בלי הורים, אמרתי לו (סיפור לסופ"ש)

טראש טוק,במלאבס של פעם

 

נתן לא אהב שערבבו הורים. לא היה אכפת לו שיקללו אותו, אבל ההורים זה כבר סיפור אחר.

אצלו זה היה אחרת משל כולם, כי גם ההורים שלו היו אחרים משל כולם.

*

לאמא שלו היה מספר על היד, שבלט מאוד על עורה הלבן והשקוף, והיא גם סחבה רגל. חוץ מזה לא היה יותר מדי מה לספר עליה. היא הייתה יוצאת מהבית רק למכולת ולא דיברה עם אף אחד בדרך. גם לא בדרך חזרה. במכולת היא הייתה מושיטה את ידה, שבה היה פתק שאבא שלו כתב עם רשימת המצרכים להביא הביתה. קצת גבינה, חצי לחם שחור, ביצים ולפעמים גם חלבה.

חונה מהמכולת היה מתפנה מכל עיסוקיו כשנכנסה, אפילו אם שירת לקוח אחר באותו זמן. היה לוקח את הרשימה, אורז עבורה את המצרכים בשקית נייר חום ומסדר בסל הרשת שהוציאה מכיס שמלתה. היא לא דיברה אליו והוא לא אליה. כשיצאה לדרכה, היה רושם בפנקס שלו ונד בראשו בעצב.

חוץ מזה היא ישבה כל היום בבית ליד החלון והסתכלה החוצה. סיפרו שלא ניקתה, לא כיבסה ולא בישלה. רק ישבה ליד החלון ובהתה.

גם לאבא שלו היה מספר על היד, אבל בקושי ראו אותו. שריריו יצרו תבניות מתחת לעורו השזוף וטשטשו את הצלקת היחידה שאי אפשר היה להסתיר לגמרי. הוא היה בנאי. איש גדול ורחב גרם. היה יוצא לעבודתו באוטובוס הראשון של הבוקר. כשיצא מהבית ליוותה אותו האמא במבטה ובשתיקתה ובהן גם קידמה את פניו כשחזר בערב.

*

הוא היה נער שקט. בן יחיד. נבון מאוד. תלמיד טוב. לא היה מעורב בשטויות, אבל לא מעמדה של חנון, מעמדה של בוגר. זה פשוט לא עניין אותו להתרוצץ בחצר או ללכת מכות. גם לא כדורגל. היינו שכנים, למדנו באותה כיתה ויצא לנו ללכת הביתה יחד, אבל במקום שבו נפרדו השבילים נפסקו גם הניסיונות העקרים שלי למצוא מסילות לליבו.

לפעילות בתנועה הוא לא בא, גם לא אלי הביתה, למרות שהבתים שלנו ניצבו בגבם זה לזה. כולה היה צריך לעבור גדר קטנה, אבל לא.

בבית הספר הוא היה אוכל ארוחת צהרים שבישלה יונה שמן – אשתו של אלקנה, ששיחק בהפועל ואחר כך במחנה, ואחר כך היה ממונה על המוראל בקרב החטופים של מטוס אל על לאלג'יריה –  לילדים שההורים שלהם לא היו בבית. ילדי מפתח קראו להם.

אחרי האוכל היה הולך הביתה, קורא המון ומכין שיעורים ולא יוצא משם עד למחרת, כשהיה הולך שוב לבית הספר. דיבר רק כשפנו אליו וענה תמיד בנימוס ובשקט. ידע מה קורה עם הפועל כי קרא בעיתון, אבל אף פעם לא בא איתנו למשחקים.

*

כמו אבא שלו הוא היה גבוה וחסון. בכיתה ו' מישהי אמרה שהוא נורא חתיך וזה נשמע לנו מטומטם, כי איך אפשר להיות חתיך אם אתה לא רוקד ריקודי עם ולא משחק כדורגל. בערב אחד של אמת או חובה מישהי אחרת אמרה שהיא מאוהבת בו, אבל הוא לא היה שם כדי לשמוע. אנחנו היינו שם כדי לקנא.

