זה לא זה

סליחה, אבל החדש של אהוד בנאי משעמם. רוקנ'רול זה לגיטרות מעוותות, לא לצ'לו מתייפח.

השבוע התרגשתי לקבל שתי הוצאות מוסיקליות חדשות הנוגעות לאהוד בנאי.

האחת, באופק אחר, אלבום כפול חדש של בנאי, המכיל בתוכו עשרים משיריו הידועים. הפעם, בלוויית פסנתר ורביעיית מיתרים.

ההוצאה השנייה היא עבודה שחורה, אלבום מחווה במלאת עשרים וחמש שנים לאלבום הבכורה אהוד בנאי והפליטים, שהופק כזכור על ידי יוסי אלפנט, שמבחינתי, מעמדו ברוק הישראלי שווה לזה של אלן האנסן בליברפול. הדמות הכי חשובה בזמנו.

באלבום הזה מבוצעים עשרה שירים מוכרים לא פחות של בנאי, על ידי סטודנטים מוכשרים מבית הספר Muzik, בית ספר ליצירה והפקת מוסיקה.

בנאי, מגדולי הזמרים-יוצרים בהיסטוריה של הזמר העברי, נמצא במקום ראוי בפס הקול של חיי. קל וחומר, עם שני אלבומים חדשים, אחד מהם כפול. יש לי פינה בארון להוצאות חדשות. השתיים האלה הוצבו בראשה וחיכו לזמן המתאים.

*

זמן מתאים להאזנה למוסיקה דורש תנאים מיוחדים. האזנה למוסיקה אינה משהו אגבי. נדרשת תשומת לב וריכוז. מבחינתי זה לפנות ערב, כשהבית ריק, כשאוסי בפילאטיס או באופניים או סתם הלכה לקומונה להביא כביסה, כשאני פנוי מכל עיסוק וטרדה אחרים, כשאף אחד לא מדבר אלי, כשיש לי מספיק זמן להתמקם בפוזה נוחה, עם קצת, אבל ממש קצת גלנמורנג'י בכוס זכוכית דקיקה. ואז, מבלי שאדרש למשהו נוסף, אני מאזין למוסיקה בווליום מכובד במערכת ראויה, ומעלעל בספרון המצורף לעטיפה.

זה לא שאני צריך את זה כי אני לא יכול ללכת וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת. אני גם אוהב לבשל עם ליניארד סקיניארד או כל מי שנותן בראש ברקע, אבל אז, מרבית תשומת הלב שלי מופנית למתרחש בסיר או המחבת, לא למוסיקה. האזנה נכונה היא האזנה ממוקדת שנפרשת על כל החושים. אם תרצו, זה כמו ההבדל בין לנכוח באצטדיון בעת משחק כדורגל של הקבוצה שלך, לעומת האזנה אקראית ברדיו הדפוק של האוטו במילואים.

וכך עשיתי גם הפעם. בחגיגיות שמורה לעיתות כאלה, שלפתי את הדיסקים מהצלופן המעצבן. התחלתי באלבום המחווה. הגיוני. זה כמו לראות משחק של הנוער לפני הדבר האמיתי. אחר כך המשכתי לאיש ולאגדה בעצמו.

ועכשיו אני אומר, לא. עד כאן. יש גבול. על פחות מזה אוהדי מכבי חיפה גירשו את רוני ואלישע לוי.

*

תראו, אהוד בנאי, למרות השינויים באורחות חייו וההתרחבות שלו למחוזות מוסיקאליים נוספים, היה ונשאר בעיני אמן רוק קלאסי. הוא גם מעיד על עצמו ככזה. במוסיקה שלו אפשר למצוא בנוסף לתבניות הרוק הידועות עוד מאפיינים עדתיים מקומיים, בכך בנאי לא שונה מאף אמן רוק בעולם. אבל הבסיס, התמצית, הרוח, הן רוק מסורתי ומוכר.

לכתיבת הטקסטים מלאי האמירות החברתיות והתרבותיות ולנגיעות הישירות והאמיצות שלו בכל נושא כואב ומודלק של החברה הישראלית, נדרשות ביצים של רוקר. זה לא משהו שתקבלו מהמאסטרו מטעם עצמו פיק למשל, או מאיזה יללן מצעדים אחר. בפופ לסוגיו, לא מתחבטים בענייני פליטים ומסתננים, ולא דנים בעוולות חברתיות.

לאהוד בנאי יש את זה. זה הוא. ככה הוא התחיל ועל זה הוא בנה את עצמו. את המילים שלו הוא עוטף בעטיפה גסה ומחוספסת של צלילי גיטרות עילגות ומעוותות, הלמות באס ורעם  תופים. זוהי תמצית הרוק.

