פערים. בשישים וחמש שנים היינו צריכים להכיל ולהפנים שינויי תודעה ברמות אדירות. ממעוף הציפור זה נראה לא רע. הארץ יפה, חלק מהמערכות שהקמנו אפילו מצטיינות בתחומן. מסתבר שככל שהמערכות נדרשות להמשך הקיום הפיזי שלנו, אנחנו די בסדר. צבא וכאלה. אבל כשאנחנו נדרשים למערכות האזרחיות, הקהילתיות, התרבותיות, אנחנו עוד בגולה.

שישים וחמש שנים זה זמן קצר כנראה כדי ללמוד לקחת אחריות, ובגלל זה אנחנו עובדים אצל הפקיד ולא להיפך. בגלל זה אנחנו עושים חיינדלאך למלצר ולנציג השירות. בגלל זה נותני השירות על גוניהם השונים מתנשאים עלינו, גובים מאיתנו מחירים מופקעים ואינם מחויבים לאיכות ומצוינות. בגלל זה אנחנו אוכלים חרא ולא מגיבים, לא מפני שאנחנו לא רוצים, אלא מפני שאין לנו מערכות אזרחיות מסודרות שיגבו אותנו ויתבעו את העלבון. ומפני שככה התרגלנו והרגלים הרי קשה לשנות.

ובתוך כל אלה משתלב הכדורגל. הפנטזיה על סגירת הפערים המהירה מביאה לתהליכים קלוקלים. החינוך הספורטיבי כמעט אינו קיים. המצוינות נמדדת בערכים מוזרים וחסרי משמעות, הצורך במתן דין וחשבון לציבור, שהוא הוא הבעלים של הנבחרת, אינו זוכה להתייחסות. היו"ר ופקידיו מתייחסים לנבחרת כאל הצגה פרטית שהם בעליה ולא כאל רכוש ציבורי שהופקד בידם לתקופת זמן קצובה.

היו"ר, פיו מפיק מרגליות, מנפק הצהרות ייחודיות בתימהונותן. לשונו חדה כתער והוא מרעיף שבחים, בעיקר לו ולאנשיו, ומהלך הוא במחוזות הפנטזיה וממנה מאמן לנבחרת על פי המלצות מקורביו שאינם מצויים כבר שנים ברזי מקצוע האימון, והקניית הרגלי איכות הביצוע אינה ממידותיהם הידועות. הוא מציב בפני המאמן רשימת משימות הזויה ולא ריאלית שאינה לוקחת בחשבון את ה DNA המנטאלי והאופי הייחודי של אלה שיצטרכו להגשים את שאיפותיו.

הכדורגלנים מתאמנים למשימה בין ראיון עיתונאי לציוץ בטוויטר, עסוקים באינטריגות וחיסול חשבונות בינם לבין עצמם ועל המגרש לא מצליחים לנפק שום דבר שיעיד על המקצוע בהם הם עוסקים לפרנסתם. הקשר של ארסנל לא מצליח לתת פס אחד לחלוץ של קייזסלאוטרן, הבלם של פורטסמות' לא מקרין בטחון על השוער של מאיורקה ולהיפך, הקשר של סלטיק לא מסתדר עם הקשר של רובין קאזאן ועוד אחרים שמתרוצצים להם בין הרגליים, ואז, אפילו יוון ש "הכדורגל שלה במשבר איום" נראית פתאום כמו יחידה מובחרת. למה? כי הם משחקים כקבוצה. כי הם מבינים את המשחק נכון. כי הם יודעים לקחת אחריות.

*

ובגלל זה, אם אני גוטמן, אני לא לוקח את הנבחרת אלא בחוזה לעשר שנים מינימום. לא שומע ולא  מדבר עם אף אחד על אף טורניר שייקדם למונדיאל 2018 ויורו 2020. לא מתקרב למשרדי ההתאחדות אם לא מקבל סמכויות כמנג'ר–על של כל נבחרות הילדים, נערים ונוער. לא חונה אפילו מתחת ליציע 1 בר"ג אם לא מקבל את צוות העוזרים כהבנתי וכרצוני.

