"וסטלמך משווה את התוצאות…"

כוכב של עיר שלא היה לה כלום, עד שהגיע.

htahi

 

 

גשרון עץ צר ורעוע חיבר את החצר האחורית של הבית של שוורץ מהשכונה לשולי הכביש, בדיוק באמצע המרחק בין צומת ראש העין לצומת סירקין. במפות קוראים לו כביש 40. לקרוא לכביש במספר זו פריווילגיה של מפות, אנחנו קראנו לו הכביש הראשי. על הכביש הזה עמדה כל השכונה ב 64' כדי לצפות בשיירת האפיפיור פאולוס השישי שקפץ לבקר, ועליו גם טיווחנו כלי רכב צבאיים בעוגות שוקולדים וסיגריות בששת הימים.

את הכביש הזה היינו חוצים בדרך מהשכונה להיכל החלומות שלנו, המגרש הישן ברחוב אברבאנל. הליכה של רבע שעה הייתה מביאה אותנו – מדהים לאיזה מרחק רשאים היו אז ילדים בני שש שבע לנדוד מהבית ללא ליווי מבוגרים – עם מכנסיים מקופלים קצר כשהכיסים בחוץ ורוגטקה בכיס האחורי, לחומת האבן הלבנה שהיו בה גם קטעים איפה שהטיח נפל וראו את הבלוקים.

*

מחפשים שער פתוח ונכנסים ומיד צהלות הצחוק משתתקות כמו כשנכנסים לבית כנסת או למקום שאתה לא יודע אם בכלל מותר לך להיות בו. מצטנפים בפינה ריקה ברחבת החול, בדיוק היכן שנגמר היציע עץ הקטן מאחורי השער, במקום אליו היו מכניסים בשבתות במחצית את אלה שלא קנו כרטיסים.

לא יודע איך אפשר להסביר את זה, אבל לדשא הירוק היה ריח מיוחד של תהילה. זה ריח שיישאר כזיכרון מוחשי, גשר לילדות. על הדשא התרוצצו גיבורים בשר ודם. גיבונס האנגלי או מולנר היוגוסלבי נתנו הוראות והשחקנים ביצעו, חוץ מנחום סטלמך. הוא תרגם את הוראות המאמן ובגלל זה עמד לידו, קרוב אלינו, והשתעשע בכדור.

אחת הבעיטות שלו העיפה את הכדור מעבר לגדר אל הרחבה בה עמדנו, ושימשה מעין יריית פתיחה למרוץ שלנו לעבר הכדור. ידענו שמי שיזכה בו, יזכה גם להתקרב ולתת אותו בחזרה לאיש שכולנו חלמנו להיות כמותו.

*

זה שהגיע ראשון לכדור אסף אותו, וניגש לגדר לכיוונו של סטלמך שבינתיים פצח בשיחה עם כמה אוהדים מבוגרים שהיו כנראה מספיק חשובים כדי להיכנס לגבולות המגרש. הוא המתין בסבלנות כשהכדור בידיו, הגדר הייתה גבוהה מידי מכדי שיוכל להעביר את הכדור מעליה, ואנחנו סביבו בדממה.

אחרי שאחד המבוגרים הסב את תשומת ליבו, סטלמך ניגש לגדר, תחב דרכה את כפות ידיו ונטל את הכדור. אחר כך הוא העיף אותו למעלה. הכדור צייר קו קשתי וירד מצידה השני של הגדר. נחום, במלעיל, נתן לכדור לעשות דרכו למטה ואז החנה אותו על כף רגלו. הקפיץ פעמיים שלוש, ואז בעט קצת גבוה יותר והמשיך בהקפצת הכדור על ראשו, ואחר כך אחז בו בשתי ידיו ופנה ללכת. רק אז נזכרנו לנשום. אחרי כמה שניות סטלמך עצר ופנה שוב לעברינו. תביא את הרוגטקה, אמר.

*

הילד שהחזיר את הכדור שלף את הרוגטקה מכיסו האחורי והעביר אותה לידיו של סטלמך שבחיוך מלא אושר אסף כמה אבנים קטנות והחל לידות לכל עבר. האמת צריכה להיאמר: ברוגטקות הוא היה פארש.