זה דוחף, מפעים, מרגש. זו הפלטפורמה הנכונה מבחינתי. אני לא נגד שילובים. ג'ף לין כבר עשה את זה נפלא עם ELO ואפילו ממטליקה יצא הבטהובן. אבל להפקיר את הרוק בידי רביעיית מיתר ופסנתר? מה, כבר אין שום דבר קדוש?

*

בדיוק כמו כדורגל. בעיני קיימת רק אפשרות אחת לכדורגל. התקפי, מהיר, קצבי, לא מתפשר, נכון לקחת סיכונים. במסגרת הזאת אני יכול להיות טולראנטי גם לכישלונות. השימוש בטקטיקה בכדורגל מוצדק רק כשהוא נע על קו תפר העדין שבין יופי נשגב לכיעור הכרחי. הוא מותר בשימוש רק כשצריך להעביר כמה דקות בשלום כדי להבטיח שהיתרון יהפוך לנושא דיווידנדים. בסדר, גם במשחק בודד, בחוץ, נגד קבוצה עצבנית עם קהל מפחיד ושופט עיוור.

אבל לשמוע את ערבב את הטיח אחמד עטוף בשמיכת משי של צלילי מיתר ופסנתר, זה קצת כמו לקבל עוד רבע שעה של מסירות לאחור בין לוקאס לסקארטל ובחזרה. זה כמו משגל נסוג. עגל הזהב שמתחיל בפרלוד ומסתיים בפריטת פסנתר קלושה, הוא בקושי עופיון עם פיציקטו קליל ורומנטי, ובלוז כנעני, בלוז כנעני תרחם השם עם צ'לו ורק צ'לו, ואפילו של מאיה בלזיצמן המחוננת, הוא בכלל תשעה שחקנים בהגנה וחלוץ בודד.

*

מצטער אבל זה לא זה. לא סוחב. אתה יודע מתי צריך להגיע רגע סוער, אתה מחכה ומצפה, כל גופך דרוך וריאותיך מתכווצות בקוצר נשימה לקראת קרשנדו אלים ומספק, ומה שאתה מקבל בסופו של דבר היא נפיחה חרישית בדמות דחיקה לקרן או לחוץ, או גרוע יותר, עבירה טיפשית ומיותרת על השש עשרה שלך. הכי טרן אוף בעולם.

אלבום המחווה גם הוא לא מגיע לגבהים בהם נמצאת היצירה הבנאית כבר עשרים וחמש שנים. זה בסדר כל עוד הנוער מנסה לחקות את הגדולים. אבל כאן, מנסים החברים המוכשרים להמציא מחדש משהו מוכר וידוע שלא מוביל לשום מקום. בשביל מה?

קהל קונה כרטיסים לראות את הקבוצה שלו דורסת, לא מנמנמת. קהל קונה דיסקים והולך להופעות רוק כדי לקבל את זה לפנים, לא גחמות אינטלקטואליות. כדורגל לא מנצחים עם פעלולים ועקבים ואחיזות עיניים ורוק הוא לא מוסיקה קלאסית. אלה, יכולים לשמש אתנחתא קומית בלבד. בשני המקרים, לא תעזור תהילת עולם, ושריקות הבוז, לא תאחרנה לבוא.

*

מצד שני, אהוד בנאי, בלאדי הל.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

מה נעשה בלי פרצופו המאוכזב ביציע? / ניב שטנדל
האמת שלי

68 Comments

MG 30 באוגוסט 2012

בני, כרגיל העברית והקיבוצניקית שלך נפלאות.
1. גם מטאליקה הבינו ב-S&M שאי אפשר לוותר על כלי הליבה גם אם מפנים חלק נכבד מהמקום למשהו שונה.
2. העניין עם רוני לוי ואלישע זו מקבילה לתורת הכאוס (משק כנפי פרפר בצד אחד של העולם גורם להוריקן בצד השני). האם תלונות אוהדים באמצע העונה השניה גורמות לחי חידוש חוזה אחרי החמישית? שמע יש לי קרוב משפחה שמשמש כמנכ"ל באחת מהחברות הבנות של קבוצה "מאיר". ממה ששמעתי ממנו, זולת שחר, איש אינו יכול לגרש אף אחד ממכבי חיפה.
3. אני קונה כרטיסים לראות את הקובצה שלי ויהי מה. אני מעיף לראות אריה, אבל אמשיך לבוא גם אם אדע בודאות שאני עומד לראות חולדת בייבים.
4. איזה מהפכה עשה האינטרנט. שהייתי בתיכון להאזין למוסיקה היה יכול להיות סתם דבר שאתה עושה אחה"צ, כי אין משהו טוב בטלויזיה ועדיין חם מדי לכדורגל עם החבר'ה. היום חוץ מהאוטו ומקרים מיוחדים אני לא ממש מקשיב או אמזין, אלא שומע שזה מתנגן מדי פעם ברקע.