כשאבא שלו היה חוזר מהעבודה הוא היה יוצא לקראתו ולוקח ממנו את התיק עם כלי העבודה. אחר כך הם היו נכנסים הביתה ולא יוצאים ממנו עד למחרת בבוקר, הוא לבית הספר והאבא לאתר הבניה. האימא הייתה נשארת ליד החלון. בשבתות בבוקר הם היו יוצאים לסיבוב בשכונה. האבא החסון היה מוליך בעדינות את אשתו החלושה הלבושה בכותונת פלנל כחולה ונעלי בית, הבוהה באנשים הנקרים על דרכם, ורק הוא מהנהן בראשו בתשובה לברכות השלום שלהם.

*

בדרך כלל, כשלא יודעים משהו על מישהו, זה הופך את הרצון לדעת לאובססיה. המבוגרים בשכונה לא שיתפו איתנו פעולה, כי גם הם לא ידעו יותר מדי. סיפרו שהייתה להם בת בוגרת שמתה ממחלה, רק לא ידעו מתי ואיפה. סיפרו שהאמא הייתה מהילדים שעשו עליהם נסיונות בשואה ובגלל זה היא לא בסדר. כשלא ראו אותה ליד החלון אמרו שהיא בבית משוגעים.

אנחנו חיינו עם אי הידיעה לגביהם, אבל לא עסקנו בזה יותר מדי. קיבלנו אותו כמו שהמבוגרים קיבלו את הוריו. אף פעם לא היו להם בעיות עם אף אחד וגם אנחנו הסתדרנו איתו מצוין. ההורים והמורים דחקו בנו להזמין אותו לשחק או משהו כזה, אבל הוא תמיד סירב בנימוס לא מקובל אצל ילדים.

*

בחדר הגדול בקן של התנועה ניצב שולחן פינג פונג. טבע המשחק הצריך קביעת נהלים ברורים לשימוש בשולחן. הבוגרים שיחקו ראשונים ואחרונים, לנו  נתנו שעה ומשהו באמצע. בשבתות בבוקר הבוגרים בדרך כלל ישנו עד מאוחר וכך אפשר היה לשחק קצת יותר.

בבוקר אחת השבתות הוא עבר ליד הבית שלי. שאלתי אותו לאן והוא אמר שהוא הולך לשחק פינג פונג. שחקן טוב היה. נהג להגיע מדי פעם לקן, אבל רק כדי לשחק ואחר כך חזר מיד הביתה.

הצטרפתי אליו. הגענו לקן ומצאנו שם את יהודה מהבוגרים, שהיה מבוגר מאיתנו בחמש שנים. סיים לימודי מסגרות בעמל וחיכה לגיוס. הוא היה נמוך מאוד ובגלל זה קראו לו אינטש, אבל אסור היה לטעות בו. היה בריון אלים, צעקן, איש ריב ומדון ומעולה בכל ספורט שנגע בו, במיוחד כדורגל ופינג פונג.

*

התסביכים שנבעו מקומתו הנמוכה של אינטש הביאו אותו להתנהגויות מוזרות, שדחו מעליו את בני גילו, וכך נאלץ הוא להסתפק בחברת צעירים ממנו. היו לו שיטות לבסס את עליונותו עלינו. הוא הכין לכולנו במסגרייה של המורה פרישקולניק פצצים לפורים, שהיו שכלול רב עוצמה של המפתח החלול עם המסמר, היה מביא חוברות "גמד" ומפליא בסיפורי זימה, ולפעמים גם מחלק סיגריות. בתמורה, הוא העליב וגידף והתנהג בגסות ואלימות.

אני לא נחשבתי והיה ברור שהמשחק הראשון יהיה בין השניים הטובים, וכך התייצבו הם משני צידי השולחן והחלו להכות בכדור כשאני יושב בצד וסופר את הנקודות בקול רם. אינטש, שכבר עבד עד הגיוס אצל מישהו והיה לו כסף משלו, התהדר במחבט באטרפליי צבעוני ועבה, אותו שמר בנרתיק מיוחד, שעליו רשם את שמו. מחבט השחם המהוה של יריבו עורר אצלו צחוק גדול.

*

אינטש לא רק היה שחקן טוב, הוא גם לא סתם את הפה לרגע כששיחק. הוא קילל, עלב וזלזל ביריביו ונהג לנכס לעצמו את הסמכות השיפוטית שבה השתמש כל אימת שהתוצאה נטתה לרעתו. אפילו לא ידענו שקוראים לזה טראש טוק. סתם פחדנו ממנו ולא הגבנו.