בתום האימון, כשעשו השחקנים את דרכם לעבר חדרי ההלבשה, כבר הרגשנו אמיצים מספיק כדי להתקרב לשער דרכו עברו. סטלמך שחיפש את בעליה החוקיים של הרוגטקה כדי להחזיר, עורר את התעניינותם של שחקנים אחרים שנטלו אף הם מאיתנו את הרוגטקות והחלו מתחרים ביניהם ביידוי אבנים כשהם צוהלים כילדים.

בועז קופמן ונהרי היה מצוינים, ויסוקר הצעיר היה לא רע, דרור קשטן ומיקי שיינפלד בכלל לא נגעו ברוגטקות. זכריה רצאבי היה הכי טוב. כל זה כשהם עדיין בבגדי אימון ואנחנו סביבם.

את הדרך הביתה כבר עשינו בחושך.

*

הגיבורים של היום הם אמצעי קשר טכנולוגיים ורשתות חברתיות. ילדים סוגדים לאייפון, אייפוד, אייפד ופייסבוק. על פי אלה נקבע מעמדך החברתי.

בעולם בו גדלתי נאלצנו להסתפק בגיבורים חיים ובמיתולוגיה שנרקמה סביבם. התמונות שלהם היו בשחור לבן מטושטש בעיתון או על עטיפה צבעונית של מסטיק.

היה מאוד נחשב לראות את סטלמך משחק כדורגל. היה עוד יותר נחשב לבוא לאימון של הפועל פתח תקווה ולזכות ממנו לשנייה של תשומת לב בצורת: היי ילד, קפוץ תביא את הכדור מאחורי העץ ושאחר כך הוא משחק ברוגטקה שלך. אבל הכי נחשב היה לעמוד ולשתות מיץ גזר עם אבא שלך בחובבי ציון ליד הקיוסק של שמואל רבינזון הסבא של דורון ממכבי, כשפתאום אתה רואה את סטלמך מתקרב והלב שלך עף מהחזה החוצה, ואז הוא לוחץ לאבא שלך את היד והם מדברים קצת.

כשסטלמך ואבא שלי קשקשו בניהם, התקרבתי כמה שיכולתי כדי למשוך את תשומת ליבו. ניצלתי את ההזדמנות כשהוא השפיל מבט לעברי והזכרתי לו את עניין הרוגטקות. אה, הוא אמר, והלך.

*

סטלמך היה כוכב ענק בדור שבו היו גם חודורוב, גלזר, טיש, רפי לוי ואמציה לבקוביץ'. כולם זהרו איתו, אבל איכשהו לא זכורים כמותו. אולי זה בגלל השער ההוא נגד ברית המועצות שנתפס כמאורע מכונן בתולדות המדינה, אולי גם בגלל ההסתבכות שלו  שנים מאוחר יותר, בוודאי בגלל מה שהוא מסמל עד היום לאוהדים של הפועל פתח תקווה. הכוכב שזכה בשש אליפויות, חמש מהן רצופות, וגביע מדינה אחד, עבור עיר שלא זכתה באף תואר בכדורגל לפניו.

סטלמך היה מנהיג בהפועל פתח תקווה ובנבחרת ישראל. היו עוד מנהיגים שדמו לו, שפיגלר, שפיגל, אולי גם סיני, אבל אף אחד מהם לא השפיע על הקבוצה שלו, ובוודאי לא על הנבחרת הלאומית, כמותו.

עלי מוהר המנוח כתב עליו כך: "כמה שחקנים יכולים להתהדר בצירוף הזה של מסירה חכמה, מושלמת, נגיחה עילאית, בעיטה מרחוק, כושר הבקעה, כדרור מהירות? עם כל הכבוד, זה נשמע יותר קנטונה מאשר אייל ברקוביץ'."

שלשום מלאו ארבע עשרה שנים למותו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

שבתרבות - פמיניזם, פניו לאן?
יומן אליפות צהוב-כחול (24): שלוש חתיכות בבקשה

32 Comments

B. Goren 29 במרץ 2013

יהי זכרו ברוך. יצא לי יותר מפעם לשרת במילואים עם בנו (רפי אם איני טועה).

יוני (המקורי, מפעם) 29 במרץ 2013

סטלמך הלך צעיר. בן 63. לא אשכח שאבי קרא לו פעם שילחץ את ידי, בסוף האייטיז, הייתי בן 8-10. דור הנפילים.