בני תבורי 31 באוגוסט 2012

MG
גם שחר מאזין לקהל שלו ויודע לזהות מתי מדובר בבעיה אמיתית.
סעיף 3 מגדיר במדויק את הטרגדיה שלי עם הפועל פ"ת וליברפול.

אסף THE KOP 30 באוגוסט 2012

זה באמת נורא שאפשר להאזין למוסיקה "כמו שצריך" רק כאשר בני המשפחה נמצאים מחוץ לבית.

אני מזמן הגעתי למסקנה שכל הקטע של לקחת שיר שנותן בראש וההפיכה שלו למוסיקה קאמרית זה בעיקר עבור דאווין של איכות. באילו שגרסת הרוק היא פרמטיבית מדי, לא מתוחכמת ואילו הגרסה הרכה מתחברת לנימי נפשו של המאזין המיוסר. בולשיט – לרוב הניסיון השקט הוא סתם שיר משעמם, ממש כמו במקרה של השיר הזה:

הגרסה האלוהית:

http://www.youtube.com/watch?v=SFsHSHE-iJQ&feature=related

הגרסה היבשושית:

http://www.youtube.com/watch?v=4N3N1MlvVc4

ואחרי שאמרתי את כל זה, הנה שיר השבוע שלי:

http://www.youtube.com/watch?v=30PVZtPFDog

אלכס 31 באוגוסט 2012

מסכים איתך אסף, בטח לגבי TEARS FOR FEARS, וגם לגבי MODERN LOVE שאיזשהו אומן ישראלי עשה לו קאבר שקט ו'נוגה' משהו… לא מתקרב למקור.

איציק 31 באוגוסט 2012

ועדין גרוגוריאן לדעתי עשו כמה דברים מאוד יפים של מעבר מרוק בועט לגירסה שונה לחלוטין שגם נוגעת…
אין פה אמת אחת, ולה פנים רבות בתחום המוזיקה.

פאקו 31 באוגוסט 2012

אכן אכן, כך גם לגבי גרסאות האנפלאגד שהציפו את הרדיו לפני כמה שנים (הגרסה המחודשת של אריק קלפטון ל"לילה" זוכה ממני לתיעוב מיוחד).

אלכס 31 באוגוסט 2012

אני דווקא חושב שהגרסה הזו של "ליילה" טובה מהמקור, ולא רק בגלל שהאומן עצמו עשה גירסה שונה(אם כי זה בפני עצמו כבר מעניק לשיר משמעות מיוחדת, היות וזה לא קאבר).

בלינדר 31 באוגוסט 2012

כן, אבל השיר הזה חי וקיים בעיקר בזכות אלמן ולאו דווקא קלפטון (ויעיד בני תבורי על האהבה שלי לקלפטון). הגרסה האקוסטית חיוורת מאד לדעתי.

אלכס 31 באוגוסט 2012

אני מוצא אותה יותר אמיתית וכנה(ויש לזכור שקלפטון עשה את האנ-פלאגד, ממש אחרי האסון של בנו, וזו גם היתה הפעם הראשונה שהוא הציג את TEARS IN HEAVEN), כך שבעיני זה הרבה יותר משמעותי מאשר אצל "דרק והדומינוס"…למרות שגם המקור הוא גדול.
ודרך-אגב, זה די חריג אצלי, אני כמעט תמיד מעדיף את המקור לקאברים, גם אם זה האומן עצמו…POLICE ו-אריק קלפטון הם בין היוצאי-דופן.

בני תבורי 1 בספטמבר 2012

פאקו,
גם אני חושב שזה היה חילול הקודש.

אלכס 1 בספטמבר 2012

בני, אתה מאכזב אותי…

בני תבורי 2 בספטמבר 2012

איפה בדיוק אלכס?

עמית 30 באוגוסט 2012

ב 1992 חיכיתי כל היום וספרתי שעות במשרד בצבא כדי לרץ ולקנות בחנות תקליטים ליד הקריה את "השלישי" כשהגיע לחנות. הערצה שדומה לציפיה לאיזה משחק חשוב של קבוצה אהובה (יש בכלל משחק לא חשוב?…).
אהוד בנאי הופיע גם עם פחות חשמל בסיבוב ההופעות "מלון אורחים" עם נועם זייד-הלוי והופעות בלתי נשכחות במרתף העליון.
הרושם שלי הוא שיחד עם החזרה בתשובה הגיעה גם איזה עייפות מיצירת רוקנרול. "רסיסי לילה" מהשנה שעברה זה אחד האלבומים המחורבנים שיצאו של בנאי ובכלל. לספר סיפורים עם חצי מוסר השכל וקצת מוסיקה ברקע זה מעייף.
בתקוה שבנאי יחזור מתי שהוא למוסיקה אמיתית ולא לניסויים. אותי הוא איבד.