בעצם, לא רק גוטמן. כל מאמן צריך לדבוק בכך. מאמנים כאלה אפשר למצוא גם בחו"ל. נותרנו עם השאלות מי יחולל את השינוי התפיסתי, איפה ימצאו כדורגלנים מתאימים ועוד יותר מכך, מאיפה יביאו אלה את האופי הנדרש.

עכשיו אפשר לחזור להתחלה וכולם ביחד: פרננדז לך הביתה, הרסת את המועדון.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

מה למדת בבית ספר על טבח מינכן?
אוהבים אותך, קפטן אחמד / תומר חרוב

24 Comments

יריב 5 בספטמבר 2011

אני לא חושב שייחוס העדר תרבות פוליטית וצרכנית לגלות הוא נכון. נראה לי הרבה יותר סביר שלרוב האנשים אין תרבות כזו כי רוב האנשים לא באו מתרבות כזו. רוצה לומר, אוכלוסיית המדינה מורכבת בעיקר מיוצאי מזרח אירופה, שלא היתה בה תרבות כזו והיא היום מתפתחת שם, ומיוצאי מדינות האיסלאם (כולל המקומיים מדורות), שאפילו היום תרבות כזו נמצאת בהן רק בראשיתה. לעומת זאת האוניברסיטאות (למשל) הוקמו על ידי עולים מגרמניה ומערב אירופה והתרבות המערב-אירופית מוחדרת בהן לכל מי שמבלה זמן משמעותי במערכת. כנראה שגם ההסבר הזה הוא קשקוש, אבל אני הייתי בוחר בקשקוש הזה דווקא.

אגב "היו"ר ופקידיו מתייחסים לנבחרת כאל הצגה פרטית שהם בעליה" כי היא אכן כזו. אתה יודע שהנבחרת לא שייכת למדינה, היא שייכת להתאחדות…

עמוס 6 בספטמבר 2011

גיא כשלוזון לבוגרת!

קסיוס קליי 6 בספטמבר 2011

שוב ושוב אני קורא את אותם דברים.
ושוב ושוב אני נדהם מחוסר הבנה בסיסי בספורט וכדורגל בפרט.

ישראל היא מדינה בינונית ביכולתה בכדורגל.
משימה כמו העפלה ליורומונדיאלל או לפחות לפליאוף לא אמורה להיות משימה קשה מדי ולא קלה מדי.

אנחנו דרג 3 לכן כל מה שצריך לעשות הוא לטפס שלב אחד.

רוב הזמן זה לא יקרה אבל פעם ב… זה כן יקרה.

סלובניה ולטביה הן נבחרות שכן היו במעמד הזה.
יוצא שכל טורניר ישנה נבחרת שטיפסה מהדרג ה 34 לאותו טורניר גדול.

מלבד הדרג הראשון באירופה- ספרד הולנד גרמניה וכל החבורה, כל שאר העולות מתחלפות ביניהן.
מקומה של ישראל על פי יכולתה ושחקניה הוא להיאבק על אותם מקומות פנויים ולא סתם יש לנו ציפיות להגיע.

לא לשכוח שהעפלנו כבר מהמקום השני לפלייאוף לפני 10 שנים!
עשור!
מאז שיפרנו את עצמנו כמעט בכל הפרמטרים. אומנם אז הנבחרת הייתה יותר טכנית אבל המודעות, הכוח, הכושר, ההבנה למשחק והניסיון השתפרו.

כדורגל נבחרות זה ממש לא עניין של לחשוב 10 שנים קדימה.
כל ההרכב ישתנה, אז מה עשינו פה?

ואם הוא לא מספיק טוב אז בכוח להיתקע איתו?

בנבחרות מנצלים את השחקנים שיש כרגע ועושים מה שנכון לאותו דור.

יש עליות וירידות לנבחרות בינוניות כמו נורבגיה וסקוטלנד שהן לחלוטין תלויות באותו דור.
נורבגיה לא מדברת בכדורגל כבר המון זמן ופעם היא הייתה סוס שחור בכל טורניר.