מקנא בך, בני, שראית את הקבוצה שלנו בגדולתה.

בני תבורי 29 במרץ 2013

יוני,
"יום יבוא ונשחזר את העבר!" אולי עוד נשב יחד ביציע ונבכה מאושר.(צריך להאמין, לא?)

יוני (המקורי, מפעם) 29 במרץ 2013

ני לא יודע אם צריך להאמין. אני האמנתי שנצליח לגרש את הפושעים וזה עבד. לגבי קבוצה חזקה, שיכולה לאיים על תארים, לאט לאט.

איציק 29 במרץ 2013

בני,
כרגיל כתוב יפה. אני לא הכרתי את סטלמך, וכל מה שאני יודע זה מסיפורים, כתבות ותמונת הנגיחה שלו. אבל יש אנשים שנידמה לי שאני מכיר יותר בכתבה שלך. למשל אמציה לבקוביץ' שהביא שתי אליפויות לבאר-שבע. אבל בכול זאת משפט אחד תפס אותי, משפט שסיכם את כל אופיו של אדם אחד בצורה נפלאה "דרור קשטן ומיקי שיינפלד בכלל לא נגעו ברוגטקות." אם הוא היה לוקח רוגטקה הוא לא היה דרור קשטן… צ'כוב לא היה יכול לתאר אופיו של אדם בצורה קצרה יותר ונפלאה יותר.
שבת שלום

בני תבורי 29 במרץ 2013

איציק,
שיינפלד וקשטן נחשבו ל "בחורות" בכל הנוגע להופעה חיצונית. תמיד מטופחים ומסורקים, ממש לא בון טון באותה תקופה בפתח תקווה המיוזעת. שיינפלד אכל הרבה קש מהקהל בנוגע לזה, אבל לעומת קשטן המתנשא, נחשב לשחקן בית אהוב.

martzianno 29 במרץ 2013

איזה כיף.

MOBY 29 במרץ 2013

אחלה ביצוע
וכרגיל עונג שבת נפלא.
תודה
נתפסתי על המשפט "מדהים לאיזה מרחק רשאים היו אז ילדים בני שש שבע לנדוד מהבית ללא ליווי מבוגרים".
לאחרונה דיברתי בדיוק על כך, איך כילדים בכיתה א עד יא נסענו בטרמפים לים (מרחק של 15-20 דקות נסיעה מהבית) ולא הפסקנו גם לאחר דני כץ ז"ל. שלא לדבר על נסיעות אופניים (ואח"כ סקטבורד) במהירויות בלתי הגיוניות לכם אנשי השפלה ומישור החוף. היום כנראה נבחרת המצקצקים לא היתה נותנת יד בדבר. עד היום יש לי וויכוח יום יומי עם אישתי על העצמאות לילדים.

מאשקה 29 במרץ 2013

בני, כהרגלך בקודש לסוף שבוע, טור נפלא !!!
במאה הקודמת בשנות ה – 50 כשעל מסטיקים היו תמונות של שחקני כדורגל, אני הייתי מחליפה אריזות מסטיק עם תמונתו של גדעון טיש עם אלה שיש להם תמונתו של נחום סטלמך.
כעבור כ – 25 שנה כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב, נשלחתי למחלקת הספורט להירשם לנבחרת הכדורעף. הגעתי לבניין משרדים קטן בקצה מתחם האוניברסיטה, וכמו שאני מסתכלת בשלטים הקטנים על הדלתות לחפש את מבוקשי, ניגש אלי מישהו מאחור ואומר לי: "אני יכול לעזור לך" ? אני מסתובבת ורואה לפני את נחום סטלמך, נשמתי נעצרה באחת, ולא הצלחתי להוציא מילה מפי מרוב התרגשות.
הוא חוזר ושואל: "את מי את מחפשת ? אני יכול לעזור לך". לקחתי נשימה עמוקה ועניתי לו, והתנצלתי גם על שלא עניתי מיד. בקול שקט שראשי מורכן הוספתי שכבוד הוא לי לראות אותו מקרוב. הוא חייך.
סטלמך באותן השנים היה מתנדב באוניברסיטה להעביר שיעורי ספורט בכדורגל לאותם סטודנטים שהייתה להם חובה בשנה הראשונה שיעור ספורט. גם עכשיו אני נרגשת שוב כשאני כותבת עליו.
יהי זכרו ברוך