גיא זהר 31 באוגוסט 2012

מסכים לגמרי לגבי אהוד בנאי. ומלון אורחים בעיניי היה קצת משעמם.

צור שפי 31 באוגוסט 2012

לצערי אני מסכים על ״רסיסי לילה״ וגם בהופעה שראיתי אותו לאחרונה היתה חסרה אנרגיה. כל זה לא מערער את מקומו בפנתיאון. מקווה שעוד יצליח להפתיע אותי בעתיד.

martzianno 30 באוגוסט 2012

יש רגעים מכוננים בתרבות של מדינה והאלבום הראשון של אהוד בנאי והפליטים (או: אהוד בנאי והפליטנדרז, כפי שנהגנו לקרוא לו בחבר'ה) הוא אחד מהם. יצירה ששום דבר אחריה כבר לא נשמע אותו הדבר.
את הרגע הזה (שהעיף לי את הסכך בתור נער) אני זוכר כאילו זה היה אתמול:
http://www.youtube.com/watch?v=6nWFZQtErsk

חוצמזה, צריך לזכור שאהוד בנאי הוא גם גיטריסט בחסד, דוגמה (חכו לסולו ב-1:40 ובכלל חבורת נגנים מהטובים שהיו פה משתתפת בקליפ האזוטרי הזה של החינוכית):
http://www.youtube.com/watch?v=sDyIqTU_YNI

חוצמזה 2:
ביקורת ראויה ביותר, בוודאי כשהיא באה ממקום כלכך עמוק של הערכה לאיש ופועלו.

חוצמזה 3 ואחרון:
אני שפוט של אהוד מאותו יום בלבנון, כשהאיש הגיע עם גיטרה והופיע מול 30 ומשהו חיילים, על כבש נגמ"ש תחת רשת הסוואה. אולי ההופעה הכי מרגשת שראיתי בחיי (אנד איי הד מיי שר…).

שבעס בני.

סימנטוב 31 באוגוסט 2012

ש: איך יודעים שסוף השבוע מתקרב?? ת: כשיש דחף לקרוא פוסט מבית היוצר שלך.
אוי כמה אני רוצה לקרוא את התפסן בשדה השיפון עוד פעם אבל אני משתדל שלא לקרוא ספרי ילדות כדי לא להרוס את הזכרון והחוויה… האלבום הזה זכור לי בתור קסטה, ומזכיר לי ימים אחרים לפני שעזבתי את המשק (גידולי כותנה, פורד טרנזיט בכניסה למשק, הארץ מלאה בסוברו וכו' וכו') ואני משאיר אותו שם :)

matipool 31 באוגוסט 2012

סימנטוב – תתאפק ואל תקרא . אתה לא מבין איך הזיכרון והחוויה נהרסו לי כשקראתי את התפסן לפני שנה או שנתיים .

אסף THE KOP 31 באוגוסט 2012

סימנטוב – תנסה את ג'ורג' ברניני חוזר הביתה. אם תאהב, תחזור לתפסן.

סימנטוב 31 באוגוסט 2012

נהדר, נכנס לרשימה!!

בלינדר 31 באוגוסט 2012

לדעתי התפסן הוא אחד מהספרים הכי אוברייטד שקראתי. אולי כי קראתי אותו בגיל מאוחר יחסית (21)

MG 1 בספטמבר 2012

זה בערך כמו לקרוא לתירס חם אוברייטד לאחר שנחשפת אליו לראשונה בגיל 8.
פשוט חוסר התאמה.
הספר אגב, מצויין.
כמובן שלא אקרא אותו היום ואהרוס לעצמי את הזיכרון הטוב.

יעקב נקש 31 באוגוסט 2012

היי בני,

קראתי את הבלוג ונזכרתי איך הייתי יושב בתור ילד בחדר עם אוזניות ענקיות ושומע אלבומים חדשים (לי) ותוך כדי חופר בעטיפה, מודה שגם אני התקלקלתי קצת עם כל המודרניזציה, בשנות ה90 היה עוד קמצוץ של תמימות…

בנוגע לאהוד בנאי, תמיד טענתי שהוא קשקשן שעדיף והיה נהיה מלחין כי את זה הוא עושה בחסד, עשה, עכשיו שאתה אומר שהוא עושה גרסאות מחודשות ושקטות (אני מאמין לך כי לשמוע לא יצא לי וגם בטח לא ייצא בקרוב) אז נשאר סתם קשקשן מזדקן. שיהיה, גם ככה אני מעדיף את אריק…

אסף 31 באוגוסט 2012

וואלה דווקא מאד אהבתי את הביצוע של 'נגעת בצמרות העצים'

חאג' 31 באוגוסט 2012

איזה יופי של פוסט.