בטורנירים צריך להעז ולדרוש מעצמך כל פעם מחדש עד שזה יצליח, אבל המפתח זה פשוט לקחת את מה שנותנים.
אם זה הולך מה טוב ואם לא אז לא נורא.
אף אחד לא באמת יכעס אם ישראל לא תעפיל ליורומונדיאל אבל בצורה שבה מאמנים את השחקנים ובצורה שהם משחקים באמת לא נגיע לשום דבר ויש לנו את כל הסיבות להיות מאוכזבים מהם.

וכן, פרננדז הוא מאמן גרוע, וכן קשטן היה בושה, וכן גרנט היה אנטי.

כדי להצליח מעל ל"רמתך" השחקנים צריכים לקבל השראה ממישהו וזה בטח לא היה מאותם מאמנים.
מה שכן, אני טיפה מסייג את זה כי בתקופה של גרנט זה היה נדמה שכן הנבחרת מוציאה מעצמה כמעט את המקסימום והייתה בה אמונה מאוד חזקה, למרות שהיכולת הייתה בקרשים.
אז אני אתן את הקרדיט לגרנט אבל אני חושב שהוא מיצה את יכולתו בנבחרת.

דרור רייכר 6 בספטמבר 2011

קסיוס – יופי של תגובה, עם הסתייגות קלה.
לישראל, כמו לכל מדינה בסדר הגודל שלה (נורבגיה לדוגמא), תמיד תהיה מחזוריות בנבחרות. בגלל מיעוט השחקנים לא ניתן לשמור על רמה גבוהה לאורך תקופה ארוכה, אלא לכל דור יש את הפיק ואת תקופות השפל שלו (כשהוא צעיר מדי או מבוגר מדי).

אם נראה לי השחקנים שנטלו חלק במשחקים הרשמיים, כי בתכל'ס זה מה שנספר, נראה שהקדנציה של פרננדז היא למעשה חילוף משמרות (רק 3 שחקנים מעל גיל 30; זימוני בכורה לזהבי, אלמוג כהן, נאתכו, רמי גרשון, חמד וכו'; שכטר, רפאלוב וכיאל הפכו לראשונה שחקני הרכב). זה אומר שהנבחרת הזאת לא נמצאת בפיק שלה, אלא רק בתחילת הדרך.

אז מה עושים הלאה? לדעתי יש 2 אופציות:
1) ממשיכים עם פרננדז בתקווה שיביא אותנו לפיק בקמפיין הבא.
2) לאור ההגרלה הקשה במוק' המונדיאל מביאים מאמן חדש ומסמנים את קמפיין מוקדמות יורו 2016 כ"פיק" של הדור הזה.

לצערי, לא יעשו כאן לא את זה ולא את זה. יביאו את גוטמן, יגידו לו שחייבים לעלות למונדיאל, ילחיצו את השחקנים ואותו, ואנחנו נדבר כאן על אותו נושא בדיוק בעוד שנתיים.

ברק 7 בספטמבר 2011

מסכים עם כל מילה.

Asaf the Kop 6 בספטמבר 2011

הרגת אותי עם ההגנה, בחיי.

אני רק מצטער שלא מילאתי נגד ישראל בווינר. אחרי 40 שנות קיום אני כבר צריך להבין שהנבחרת תמיד תעשה במכנסיים במאני-טיים, אז למה שאני לא יעשה מזה קצת מאני של עצמי ?

ניינר 6 בספטמבר 2011

בני, אתה קצת נסחף עם ההנחה ששחקן ישראלי יודע מה זה ארגון "ההגנה".