S&M 31 במרץ 2013

התאמנתי אצלו בכדורגל בשיעורי חובה בשני סימסטרים.
רק מזה אני יכול למלא ספר עם סיפורים עליו. ענק. לא הפסיק לדבר, לספר סיפורים, להצחיק.
לא מבין איך אף אחד לא הושיב אותו לכתוב את הזכרונות. סיפורים על המלחמות ש"השתתף" בהן, על מסעות של הנבחרת לדרום אפריקה ועוד. קרע אותנו מצחוק.

בני, סיפור נהדר. מחזיר אותי לילדות ברמת גן. איך היינו יוצאים למסעות לגבעת נפוליאון לקטוף סברסים, לירקון, לשפך הירקון. לעבור את כביש גהה לפתח תקווה היה מסע מיוחד. היום אני לא נותן לילדים ללכת מטר לבד. ;-)

תודה.

סימנטוב 29 במרץ 2013

נהדר בני אתה תמיד מניף גשרים לילדות, תענוג צרוף

אריק 29 במרץ 2013

אחח בני, אתה גורם לי להתגעגע לילדות… שלך.

אריק 30 במרץ 2013

ולך תראה searching for the sugar man אתה תמות על זה לדעתי.

בני תבורי 30 במרץ 2013

אריק,
זה לא בהקרנות מסחריות עדיין, או שאני טועה?

אריק 30 במרץ 2013

אני דווקא חושב שכן. סיפור מטורף.

מנחם לס 29 במרץ 2013

"איזה מרחקים הורשו אז ילדים ללכת לבד…".

לעולם לא אשכח את משחק הכדורגל הראשון שלי ב-1943 כשהייתי בן 6 והלכתי עם כמה חברים מבת גלים למשחק בקרית אליהו (היום קרית אליעזר, אבל יותר לכיוון בית החולים האיטלקי) בין מכבי הגבור חיפה לקבוצה בשם רויאל הלניק מירושלים, במגרש 'שבאב אל עראב'. ישנם דברים שאתה לא שוכח לעולם: היינו ג'רי חלדי, חגי אגם לבן ז"ל, שמואל כהן (שנים אח"כ שוער הפועל חיפה), ואיקה דימאנט ז"ל (שיחק אף הוא כקיצוני שמאלי בהפועל חיפה שנים אח"כ).
זה היה בתוך מלחמת העולם, והיינו צריכים לעבור ברגל דרך "תחנת הכרמל" שהיתה מאוכלסת ערבים (היום זה הקטע של כביש חיפה ת"א בו קיימות כל מסעדות השווארמה והקיוסקים לגרעינים, ומסעדת הדגים "אכול ככל שתוכל"; פעם הרכבת שהתחילה מהעיר עצרה שם כתחנה ראשונה , איזה 5 ק"מ מהתחנה הראשית…) ואז דרך עוד שכונה ערבית "זייתון". אני לא בטוח אם קבלתי 'רשות' מאמי, אבל כנראה שפשוט הלכתי עם חברי המבוגרים ממני בשנתיים-שלוש), והמאורע היה משהו לכבוד עליית מכבי הגבור חיפה לליגה א' (אז הפרימייר ליג). מכבי חיפה שיחקה בחולצות מקווקוות ירוק-לבן. השוער היה ביגר, שהיה גם השוער האגדי של מכבי חיפה בכדורמים.
הייתי זוכר משחק זה בכל מקרה, אבל אני זוכר אותו במיוחד כי שופט המשחק היה אבי הביולוגי אהרון רוזנברג, שאמי התגרשה ממנו כשהייתי בן 3, והמשחק הזה היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

בני תבורי 29 במרץ 2013

מנחם,
איזה סיפור!
אגב, לא ידעתי שחלדי היה חיפאי. מתי עבר לפתח תקווה?