שמחתי להיווכח כי אני לא היחידי שאוהב להאזין לאמנים החשובים בעיני עם מערכת טובה ונגיעה של גלנמורנג'י.

מודה ומתוודה שלא האזנתי לכל העיבודים החדשים של אהוד אבל גם אצלי ההרגשה דומה, ההתרחקות מהרוק מערפלת קצת את משמעות המילים.
אני לא יכול לברוח מהמחשבה שההתקרבות לדת (מבלי לשפוט כמובן ומבלי להתעמק באופי המקצועי של יצירות מסוג זה) משכה את אהוד בנאי לצלילים וכיוונים אחרים שאני אישית פחות מתחבר אליהם.

אני מסתפק בלקוות שנראה קצת רוק מליברפול העונה..

אלעד אחד 31 באוגוסט 2012

"קרוב" – אלבום מופלא. עם הביצוע המצמרר ל"החזיון לפרנצ'סקו גויה", "רח' האגס 1" ו"נגעת בצמרות העצים". פשוט לעצום את העיניים ולעוף…

איתן 31 באוגוסט 2012

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי וראיתי אותו עם הפליטים, בהופעה בלובי של מוזיאון תל אביב, רגע לפני שיצא התקליט, וזה היה כמו לאבד את הבתולים, רק יותר טוב.
ואח"כ "קרוב", שם הוא הגיע לשיא הביטוי האישי שלו, לבד, בלי האיכויות המדהימות של אלפנט (ממליץ לכולם לראות את הסרט "חייב לזוז" על התקליט הראשון).
ומאז רק הבלחות שהולכות ומתמעטות עם כל דיסק חדש, עד שלאחרונה, באוטו, מצאתי את עצמי מעביר תחנה על שיר חדש ומנג'ס שהשדר משום מה הילל.
לא חושב שכדאי לצפות לשינוי, הוא היה מדהים וככה צריך לזכור אותו ואת היצירה שלו. רק מתי מעט נדירים מצליחים לשמור על אותה התפוצצות יצירתית של תחילת הקריירה. תסתכלו מה קרה לגאונים כמו מתי כספי, ארקדי דוכין, שלום חנוך ועוד רבים וטובים. אפילו לגדול מכולם, פול מקרטני. כמה שירים טובים הוא עשה מאז האייטיז?

אזי 31 באוגוסט 2012

דווקא אני לא מסכים אתכם.
לא בנוגע לאהוד בנאי, אלא בכלל, לקחת שירי רוק ולעשות להם גרסה שקטה.
אולי בנאי באלבום הנוכחי עשה את זה גרוע, לא שמעתי אותו עדיין. אבל בהרבה מקרים זה יוצר. משהו מדהים.
הרבה פעמים אני אוהב לשמוע גרסת פסנתר לשיר שנותן בראש, רק כי כשיבוא המקום לסולו מופלא, תבוא נגיעת פסנתר חרישית, ואת כל הסולו אני אנגן בראש. לבד. בלי הקהל, בלי האומן ובלי המערכת.
כבר קרה לי ששמעתי מלודיות פסנתר רגועות ואני דופק על הברכיים הכי חזק שאפשר ומנענע את הראש.

ולפעמים אני באמת אוהב לשמוע את הגרסה השקטה…
כמו לעשות באמת אהבה אחרי שנים שאתה סתם מזדיין… פתאום משהו רגוע, שליו, שונה. אבל בעצם אותו הדבר.

מה שכן, גם אני שומע אלבום בפעם הראשונה לבד, מההתחלה עד הסוף, עם דלת סגורה. אבל מעדיף להפרויג.