באותו בוקר אינטש לא היה במיטבו ונתן פתח הפרש שהלך וצמח לטובתו. אינטש לא היה מוכן לסבול תופעות כאלה, אפילו כששיחק נגד הבוגרים ואפילו כששיחק נגד אחיו התאום, שהיה גם נמוך קומה אבל ההיפך הגמור ממנו, וגם הוא שיחק כדורגל ופינג פונג בנוער של הפועל.

ככל שהלכו הנקודות לצידו של נתן, הפכה התנהגותו של אינטש לגסה ואלימה יותר. בהתחלה הוא כאילו צחק, אחר כך עבר לעלבונות שלא השפיעו על נתן, ששיחק כרגיל בשקט וריכוז. אחר כך אינטש העלה טענות נגדי על הטיית התוצאה ודרש קיזוז ההפרש שלטובת נתן, וגם העלה הילוך ועבר לקללות ואיומים. בינתיים נתן זרגג אותו וניצח.

נהוג היה לקיים משחק נוסף כדי לבסס ניצחון, ושלישי במקרה של שוויון לאחר שני משחקים. השניים החליפו צדדים והחלו לשחק. המשחק השני דמה לראשון. נתן היה טוב יותר ואינטש פרוע ואלים יותר. תוצאת המשחק ייתרה את המשחק השלישי ונתן פנה לדרכו הביתה.

*

אמא שלך משוגעת, אינטש אמר לו. כולם יודעים שבמחנות עשו לה ניתוחים בראש. נתן לא הגיב. אינטש נעמד מולו והמשיך. נתן אמר משהו, אך ללא הועיל. הוא ניסה לעקוף אותו, אבל אינטש הזריז ומלא המוטיבציה חסם את דרכו והמשיך לנאץ.

ממש אז ראיתי מהחלון את אמא ואבא של נתן שיצאו לסיבוב של שבת בבוקר ועברו ליד הקן. גם אינטש ראה והגביר את שטף קללותיו. הוא גם חיקה את הליכתה המקרטעת והמהוססת של אמא של נתן, שנשאר שקט וניסה למצוא לעצמו את הדרך החוצה. לאט הוא התקדם לעבר הדלת ודחק את אינטש לחצר והלך לעבר הוריו שעמדו וחיכו.

אבא שלו שאל אותו משהו והוא ענה משהו. האמא לא אמרה כלום, אבל פתאום היא הרימה את ידה והעבירה אותה בליטוף רך על פניו. אחר כך האבא הניח יד על גבו של נתן, והם שלושתם המשיכו לדרכם. משפחה קטנה עם סודות גדולים. אני חיכיתי קצת וגם הלכתי הביתה.

*

למחרת בהפסקות בבית הספר סיפרו שבשבת בצהרים נתן חזר לקן, ניגש לאינטש ומבלי לומר מילה דפק לו בפרצוף אבן גדולה ופנה לחזור הביתה. אף אחד לא התערב. המדריך רץ להביא מהשכנים מגבות ומים לנקות את הדם ואחר כך לקח את אינטש למיון והוא חזר עם תחבושת גדולה שכיסתה כמה תפרים.

כשנתן הגיע לברזייה בחצר בית הספר השיחות פסקו. חיכיתי לו עד שסיים את ארוחת הצהרים והלכנו הביתה בשקט. כשהגענו למקום בו התפצלו השבילים נתן  פתאום אמר: בלי הורים, אמרתי לו בלי הורים, אבל הוא לא שמע.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

סיכום שבוע 13 והימור
המופע של שיא הרגש

48 Comments

רוני שטנאי 7 בדצמבר 2012

כתיבה נהדרת בני, מעוררת מחשבות. תודה ושבת שלום.

MOBY 7 בדצמבר 2012

עונג שבת אמיתי.
נקודות למחשבה. מתי הספר?

שלו 7 בדצמבר 2012

אדיר.

ערן 7 בדצמבר 2012

סיפור מרגש ומלא משמעות. הקפדת על עברית טובה. נהנתי מאוד. האם הסיפור אמיתי? (גם אם לאו, נשמע שכן) מתורגם?
אתה מתאר את החוויה כסיפור קצר- האם יש באמתחתך עוד מען אלה?

