קונג פו רולס

נו כבר, הוא סינן. תיזהר, הם יכו אותך, אמרתי לו. פחחחח הוא אמר. נו, מה הפלא, אמרתי לעצמי, אחרי שש שנים של קונג פו, הוא כבר יכול להרשות לעצמו לדבר כך.

 

קצת לפני הפנייה לכיוון הבית עפרי אמר שיט. שיט זה משהו שהוא אומר תמיד כשנתקלים במציאות המחייבת שינוי הרגלים.

קרוב לבית שלנו בקיבוץ, יש צומת קטן שאחת מזרועותיו היא שביל עפר המוביל לגבעת חביבה, פעם הקרמלין של הקיבוץ הארצי, כיום, סתם עוד מקום יפה של הקיבוץ הארצי עם פעילות תרבותית-חברתית של ערבים, יהודים, ש"סניקים, חד מיניים וצבא, ביחד ולחוד. אפילו מסיבות טראנס מתקיימות שם מידי פעם. יש שם המון דשא, פינות חמד מוצלות וגם בריכת שחייה חמודה.

מה שעוד יש שם, בחופשות חגים והקיץ, הן קייטנות ספורט בכדורסל, כדורעף ואומניות לחימה. הילדים ישנים שם ומתאמנים באולם בקיבוץ. בדרך הם עוברים ליד הבית שלי באותו צומת שהזכרתי מקודם.

*

אם כשמדובר בכדורסל או כדורעף אנחנו מדברים על עשרים שלושים חבר'ה, הפעם, היו שם כמה מאות. מגיל שמונה עד שמונה עשרה. את עיסוקם יכולנו לנחש על פי תלבושתם, חולצות טי לבנות ומכנסיים לבנים צמודים שלמותניהם כרוך חבל צבעוני. קפואירה.

ריגרדינג דה שיט, אותם מאות שעשו דרכם חזרה מאולם הספורט לגבעת חביבה, אילצו אותנו לעצור את הרכב ולהמתין כמה דקות עד שיתפנה הצומת ונוכל להמשיך בנסיעה, מה שמאוד הרגיז את עפרי שרצה כבר להיפטר ממני ולהמשיך בדרכו.

נו כבר, הוא סינן. תיזהר, הם יכו אותך, אמרתי לו. פחחחח הוא אמר. נו, מה הפלא, אמרתי לעצמי, אחרי שש שנים של קונג פו, הוא כבר יכול להרשות לעצמו לדבר כך.

*

בארוחת שישי האחרון עלה סיפור ההמתנה לפינוי הצומת. עפרי לא היה לבד מטעם הקונג פו, גם אסף הרשקו, חברו הטוב כאח לו ובעל מדליית זהב מתחרות בינלאומית בקונג פו שנערכה בארה"ב, שיתף פעולה.

זה בכלל לא דומה, הם אומרים, ההבדלים גדולים. הקונג פו מגוון ומעשי יותר. האסכולות רבות וניתן להתמחות בסגנון המתאים לך. האימונים מורכבים ועשירים יותר וכוללים מגוון עצום של פעילויות.

מסתבר שיש גם הומור. הדבר הכי קשה בקפואירה זה לספר להורים שלך שאתה הומו, אומרים לוחמי הקונג פו. וגם, למה לא רואים את פסי התחתונים מבעד למכנסי הקפואירה הצמודים? כי גם הבנות וגם הבנים לובשים חוטיני.

*

הקפואירה הגיעה אלינו לקיבוץ לפני כחמש עשרה שנים, כחלק מטרנד לאומי. הביאה אותה עלמת חמד אנרגטית מקיבוץ שכן. חיש מהר נקבצו סביבה כמה זאטוטים מגיל הגן ובית הספר היסודי, שמספרם הלך וגדל במהירות. באותה עת כבר לא יכולת לראות ילדים הולכים בקיבוץ. את דרכם על השבילים ובתוך חדר האוכל, הם עשו בגלגלונים. יפה ומצחיק. הסקרנות הביאה בעקבותיה ילדים נוספים והורים נלהבים והעסק תפח.