בני תבורי 31 באוגוסט 2012

נגמר הלהפרויג… :(

איציק 31 באוגוסט 2012

בני, נהניתי גם אם לא עם הכל הסכמתי.
לדידי, עדיין היוצר הגדול ביותר של הבנאים זהו יוסי. למרות שאינו זמר הוא ביצועיסט שלא ניתן שלא להיות מכושף ממנו. המילים שלו הם תענוג אחד מתמשך, וגם כשהמילים הם לא שלו, הוא דואג שהם יהיו כאילו שלו, כולל התירגומים של ברל וברסנס. כל שאר שבט הבנאים חוסים בצילו הענק, ולא רק כמבצע. ואם כל זאת, אין זה אומר משהו רע על אהוד בנאי. כבודו, ובגדול, במקומו מונח.
לגבי השילוב בין סיגנונות, אני חושב שזו אומנות לשמה. זהו תהליך קשה ומעניין שבצ'אז עושים אותו בהצלחה אדירה עם קלאסי, מוסיקה מהעולם, וכו'. רק לשמוע את לואי ארמסטרונג, יצחק פרלמן עם אוסקר פיטרסון, או ג'נגו רינהרד מבצעים את עיינים שחורות והלב נצבט. ועדיין השילוב הכי מלהיב מבחינטי הוא של להקת SKY והלינק מצורף:
http://www.youtube.com/watch?v=QgbgUrp1a70

אסף THE KOP 31 באוגוסט 2012

נהדר.

יש גם את הקטע המפורסם הזה:

http://www.youtube.com/watch?v=0IBgRPUcwt4

בלינדר 31 באוגוסט 2012

אם בטוקטה עסקינן – אני נורא אוהב את זה:

http://www.youtube.com/watch?v=_b7SWw_yNdg

איציק 1 בספטמבר 2012

גדול :-)
יש לי דיסק של, נדמה לי 12 ביצועים של הטוקטה. מהגקסאות של אוגב וצ'מבלו וממשיך לתיזמור קלאסי, כלים יפנים, גיטרות, ג'אז, SKY וכו'. לסים אותו ולהתנתק לשעה. כייף אדיר.
אבל את זה שומע בפעם הראשונה.

red sox 31 באוגוסט 2012

כששמעתי שאהוד בנאי מוציא דיסק של עיבודים לשירים מוכרים שלו עם רביעיית כלי מיתר זה דווקא נשמע לי כמו אקספרימנט מעניין.
ואז שמעתי ברדיו את הגרסה מתוך האלבום ל"עגל הזהב". לרגע קיוויתי שזה קאבר של מישהו אחר ולא בנאי בעצמו. כל הקצב האדיר של השיר הזה, עם השבטיות הסוחפת של התופים ואווירת הטראנס של חבורת עובדי אלילים באמצע המדבר נאבדה שם. הרגשתי כאילו מישהו מריץ את הליין של השירה בסלואו מושן ומאחוריו ליין כינורות במהירות רגילה.
ואמרתי לעצמי – "למה לעזאזל הם הוציאו דווקא את הדבר הזה כסינגל ראשון?? בטוח יש ביצועים מעולים בדיסק הזה ועכשיו מי יקנה אותו אחרי רושם ראשושני כ"כ חלש?

מסתבר (לפחות לדעתך, אני אשפוט בעצמי) שגם שאר השירים באלבום סובלים מאותה מחלה.
חבל.

בני תבורי 31 באוגוסט 2012

אדום הגרביים,
תיארת במדויק את תחושותיי בעקבות ההאזנה לאלבום.

איציק 31 באוגוסט 2012

והינה משהו שזורך אותכם לביצוע מתחום לא מוגדר אבל נפלא, של הרבסודיה הבוהמית. אין מקלות מכות, אין צליל אלקטרוני, אין גטרות. מדהים:
http://www.youtube.com/watch?v=hBLm747tyn0&feature=player_embedded

איציק 1 בספטמבר 2012

חזק ביותר!!!
:-)

ש. בן ד. 31 באוגוסט 2012

מבחינתי 90% מהנסיונות להפוך רוק למוסיקה קלאסית הופך את זה למוסיקה לפרסומות. אני רק מקווה שהקיסר (פורטיס) לא יעשה את זה לעולם (ופסטיבל הפסנתר לא נחשב)…

לגבי שמיעה אקסקלוסיבית – מבחינתי האזנה בזמן שאני עושה משהו אחר שקולה לצפייה בסרט שמבוסס על ספר במקום לקרוא את הספר ישירות, יש מקום לשניהם אבל אתה אף פעם לא תקבל את אותו הסיפוק…

היום, לצערי, האוטו הוא המקום העיקרי שאני צורך את המוסיקה שלי. ולמרות שלפעמים אני מעדיף את זה על ההקשבה בבית, אין שוב דבר שמשתווה ליום בו קנית את הדיסק החדש, פתחת את העטיפה, שמת במערכת והקשבת ביחד עם החוברת (לדוגמא, רק תקשיבו לאלבום של אורן ברזילאי עם הספר ובלעדיו – חוויה שונה לחלוטין).
בגלל הסיבות האלו אני תמיד אמשיך לקנות דיסקים ואלבומים עד שיכחדו.