בני תבורי 6 בספטמבר 2011

אלה שהתאמנו אצל לחמן יודעים…

צור שפי 6 בספטמבר 2011

זה קצת פשוט מדי: חייתי כמה שנים בספרד וחזרתי לא מזמן. אני אומר לך בכל האחריות שבהרבה תחומי שירותים (מתקין הטלוויזיה בכבלים, האינסטלטור, החשמלאי, ספק האינטרנט) אנחנו שמים אותם בכיס הקטן מבחינת איכות השירות. עכשיו לך תסביר שלהם יש את צ'אבי ונדאל ולנו את לוזון המחדל. במילים אחרות – זה לא אחד לאחד למרות שאת עיקר התזה שלך (שאנחנו עדיין יותר עיירה יהודית ממדינה) אני דווקא מקבל.

B. Goren 6 בספטמבר 2011

אין לי בעיה עם ההפסד ליון וגם לא עם זה שלא נגיע ליורו. יש לי בעיה עם היחס ההפוך בין היכולת במגרש לאגו הנפוח. הייתי יכול לסלוח לוּ כל אחד שהיה על המגרש היה נותן מאה אחוז מיכולתו ומשאיר את הלב והנשמה על הדשא. במקרה כזה, גם אם לא הולך זה בסדר. אבל זה לא המקרה וכאן לא יעזרו גם 10 שנים של גוטמן וגם לא מוריניו.

matipool 6 בספטמבר 2011

כמה נכון ומדויק .

אסף THE KOP 6 בספטמבר 2011

בשביל להשאיר לב ונשמה צריך אופי.
את החבורה המקולקלת הזאת מלטפים מהיום הראשון (משפחה שבטח עשתה את המוות לשופטים בליגות הילדים והנוער, וסוכנים שמספרים להם אגדות על יכולתם המופלאה), לכן לא פלא שהם חוטפים סתירה כל פעם מחדש שהם צריכים להתמודד עם המציאות.

ארז (דא יונג) 6 בספטמבר 2011

אני חושב שקראתי מעל דפי אתר זה את העובדה שבשנת 1949, כישראל התקבלה לאו"ם, היו חברות בו 59 מדינות. כיום יש 193 מדינות, כך שעניין ה-65 שנה הוא לא בגלל שאנחנו עדיין מדינה צעירה, אלא אולי בגלל אופי לא מוצלח במיוחד של האנשים ונותני השירות.

יש דוגמאות גם לצד השני, אבל יש מדינות – כמו למשל זו שאני חי בה – שהוקמה דה פקטו רק לפני 62 שנה, והיא דמוקרטית לגמרי רק כשני עשורים, אבל עדיין רמת השירות, האחריות והאדיבות בה גבוהה הרבה יותר מבארץ.

ניק 6 בספטמבר 2011

אני רוצה להגיב דווקא על הנושא של היחס של הפקידים ונותני השירות. לדעתי זה עיניין מעגלי. היחס בארץ למלצרים, פקידים ממשלתיים וכו הוא מחפיר ומגעיל. וגם כשהפקיד מתחיל לעבוד הוא מגיע אם הכוונות הטובות ביותר שיש וכן רוצה להשקיע ולשרת טוב, אז אחרי מספר חודשים של צעקות, גידופים ויחס מזלזל ומגעיל של אלה שאותם הוא בא לשרת הוא ישנה את הגישה שלו ולא משנה מה. במקרה הטוב הוא סתם יהפוך לאדיש ולא אכפתי ובמקרה הרע הוא יחזיר יחס דומה.
אפשר להאשים את נותני השירות אך קודם צריך להתסכל קצת במראה.

בני תבורי 7 בספטמבר 2011

ניק,
השורה האחרונה שלך נכונה וחשובה בכל מצב ואתה בהחלט צודק שהיחס המעליב והמזלזל עובד בשני הכיוונים.

יואב 6 בספטמבר 2011

גוטמן הוא רק הבא בתור(מבחינת הירככיה ומעמד).
הסיכוי לייצר נבחרת טובה(שתשחק כקבוצה)הוא קטן כי כדורגל נבחרות בבסיסו היום-הוא נחות(מסיבות ידועות).זה גם לא קורה לגדולות מאיתנו(ארגנטינה, אנגליה).
הכל יקום ויפול על כמות ורמת הכישרון(או על גרעין של קבוצה שמשחק ביחד גם בנבחרת)ובניגוד לדעה הרווחת בתקשורת,הוא לא מדהים כרגע.
בנבחרת הצעירה אתמול היה שלב ששיחקו בה שישה שחקני מכבי(פלוס צמח המושאל)ואלו היו דקות יפות של כדורגל(הנבחרת בכלל שיחקה יפה אתמול גם ללא שישה שחקני מכבי).