הקפואירה היא משחק או אמנות לחימה, תלוי את מי שואלים, שמקורה נתון עדיין במחלוקת. כלומר, אין מחלוקת על כך שהקפואירה היא תרומתם התרבותית של עבדים אפריקאים שהובאו לברזיל עם השלטון הקולוניאלי הפורטוגלי שם. מה שלא ברור, אם הובאה לשם מארצות מוצאם או שפותחה שם בברזיל.

כך או כך, מדובר בריקוד יותר מאשר באמנות לחימה. כלומר, לא בטוח שהייתי רוצה להיכנס לעימות עם אדם קטן ממני, זריז כשד וגמיש כגומי ואשר שולט בכל תו מתווי גופו. אבל בסך הכול, ואולי טמון בכך סוד אפל, הקפואיריסט המצוי אינו נראה מאיים כלל וכלל. יתרה מזאת, הוא תמיד נראה עליז ושמח. שים אותו במרכזו של מעגל תן לו בבירימבאו ובכפיים, כמה קטעי זמר חדגוניים ואין קץ לאושר.

*

מה שכן, מהר מאוד זה מתחיל לשעמם. למרות הטקסיות, למרות השמות הברזילאים המותאמים אישית לכל זאטוט, למרות האושר הנסוך על פני ההורים, מדובר בעסק שלא הולך לשום מקום. ראית אחד, ראית את כולם. השירה מונוטונית כתפילה, כל שיר נשמע כמשנהו, הקרבות המדומים נראים משוכפלים להפליא, לבירימבאו, לטס פייס איט, יש צליל מעצבן. עם כל הכבוד לשמות האקזוטיים ולשמחת החיים המוחצנת, מדובר כאן במשהו שלא מתפתח ומסתבר שלא רק המבוגרים חשים בכך. גם הילדים החלו לנטוש וכשלוש שנים לאחר ההתחלה, מהר יותר מהלינה המשותפת, חדלה הקפוארה בקיבוץ מלהתקיים.

*

הריק שנוצר התמלא די מהר. עמית הימלשטיין, בחור חמד ויבוא אישי של אחת מבנות הקיבוץ, עוסק באמנויות לחימה מאז היה ילד בן שמונה. אחרי שירות צבאי נסע לסין שם למד והתמחה במשך שלוש שנים במספר סגנונות של מה שידוע יותר במערב בשם קונג פו, אמנות לחימה סינית עתיקה מאוד ומורכבת בסגנונותיה וענפיה. לאחר שהוסמך כמורה, חזר לארץ והקים בקיבוץ את בית הספר LOHAN ATEMI. מה שהחל כאימון שבועי לעשרה ילדים בקיבוץ, הלך והתרחב לכמה בתי ספר בכל רחבי הארץ עם מאות מתאמנים בכל הגילאים.

כל פליטי הקפוארה מצאו את מקומם בקונג פו ודי מהר הפך העיסוק למהות חיים. מבחינתי כהורה, שראה בעצב רב את חוסר יכולתה של תנועת השומר הצעיר לתת מענה ראוי לנוער באזור, הייתה מסגרת הקונג פו תנועת נוער לכל דבר, עם פעילות חברתית וקהילתית. עפרי וכמה מחבריו גם לימדו קונג פו בפנימייה לנוער במצוקה, כתרומה לקהילה וכחלק מפעילות בית הספר.

הילדים שהחלו יחד את החוג, כולם חיילים עכשיו והדבר הראשון שהם עושים בחופשה זה לרוץ לאימון. המחויבות שלהם למסגרת ולחברים בה, נפלאה בעיני. אני אוהב גם לראות למה התפתחו, מילדים לאנשים צעירים, נעימי לכת, שקולי דעת וערכיים.