באבא ימים 31 באוגוסט 2012

זה כתוב נפלא. כל כך נפלא שנמחל לך על המשפט על אלן האנסן.

לגבי עניין הקאברים – כשאתה עושה ביצוע אקסוטי של שיר זו גם דרך לבחון כמה הוא מחזיק את עצמו ללא חומת הסאונד. אני מאוד אוהב את מה שנעשה ל – king of pain וגם מה שסטינג עצמו עשה ל – don't stand so close to me

לגבי mad world – השיר עצמו נפלא והסאונד הרקיד והאלקטרוני של האייטיס לדעתי רק עשה לו רע. אני מעדיף את הקאבר – זה מוציא את השיר הרבה יותר טוב.

בני תבורי 31 באוגוסט 2012

רגע באבא, בוא נתמקד בהאנסן. אתה לא מסכים איתי שבזמנו הוא היה הכי חשוב בקבוצה? לדעתי בכל קבוצה מנצחת יש עוגן מרכזי, מחוליית ההגנה בדרך כלל – שוער, בלם, קשר אחורי – שבנוכחותו ותפקודו המצוין מאפשר לחלקים אחרים של הקבוצה לנצוץ, והיעדרו יקשה על אף שחקנים מצוינים בתפקידי התקפה.

באבא ימים 31 באוגוסט 2012

אני חושב שסונס היה העוגן הזה הרבה יותר מהאנסן.

אלכס 31 באוגוסט 2012

אני מסכים איתך בני, האנסן, כמו גם מרק לורנסון יותר מאוחר היה הבסיס השקט בזמן שסונס היה הבלטה הנוצצת יותר, אם אפשר לומר, בתוך המרקם שהיתה הגנת ליברפול הגדולה.

אלכס 31 באוגוסט 2012

לדעתי אתה טועה, באבא, MAD WORLD (ו-PALE SHELTER אף יותר) הוא נפלא בדיוק בגלל הניגוד שבין המילים העמוקות, הנפלאות והפסיכוטיות שמסתירות(או אפילו לא ממש מסתירות) הרים וגבעות של כאב, לבין הסאונד המבוסס אלקטרוניקה(אבל לא רק) של TFF המוקדמים.
האמת נמצאת בסכיזמה (: .
לגבי שני השירים של POLICE…
ובכן, תמיד טענתי שגירסת 86 של Don't stand so close to me היא הרבה יותר טובה, יותר רוקית ואפלה ומתאימה לחומר המקור, אצל TFF האפלה לדעתי באה לידי ביטוי יותר טוב דווקא על רקע המקצב ובלי הפשטנות המלאכותית של להפוך את השיר לבלדה.
לגבי KING OF PAIN…אני אוהב את שתי הגרסאות, אבל מעדיף את המקור.

אסף THE KOP 31 באוגוסט 2012

מסכים

אלכס 1 בספטמבר 2012

תודה.

באבא ימים 31 באוגוסט 2012

המשך לא סדור של המחשבה ממקום – בניגוד ל – mad world את shout אני לא מצליח לדמיין בביצוע אקוסטי. מנגד לפעמים דווקא חומת הסאונד וה – power chords הם העקבים והפעלולים והביצוע האקוסטי הוא המסירה שמפלחת את ההגנה. זה שונה ממקרה למקרה.

בני תבורי 31 באוגוסט 2012

לגבי shout ו- mad world, אני מסכים לחלוטין. מדובר בשתי דוגמאות הפוכות שמוכיחות את אותה טענה כי יש שוני בין מקרה למקרה. באלבום של בנאי עליו אני כותב, לא מדובר בגרסה שונה לשיר או שניים, מדובר באלבום שנעשה על פי תפיסה אחרת ונגזרה בו גזירה שווה לכל שיר – מיותרת ולא מוצלחת לטעמי.

אסף THE KOP 31 באוגוסט 2012

תצטייד בשקית הקאה ותצלול לקליפ הבא:

http://www.youtube.com/watch?v=HAKYnbS96rs

אלכס 2 בספטמבר 2012

אסף…זה נורא, האם ההתעללות ב-TFF הגדולים לא תיפסק ?

שלו 31 באוגוסט 2012

בספורט יש לך כאוהד את הקבוצות שלך, כאלה שזה לא משנה אם אתה באמצע טרק בפרו,
או מקיף את האנפורנה אתה ממש יודע שעכשיו הן משחקות ונגד מי.
אני מאמין שבמוסיקה המקבילה אולי הוא סט המוזקאים שמלווה אותך לאורך השנים.

מצד שני יש את אותם מוזקאים שאתה מחבב, שומע פה ושם ואחת לכמה זמן מתעדכן במצבם.
אולי הם אותן קבוצות שהייתה אוהד אם לא הייתה קיימת הקבוצה שלך.