מאשקה 6 בספטמבר 2011

הכדורגל הישראלי דרוש מהפכה.
העניין הוא שהוא דרוש ולא דורש, ואין מי שידרוש מהלוזוניה.

גל, לוס אנג'לס 6 בספטמבר 2011

מר תבורי – קראתי בשקיקה והתמוגגתי מכל מילה.

אשמח להעניק לבלוג פרסום מודפס לרווחת קהילת היורדים הגדולה בטינסל טאון.
אנא צור קשר למידע נוסף והמשך לכתוב!

בני תבורי 7 בספטמבר 2011

גל,
תודה. שלחתי אליך מייל פרטי.

קסיוס קליי 7 בספטמבר 2011

גם מאמן בליגה ג' היה יכול להפסיד פעמיים ליוון ופעמיים לקרואטיה.
וגם הוא וגם אני יכולנו לאמן דרך הטוויטר יותר טוב את הנבחרת.

אם שיחקנו טוב במשחק אחד איך זה שמשנים 4 שחקני הרכב??

פרננדז הוא מאמן כל כך גרוע אבל ממש גרוע.
אם אתם רואים מדי פעם את הנבחרת משחקת טוב זה בכל זאת כיוון שיש לה שחקנים טובים!..
אנחנו לא סן מרינו עם כל הכבוד.

טוב, כפי שאמרתי לא פעם בפוסטים קודמים, בניון לא שחקן נבחרת.
הוא יכול לעלות רק מהספסל- גם בזמן השיא שלו הוא היה צריך להיות שחקן ספסל. לא פשוט לעשות את זה אבל למזלנו הוא מדי פעם נפצע אז ניצחנו מדי פעם.

טל בן חיים וכיאל חייבים איפוס דחוף ואינטנסיבי מאיזה פסיכולוג ספורט או קואצ'ר או אנא ערף מה… מישהו שיכוון להם קצת את האנרגיה כי הם כל הזמן דוחפים להרס עצמי.

ועוד משהו,
בחיית רבאק אבל בחיית.. איציק זוהר זה הפרשן הכי גרוע לכדורגל.
הוא לא מבין את המשחק בכלל!!
לדעתי נוימן יותר טוב ממנו, ואני ממש לא מגזים.

B. Goren 7 בספטמבר 2011

הגזמת קסיוס, אלא אם כן התכוונת לנוימן אחר שאני לא מכיר ולא לדני.

בני תבורי 7 בספטמבר 2011

קסיוס,
עושה רושם שאתה מניח את כל האחריות לכשלון לפתחו של פרננדס. אני חושב שחלקו רב אבל יש לו שותפים נכבדים.

סימנטוב 7 בספטמבר 2011

מסכים עם ניק
ד"א אלף חברים בפייסבוק לא טועים…

קסיוס קליי 7 בספטמבר 2011

אם אני אומר שאני יכול דרך אס אם אס לאמן יותר טוב את הנבחרת אז בוודאי שפרננדס אשם. הפעם במאה אחוז. יש לנו שחקנים מעולים יחסית לישראל וכשאני מסתכל על מקומות 2 ביתר הבתים אני לא מרגיש הבדל גדול. סלובניה בוסניה וכל החבורה הזו גג ברמה של ישראל. פרננדז לא דובר את השפה שזה מעניין לי אתם יודעים את מה, לא הקנה שום שיטה ודרך, החילופים וההרכבים היו הזויים והאופי של הנבחרת היה בקרשים. דוגמא הפוכה היא נבחרת הולנד שעם הרכב בינוני מוציאה מעצמה יכולת של טופ 3.

Comments closed