האחד בדצמבר

רוזה פארקס וקסנדרה פרקינס.

 

ריימונד פארקס היה חבר ב NAACP, ארגון לאומי לקידום צבעוניים. הוא וחבריו עסקו גם  באיסוף תרומות למימון ההגנה על נערי סקוטסבורו.

למחייתו עבד ריימונד כספר. הייתה לו מספרה במונטגומרי, אלאבמה, שם הוא פגש לראשונה את רוזה לואיז מק-קאולי שהגיעה להסתפר. זה התחיל ברולים ונגמר באהבה גדולה.

בדייט הראשון שלהם לקח ריימונד, רומנטי שכמותו, את רוזה לפגישה של החברים שלו מה NAACP, רוזה נפעמה והצטרפה.

לריימונד בכלל היו גחמות מוזרות – ברוח אותה תקופה – בכל הנוגע לנשים. הוא סבר, למשל,  שזה ממש טוב, על אף שהייתה כבר בת עשרים, שתשלים את לימודיה התיכוניים. הוא גם לא התרשם מכך שבאותה תקופה רק שבעה אחוז מהכושים בארצות הברית היו בעלי השכלה תיכונית.

*

רוזה הלכה רחוק עם הפעילות החברתית. היא הצטרפה לאגודה האמריקאית לזכויות האזרח ונבחרה למזכירת הסניף במונטגומרי. במקביל היא עבדה בבסיס חיל האוויר מקסוול, שבו, שוב בניגוד גמור לרוח התקופה, אפליה גזעית הייתה אסורה לחלוטין. רוזה נסעה ושבה מידי יום לביתה באוטובוס "מעורב".

זמן מה לאחר מכן, החלה רוזה לעבוד כתופרת ועוזרת אצל משפחת דור (Durr), ווירג'ניה וקליפורד. הדורים, זוג לבן, שבניגוד לרוח המקום והזמן בו חיו, סיגלו לעצמם חשיבה ליבראלית ועצמאית. ברוח זו המליצו השניים ברצינות גמורה לרוזה להמשיך את לימודיה בבית הספר העממי "היילנדר" – Highlander Folk School, שתכני הלימוד בו התמקדו בשוויון גזעי וזכויות עובדים.

*

עד כדי כך זה עלה לרוזה לראש, עד שמצאה לנכון, ביום בהיר אחד, לסרב ולפנות את כסאה באוטובוס לאדם לבן. זה לא שהוא היה זקן או חולה או בהריון חו"ח, הוא פשוט דרש את זכותו על פי חוק. זה היה בראשון לדצמבר 1955.

צריך להבין איך זה עבד: על פי חוק, חלקו הקדמי של האוטובוס היה שמור ללבנים והאחורי לשחורים. אלא מאי, כשלא היה מקום בחלק הקדמי, היה נהג האוטובוס עוצר, קם ממקומו, ניגש לחלק האחורי של השחורים ומורה לאחד מהם לפנות את מושבו.

למרבית המזל החליט הנהג לפנות דווקא לרוזה. למה מזל? כי אקט הסירוב שלה היה אולי אחד ממקורות האנרגיה שהציתו  את החרם על חברת האוטובוסים על מונטגומרי, שהוביל לביטול ההפרדה ברכבי החברה ולאחר מכן לפסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית כי הפרדה גזעית באוטובוסים נוגדת את החוקה.

*

רוזה עברה לחיות בדטרויט והייתה פעילה במפלגה הדמוקרטית. היא הייתה לסמל ודמותה גם היוותה מקור השראה לאחרים, במאבקים בנוגע לזכויות האזרח. באחד מהם אפשר אפילו למצוא תחכום משעשע.

בשנת 1994 ביקשו חברי הקו קלוקס קלאן בעיר סנט לואיס, מיזורי, לאמץ קטע מדרך ציבורית בעיר. על פי האמור, היו חברי הארגון מחויבים  לשיפוץ וניקיון הדרך, בתמורה להצבת שלטים נושאי שם הארגון.