באנגליה זו ללא ספק הוילה ואחריה טוטנהאם.
באיטליה הרשימה ארוכה של קבוצות שאני מסמפט, האיכותית ביותר נאפולי אבל הקרובות ביותר לליבי, טורינו וליבורנו, תמיד אעקב אחרי אסקולי פיצ׳אנו וגם פיורנטינה.
בישראל ? הפועל חיפה (אבל לא באמת).
ואתם?

איציק 31 באוגוסט 2012

טורינה זו קבוצה לאוהדים שנועדו לסבול.
השמחה הגדולה שלהם זה כאשר "הגברת הזקנה" נכשלת.
אלו התענוגות הקטנים שלהם, כי אחרים באמת שאין להם הרבה.

איציק 31 באוגוסט 2012

* טורינו

שלו 31 באוגוסט 2012

טורינו הידועה כטורינו הגדולה היא קבוצת כדורגל בעלת היסטוריה טראגית אלמלא הטרגדיה שלה היא הייתה אחת הקבוצות הגדולות באיטליה, יש לה 7 אליפויות מתוכן חמש ברציפות.
ויש לה אוהדים מקסימים (כאלה שאני פגשתי), בלי קשר ולא על חשבון הקבוצה האחרת מטורינו.

בני תבורי 31 באוגוסט 2012

שלו,
ישראל – הפועל מחנה יהודה
איטליה – פיורנטינה
אנגליה – ניו קאסל

שלו 31 באוגוסט 2012

ואם הייתי צריך להקשיב רק לזמר אחד זה היה כנראה לאונרד כהן.

סימנטוב 31 באוגוסט 2012

להקשיב רק לאחד? אמות מחוסר חמצן…
צריך לפחות ההרכב חיפושיות, סיבליוס, ג'נסיס (עם גבריאל), DMB (הראשונים), ועוד ועוד

אסף THE KOP 31 באוגוסט 2012

בהמשך למה שכתבתי מקודם, כחובב מושבע של מוסיקת פאנק, אני מכיר גם את הכיוון ההפוך, שלוקחים שיר נוגה ונותנים לו בראש. אממה ? במקרה הזה הגישה היא של "בואו נעשה כיף", בוא נקפיץ את המאזינים (ועל הדרך נכיר להם קלאסיקה), לעומת זאת – המקרה ההפוך הוא ניסיון להדביק תוית של איכות לשיר הרוק, שמתוקף היותו שיר רוק עלול להיחשב כ"איכותי פחות".

לזה אני מתכוון:

http://www.youtube.com/watch?v=dlcUz9m8-yg

בלינדר 31 באוגוסט 2012

גרסה מגניבה לגמרי!

אסף THE KOP 31 באוגוסט 2012

הם סופרגרופ של פאנק.

פעם קומביין תפוחי אדמה 31 באוגוסט 2012

אצלנו בקיבוץ היה פעם תקציב מערכת, כי זה היה אחד הדברים החשובים (ממתנדבות-עד ל-שכולם ידעו שאתה קם באמצע הלילה בשכונת הצעירים לעשות קווים) שאפשר לך לשמוע את נושאי המגבעת בחדר ולא בפאב שלא היה רחוק. אגב אם נגמר הלהפרויג אז ממליץ לנסות יאמאזקי או הילנדר 18, במידה שיש תקציב..

בני תבורי 1 בספטמבר 2012

קומבייני,
אם לא מדובר בחריגה מטורפת מהתקציב, ההמלצות נרשמו ויטופלו כבר ב 19 בספטמבר בדיוטי פרי. תודה.

בלינדר 1 בספטמבר 2012

מקאלן 12 או לגבולין 16

בני תבורי 2 בספטמבר 2012

נוסף לרשימה!

רענן 31 באוגוסט 2012

כל התעסקות מחודשת בבנאי מחייבת התיחסות פעם אחת ולתמיד לתופעה ששמה משפחת בנאי, כביכול משפחת האצולה המוסיקלית הישראליתשבעיניי הוציאה חוץ מאהוד אביתר ויוסי בינוניות מתמשכת, בינונית כשלעצמה לפרקים (יובל, מאיר) ומביכה לעתים. מה אתם חושבים?

מאשקה 1 בספטמבר 2012

בני, אני מתה על אהוד בנאי,
ותקנה לך מכונת כביסה :)

בני תבורי 1 בספטמבר 2012

מאשקה,
גם אני אוהב את בנאי, אחרת לא היה אכפת לי מה יוצא מהמוסיקה שלו.
מכונת כביסה? לא כל עוד יש מכבסה וקומונה!

Comments closed