*

הקונג פו מצליח מאוד כיום. הורים מבינים את התועלת באמנות המשלבת חינוך לחברה וערכים עם ספורט. אך יחד עם ההצלחה, מספר עמית על חשש שלו לגבי המשך קיום הענף. קונג פו היא דרך חיים, הוא אומר, למאמן יש אחריות כבדה מאוד לגבי התלמידים. אתה לא מלמד ילדים להרביץ. אתה מלמד אותם לחיות נכון, להיות מחויב, לתרום ולהכיר במגבלותיך. נער שלומד נכון את הקונג פו לא יוצא לרחוב לחפש מכות.

כיום, מוסיף עמית, התחום פרוץ ונכנסו אליו הרבה שרלטנים. חבר'ה שבילו חודש בקורס, פותחים בתי ספר לקונג פו מבלי שיהיו מצוידים במספיק ידע. אני לא חושש מתחרות, הוא אומר, אני חושש שזה יהרוג את הענף. בסופו של דבר, ללא רקע מקצועי וידע מתאים של המדריכים, יכול הקונג פו למצוא את עצמו במקום של הקפוארה, משעמם, לא מספק ומסוכן לעוסקים בו.

*

כאבא של עפרי אני ללא ספק משוחד. גם בשל עיסוקי בצ'י קונג, אחד מענפי הקונג פו. יחד עם זאת, עם הבנתי הצנועה אני בהחלט יכול לומר כך: הפער בין הקונג פו לקפואירה, גדול ורחב יותר בכל אספקט לטובת הסינים, מאשר הפער בכדורגל לטובת הברזילאים.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

יומן לונדון - לא לומדים מטעויות
נסיך, מלך ואלוהים

18 Comments

עמית הימלשטיין 10 באוגוסט 2012

בני פוסט מעולה תודה. הקונג פו לצערי סובל היום משם לא טוב בגלל אותם שרלטנים שלא מבינים את מהות העיסוק בתחום. אני מאמן את תחומי הזירה והבמה של הקונג פו – סאנשו- קרבות עמידה, שוואי ג׳יאו- האבקות מסורתית, וטאלו- תבניות מסורתיות. כמאמן וכמתחרה בזירה המסורתית ובזירות משולבות אני יודע כמה מסוכנת ההכנה וההדרכה הלא מקצועית שמקבלים חניכים הנוחתים בבתי ספר ללא הרקע המתאים.בכל מקרה תודה על הפוסט הנפלא ושבת שלום

קורא 10 באוגוסט 2012

נאה… האם יש סיכוי לראות קונג פו באולימפיאדה או שזה להוסיף ענף וחורג ממגבלת הענפים? אולי מפה תבוא הישועה של העם הצמא למדליות (ולעזאזל הדרך)?

בני תבורי 10 באוגוסט 2012

שאלה מצוינת. עמית?

גל דגון 10 באוגוסט 2012

אני מאוד מקווה לראות submission grappling בסגנון התחרויות באבו דאבי כשהאולימפיאדה תגיע לריו.

גל דגון 10 באוגוסט 2012

אני כבר לא מעט זמן חושב שקפואירה זה סגנון טוב מאוד לentry level. זו לא אמנות לחימה מעשית, אבל העיסוק בה מקנה קואורדינציה, שיווי משקל, ושרירי ליבה שיכולים לעזור מאוד למי שרוצה להתאמן באמנות לחימה רצינית יותר.

זוהי דעתו של הדיוט, יש לציין.

בני תבורי 10 באוגוסט 2012

גל,
אני רחוק מלהיות מומחה, אבל אני חושב כמוך. לא נכון לפסול את הקפואירה ובהחלט יש בה רבות במיוחד לילדים. התהייה שלי היא לגבי ההמשך.