מושל מיזורי סירב לבקשה. ה KKK השיגו פסיקה של בית משפט פדראלי שעל פיה הסירוב אינו חוקתי והמדינה הוכרחה להציב את השלטים. בתגובה החליט בית המחוקקים של מיזורי לשנות את שמה של הדרך ל "דרך רוזה פארקס", אקט שגרם ל KKK לחרוק שיניים ולוותר על דרישתו.

*

אתמול, היה שוב הראשון בדצמבר. מעניין שדווקא ביום הזה שבו רוזה פארקס סירבה לפנות את מקומה באוטובוס, קסנדרה פרקינס נרצחה על ידי בעלה. ביום בו אישה אחת הפכה סמל לשוויון זכויות, אישה אחרת מסיימת את חייה, כאילו לא עברו חמישים ושבע שנים.

אין לי מושג מה זה אומר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

2 נק' לקראת הדרבי
ליגת שוקי ההון: היד הנעלמה

31 Comments

שלו 2 בדצמבר 2012

העניין הוא שרוזה פארקס מעבר להיותה אישה הייתה שחורה, ונלחמה על שוויון זכויות לשחורים ונשים. ואילו רצח נשים ע"י בעליהן היא בעיה על גזעית ולא קיימת רק אצל שחורים (באמריקה) או אתיופים אצלנו.
הקשר הוא בסיסי שכל אחד מנצל את כוחו על מי שחלש ממנו.
ובחברה המודרנית גברים רוצחים את נשותיהן ורק אח"כ מתאבדים, במקום אולי לנסות ההפך קודם להוציא את הכעס והתסכול על עצמם ולהתאבד, ולעזוב את בת זוגם בשקט.

גיל שלי 2 בדצמבר 2012

זה כנראה לא אומר כלום. מה שכן יאמר משהו הוא התייחסות אמריקאית שהצח הזה צפוי אצל השחורים האלה, בעוד שכולנו יודעים שלא צריך להיות שחור כדי להיות דפוק בראש

יוני 2 בדצמבר 2012

הסיפור של רוזה פארקס אכן סיפור מרתק חשוב ומרגש הוא עדות לכך שלכל אדם יש את הזכות לשוויון אבל…
באמת שאין קשר בין שני הסיפורים האלה מלבד הקשר הבסיסי שתי הנשים היו כהות עור.
לא חושב שרצח של אשה הוא דבר השמור לכהי עור בלבד ולכן חוץ אולי מהפרת זכויות האשה שזה לא המקרה המדויק במקרה של פארקס וכן המקרה של האשה שנרצחה אתמול אין קשר רלוונטי בין השתיים.

בני תבורי 2 בדצמבר 2012

יוני,
כנראה שאתה צודק אבל שים לב שלא קישרתי את עובדת היותן שחורות עור.

יוני 2 בדצמבר 2012

מסכים אבל משתמע מההשוואה כן?

בני תבורי 2 בדצמבר 2012

שהן נשים.

D! בארץ הקודש 2 בדצמבר 2012

תודה על הסיפור בני. תמיד נעים להשכיל.

עמרי פלג 2 בדצמבר 2012

זה בערך כמו להגיד שדווקא ביום שפארקס סירבה לקום, אגר כבש את הראשון שלו השנה… (רוצה לומר – אין שום קשר).
וזה הרבה יותר מגניב:
http://www.youtube.com/watch?v=ZjRPBrmu1WQ

בני תבורי 2 בדצמבר 2012

בדיוק.

Yavor 2 בדצמבר 2012

בני – גם בכותרת וגם בגוף הכתבה – בעברית יש לומר "האחד בדצמבר".
חוץ מזה תודה על הכתבה.

בני תבורי 2 בדצמבר 2012

yavor,
צודק לגמרי ומיד כשהאינטרנט אצלי יתאושש אני מתקן. תודה.

Yavor 3 בדצמבר 2012

יפה – עכשיו עוד צעד קדימה: לקרוא לפוסט "האחת בדצמבר"

wazza 2 בדצמבר 2012

בני לגמרי לא קשור אבל הייתי חייב להגיד, לפני שני פוסטים שמת שיר (ענק) של להקה ממנצ'סטר ועכשיו שיר של האחים נוויל, אתה רוצה לספר לנו משהו?