ברמן 7 בדצמבר 2012

אהבתי.

B. Goren 7 בדצמבר 2012

לייק.

איש 7 בדצמבר 2012

בני תעשה לי ספר!

אלעד אחד 7 בדצמבר 2012

גם לי! גם לי!

משה 7 בדצמבר 2012

כהרגלך סיפור אנושי ומאופק שמעביר את המסר הרבה יותר מהכתיבה המתלהמת שהסתובבה פה בשבוע האחרון.

אריאל גרייזס 7 בדצמבר 2012

מעולה. ואף מילה על פניני

בני תבורי 7 בדצמבר 2012

פניני זה אוברייטד

matipool 7 בדצמבר 2012

אתה כותב את סיפורי הילדות שלך כל כך יפה .
תודה על עונג הקריאה .

D! בארץ הקודש 7 בדצמבר 2012

(ש)קול שפוי.
תענוג של שישי,
בני הסיפורים שלך הם אסופה נהדרת של ישראל שהכרתי מסיפורים בילדותי ועוד קצת שעוד הספקתי לחיות.

גיל מזימבבואה 7 בדצמבר 2012

בני פשוט תענוג, כייף לקום מאוחר לשתות קפה עם עוגת שמרים ולקרוא את תבורי. כל כך כייף להיתנתק מכל הגועל נפש שהיה כאן השבוע.
בילדות היינו מחכים ליום ששי לקרוא את מנחם תלמי ובבגרות את תבורי…

בני תבורי 7 בדצמבר 2012

וואו גיל, עד כדי כך? :3

בני תבורי 7 בדצמבר 2012

הסימן היה צריך להיות סמיילי מסמיק אבל התפקשש…תודה בכל אופן

מאשקה 7 בדצמבר 2012

תודה בני.
ריגש אותי מאוד

איציק 7 בדצמבר 2012

תודה ושבת שלום

יניר 7 בדצמבר 2012

בני,
בשבוע הנא אתה חייב להשלים לנו את סוף הסיפור- איפה הם עכשיו?
נתן- מדען במכון ויצמן ואינטש- בעל של אולם שמחות ,ואולי הפוך

בני תבורי 7 בדצמבר 2012

למה שבוע הבא? את אינטש אפשר לפגוש על היציע בראש הזהב, נתן נעלם מחיי בתום בית הספר היסודי ואין לי כל מושג מה קורה אתו. הוריו הלכו לעולמם והבית בשכונה נמכר כבר מזמן.

אורי 7 בדצמבר 2012

תענוג לקרוא אותך, בני.

עם קשר לפניני ובלי קשר, סיפור עצוב שמכניס לפרופורציות את כל הקללות שילדים מקללים אחד את השני בכיתה ח' (וחלקם לא מתבגר וגם ממשיך עם זה הלאה)…

יפתח 7 בדצמבר 2012

בני אתה כותב נהדר מקווה שימצאו לך מקום קבוע שנוכל לשמוע עוד סיפורים

יפתח ליבנה הבן של דורית קיבוץ מענית

בני תבורי 7 בדצמבר 2012

תודה חמוד :)

שמעון כסאח 7 בדצמבר 2012

סיפור יפה מאוד.

כדי לקבל סיפור טוב לא צריך לדמיין תמיד, לעיתים מספיק להסתכל על החיים.

שבת שלום ומבורך.

אביאל 7 בדצמבר 2012

סיפור מעולה, כרגיל.

באבא ימים 7 בדצמבר 2012

יפהפה.

אשר 7 בדצמבר 2012

נתן הוא כל כך דמיאן.
ואינטש הוא השני.
האם תבורי הוא הס?

אשר 7 בדצמבר 2012

הס=הסה

אשר 7 בדצמבר 2012

הסה

פאקו 7 בדצמבר 2012

נהדר. שלא ייגמרו לך הסיפורים.

אדם 7 בדצמבר 2012

שנים אני מחפש תחליף לשמחה שהייתה מלווה לעותק חדש של העיר עם הטור "בשער".
זה אמנם שונה בתכלית, אבל סוף סוף שוב יש משהו ששווה לחכות לו.

תענוג.