עמית הימלשטיין 10 באוגוסט 2012

תאמת שכולנו קיווינו שבאולימפיאדה בביג׳ינג יהיה דיבור על הכנסת הסאנשו ( קרבות עמידה עד הפלה) כיום הנבחרת שלי מחזיקה ב4 תארים מאליפויות העולם ב2011,2012 במקצי נוער ובוגרים ובמספר תארים במקצי הבמה. תחום האבקות המסורתית של האומנויות הסיניות (שוואיג׳יאו) פחות מוכר, גם כאן הנבחרת מחזיקה במספר תארים מ2011, בחודש נובמבר אנחנו טסים לאליפות אירופה שתתקיים באיטליה, אני עולה כמתחרה במקצה מאמנים משקל פתוח… מקווה שיהיה טוב!!!

ש. בן ד. 10 באוגוסט 2012

בהצלחה

MENAHEM LESS 10 באוגוסט 2012

הי בני!

היה כיף לפגשך בישראל!!! (ואשתך היא משהו מעולם אחר!)

לכל ידידי, אוהדי ההופס בדהבאזר: היכנסו לאתר החדש שלי (באותו שם) הופס.קו.איל לקרוא על הטרייד הבומבסטי של האווארד!

בני תבורי 10 באוגוסט 2012

היי מנחם,
העונג כולו שלי (גם מהאירוח שלכם וגם מאשתי…), נהנינו מאוד מהמפגש. כאוהד הסיקסרס אני לא בטוח שאני שמח על הטרייד שמעביר את איגואדלה לדנבר, אבל אף אחד לא שואל אותי… :(

באבא ימים 10 באוגוסט 2012

הספורט רדיו בפילי מאוד אוהבות את הטרייד הזה. איגאדאלה הוא סווינגמן טוב מאוד, ביינום הוא סנטר מצויין (יש אומרים השני בטיבו ב – NBA), שזה זן נדיר הרבה יותר של שחקנים והוא רק בן 24.

אסף THE KOP 10 באוגוסט 2012

אני לא מבין את הספורט הזה או את הבדלי הסגנונות – זה נראה לי כמו מכות.

אבל אני משוגע על ה-Jayhawks.

ש. בן ד. 10 באוגוסט 2012

תודה בני, היית חסר בשבוע שעבר.

כל האנשים הבוגרים הכרתי שלמדו קפוארה לא היו רציניים בשום דבר שעשו. אני שמח שלפחות אצלכם זה כבר לא ככה.

מאשקה 11 באוגוסט 2012

תודה בני.

red sox 12 באוגוסט 2012

ביליתי את רוב החופשים בתיכון בין חדר האוכל של גבעת חביבה לאולם הספורט במענית, וכמובן שעל שביל העפר ההוא. בענפי הכדור אגב, לא מדובר על קייטנות אלא על מחנות אימון למצטיינים מכל הארץ.
לא מתעניין בקונג-פו או בקפואירה, אבל רק בשביל ההקדמה היה שוווה לקרוא.

אריק 12 באוגוסט 2012

חסרת… אם אני מבין נכון אז אתה אומר שקפואירה לא הולך לשום מקום אבל צ'י קונג כן?

בני תבורי 12 באוגוסט 2012

אריק,
נפקדתי כי לא הצלחתי להיכנס לאתר, התקלה תוקנה.
צ'י קונג ועוד איך הולך, תלוי אצל מי אתה לומד. המורה שלי בא מאסכולה שמשתמשת בצ'י קונג לא רק למדיטציה אלא גם כאמנות לחימה. האימונים שלי מגוונים מאוד וכוללים המון תנועה. אותי זה לוקח למקומות טובים מאוד פיזית ומנטאלית.

אריק 12 באוגוסט 2012

אני למדתי במשך שנה איך לעשות קאטה בקצב שגורם לזוהר זמירו להראות אוסיין בולט. סוג של מדיטציה נחמדה, אני מבין שיש כמה גישות ממה שאתה אומר.

Comments closed