בני תבורי 2 בדצמבר 2012

honest mistake… :)

אריאל גרייזס 2 בדצמבר 2012

אני דווקא חושב שכן יש קשר מסוים. העובדה היא שכשאו ג'יי רצח את אשתו, אמריקה רעשה וגעשה. נכון, הוא נשאר בחיים, אבל היה שם אלמנט נוסף – האשה היתה לבנה.
במקרה הזה, האשה כמעט נזנחה מהסיפור. כאילו אומרים, נה, כושים שרוצחים את הנשים שלהם, לא ביג דיל.

ובהערת אגב, שלושים-ארבעים שנה אחרי רוזה פארקס, מדינת ישראל יוצרת אוטובוסים לפלסטינאים בלבד. מה הקשר? לא יודע

ניר 3 בדצמבר 2012

עד כמה שידוע לי מדינת ישראל לא יצרה מעולם אוטובוס לפלסטינאים בלבד. פספסתי משהו?

אסף THE KOP 3 בדצמבר 2012

אין לי מושג על מה אתה מקשקש, אבל יש לי שאלה – כמה ישראלים שאינם מוסלמים פוצצו אוטובוסים בישראל ?

ברמן 3 בדצמבר 2012

פני האומה כפני האוטובוס:
http://www.youtube.com/watch?v=veG_-LUjonw&feature=player_embedded

בני תבורי 3 בדצמבר 2012

זה לא אותו דבר. לנו זה צרכי בטחון כי כל העולם נגדנו…

ניר 3 בדצמבר 2012

לא, זה לא אותו דבר כי במקרה הישראלי הנהגת עוברת על החוק שמגן על הנוסע הפלשתיני, ובמקרה של רוזה פארקס היא זו שנאלצה לעבור על החוק הגזעני. כך שלמעשה זה בדיוק ההפך.

בני תבורי 3 בדצמבר 2012

ניר,
אירוניה, משהו?

ניר 3 בדצמבר 2012

בני, זה אירוניה בערך כמו הטקסט בשיר של אלאניס..

אסף THE KOP 3 בדצמבר 2012

שקרן, האם זאת מדיניות רשמית של חברות האוטובוסים או לא ?

בני תבורי 4 בדצמבר 2012

אסי,
אין כאן שקרנים, יש כאלה שחושבים אחרת וזה בסדר גמור.

אסף THE KOP 4 בדצמבר 2012

בני,

שמיהו רומז שהמדיניות של "אגד", "דן" וכו' זהה לזו שהייתה קיימת אצל חברת האוטובוסים של מונטגטמרי בימי ההפרדה, אז או שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, או שהוא משקר.

בני תבורי 5 בדצמבר 2012

אסי,
אתה מציע שתי אפשרויות ועל זה אפשר בהחלט לבסס דיון.

הדס 3 בדצמבר 2012

לסיפור הזה יש גיבורות אחרות ומוקדמות יותר שהובילו את המאבק ושילמו על כך מחיר כבד ומעט מאוד נכתב עליהן בספרי ההיסטוריה.חלקן היו נערות וחלקן היו נשים דעתניות שכבר במהלך שנות הארבעים של המאה הקודמת החלו להניע תהליכים שבסופם הגיעו מרטין לותר קינג ורוזה פארקס וזכו בתהילה.
מי שרוצה ללמוד עוד על האירועים שהובילו אל אותו רגע היסטורי שלא היה ספונטני אלא מתוכנן לפרטי פרטים מוזמן להכנס לקישור וזה שיעור ההיסטוריה הכי מוצלח שתזכו לראות ולשמוע בנושא הזה.
http://www.youtube.com/watch?v=icWAoepdTpo

בני תבורי 6 בדצמבר 2012

הדס,
תודה רבה על הקישור. באמת מעניין על פי מה נקבע מקום בהיסטוריה לאירוע או מחוללו והאם לימוד ההיסטוריה מחויב לכרונולוגיה.

אמנון 4 בדצמבר 2012

ומה בקשר להפרדה באוטובוסים שמיועדים לחרדים בלבד.
גברים מקדימה ונשים מאחורה?

אסף THE KOP 4 בדצמבר 2012

חרפה.

longchamp le pliage 29 במאי 2013

I in fact like em. It's not like you have on these out walking on town folks. That's just what exactly earbuds tend to be for.

Comments closed