מיכאל 7 בדצמבר 2012

נפלא!

דורפן 7 בדצמבר 2012

נהדר. עונג שבת בהודו.

אחד מפעם 7 בדצמבר 2012

מצוין. עוד יותר טוב כשמכירים את השכונה של פעם..

איש 7 בדצמבר 2012

תענוג בכל שישי.
לדעתי כל שבוע אתה מציב מועמד בטוח לזכות בזה-
http://www.haaretz.co.il/short-story

אדם בן דוד 7 בדצמבר 2012

בני תודה רבה! וואו. אין מילים. חמוץ מתוק.תודה.

אור שחולם להיות אלבס 7 בדצמבר 2012

מתחבר לחמוץ מתוק מעלי.
טור נפלא!

ברוס 7 בדצמבר 2012

מצטרף למחמאות. נפלא!

יוני (המקורי, מפעם) 7 בדצמבר 2012

לאחר שנגזל ממני הכינוי בסיוע אחד החברים מספורט 5, נודה שביקרתי היום באצטדיון המושבה עם בני, בן 33 חודשים. שנינו לבושי כחול, אך בלי צעיפים/כובעים.
כמובן שהילד משלם 25 ש"ח כרטיס. הזמנתי אותו. עליי. בכל זאת, פעם ראשונה באצטדיון. כשאמרתי לו שהולכים לכדורגל בפתח תקווה, הוא שאל אם זה ליד הגן שהלכתי אליו, בדיוק בגילו. זה ראש הזהב האמיתי.
בכניסה, כמובן שלקחו מאתנו את בקבוק הפלסטיק. בכל זאת, אנחנו חיות שבאים לראות כדורגל בישראל. מה שכן, השאירו לנו את כלי הפלסטיק עם הירקות החתוכים. תודה.

לא קל להסביר מה זה כדורגל, מה זה גול. או לתפוס את הריכוז של ילד בן פחות משלוש. לפחות קלטתי את הגולים שלנו. הגול של הכח שווה פוסט נפרד.

לגבי העלילות של תבורי, ברור שזה שווה ספר. למעשה דה-באזר הוא חממה להוצאת ספרי ספורט. כולל שיווק ומשלוחה. גם עבור ספרי ספורט שכבר יצאו. הרי לא ידפיסו עוד מהדורה סתם, אבל אני הייתי שמח לקרוא את הספר "ירוקים" של אביב הברון. אומרים שאזל מהמדפים. אולי יהיה אפשר לארגן קבוצת רכישה במחיר סמלי, 30-40 ש"ח. מעל כמות מסוימת על עותקים מכורים מראש, כבר שווה להדפיס. לא ככה?

בני תבורי 8 בדצמבר 2012

יוני (המקורי מפעם),
אצלי זה היה הפוך. הבן שלי, בן 279 חודשים, לקח אותי אתמול למשחק בראש הזהב, עם כחול וצעיפים. ישבנו די באמצע וקצת לפני שהמשחק החל, מישהו שאל אם המושב לידי פנוי. אמרתי שכן וזזתי קצת לפנות לו מקום לעבור. איש מבוגר, נמוך עם שיער וזקן לבנים התיישב לידי. הסתכלתי עליו כדי להיות בטוח ואמרתי: מה קורה אינטש?
מטורף, הא?
אגב, אחרי שנהניתי מאצטדיון ללא עישון בסטמפורד ברידג' לפני כמה שנים, די סבלתי מאצטדיון ללא גרעינים אתמול בפ"ת…

יוני (המקורי, מפעם) 8 בדצמבר 2012

אינטש קרא את הסיפור ורצה לתת קצת טראש טוק עמוק באוזן.

Rocky1 8 בדצמבר 2012

בני כל שבוע יותר טוב מהקודם.

אריק 8 בדצמבר 2012

אין עליך, בני. תענוג

אריק 8 בדצמבר 2012

אין עליך, בני. מעולה

רועי 8 בדצמבר 2012

אין דברים כמוך. כבר לא מייצרים

בני תבורי 9 בדצמבר 2012

תודה לכולכם על התגובות!

יאיר אלון 9 בדצמבר 2012

מעולה.

שרון רז 21 בדצמבר 2012

או, וואהו, זה מעולה, בני, חזק מאוד, תודה

Comments closed