מאשקה 29 במרץ 2013

מנחם, מתגעגעת לסיפורים שלך
רק בריאות טובה ושאושר יעטוף אותך בכול עת ומקום

מנחם לס 29 במרץ 2013

אני לא בטוח, אבל הוא סיים את בית ספר העממי של בת גלים. אגב, סטלמך ואני מאד התחברנו כשהוא הגיע בשנות ה-70 המוקדמות כמאמן אוניברסיטת ת"א (שהיתה שני שליש נבחרת ישראל, עם ראש הקבוצה שפיגל), והוא שהה כמה ימים בביתי. אוניברסיטת ת"א ניצחה אוניברסיטת אדלפי שרק התחלתי לאמן 1-8 (אבל שיחקו אצלי כבר אמנון ארונסקינד, רובי יאנג, ושוקה פלגי…).
מאז היינו בקשר הדוק עד יום מותו.

Yavor 30 במרץ 2013

למה הכוונה ב"ההסתבכות שלו שנים מאוחר יותר"?

מתן גילור 30 במרץ 2013

ישב חודש בפנים, על ניסיון לקנות משחק של הפועל חיפה אותה אימן.

בני תבורי 30 במרץ 2013

תיקונצ'יק: לא ישב בפנים, קיבל על תנאי ואחריות מופחתת בלבד, אבל בוודאי לא מצדיק את המעשה.

דיזידין 30 במרץ 2013

הרגת אותי עם הזיכרון של עטיפות המסטיק.
לא היה לנו דבר יקר יותר מערימת העטיפות שהידקנו בגומיה ולא הלכנו לשום מקום בלעדיה.
והנה העטיפות, כולל סטלמך: http://tinyurl.com/atifot

עירן 30 במרץ 2013

בני, כרגיל, מעולה.

בהתחשב בכך שהמשחק הראשון – והאחרון – שנכחתי בו היה הפועל חיפה – מכבי ת"א בקרית אליעזר ("מישהו ראה את נמני"?), זה מצדיק את החלק השני בפוסט על המצב דהיום…

חיימון 30 במרץ 2013

נחום סטלמך דיבר אליי פעם אחת. ב 1991 שיחקתי בקבוצת הילדים של בית הספר לכדורגל שלו ושל דוד ספיבק בביתר פתח תקוה (ליד פונדק המחנה האגדי). אסיפת יום שישי הסתיימה בסטלמך מוודא עם כל הילדים שאביהם העביר את השיקים לשנה הקרובה. נבוך ועל סף דמעות פניתי לכיוון שער היציאה, מתבייש בעובדה שאבא שלי עוד לא. הוא קלט אותי, ואמר לי ״אבא שלך ישלם, אתה לך תשחק כדורגל״. בזמנו עוד לא הייתה לי הקונספציה של גדולתו, וככל שאני מתבגר, ועוד ועוד סיפורים ואגדות נוצרים, וגם בגלל שהתמזל מזלי לאהוד את הפועל, האיש המבוגר שהיכרתי לכמה חודשים קצרים הופך למשהו גדול מהחיים, סיפור שאני מחכה בקוצר רוח לספר לילד שיהיה לי…

בני תבורי 30 במרץ 2013

חיימון,
כבר אין מגרש ואין סטייקיה… :(

חיימון 30 במרץ 2013

ואין בית״ר… המאמן שלי היה לא אחר מאייל לחמן. אני לא אשכח איך כשהיה רוצה שנבצע תרגיל מסוים הוא היה מנסה להדגים ומשנכשל פעם אחר פעם היה ממלמל ״אני לא חם, אני לא חם..״

יוני (המקורי, מפעם) 30 במרץ 2013

לחמן אימן גם אותי. ב-88 בערך. בחוג של בי"ס יסודי בפ"ת. התקדם מאז.

בני תבורי 31 במרץ 2013

יש לי הרבה דברים טובים להגיד על לחמן, חבל רק שהוא מתעקש להזים אותם…

יורם אהרוני 31 במרץ 2013

קשה להבין את המשמעות של סטלמך לגבי מי שגדל בשנות השישים. נכון היה ברקע גם פלה, שאת שמו ביטאנו כמו "פלא" (ובאמת חשבתי שיש קשר) אבל סטלמך היה "משלנו". לא גדלתי בפתח תקווה ולא ראיתיו משחק, אולי פה ושם ב"יומני גבע" (גם זה לא בטוח) אבל לסטלמך היה אצלנו מעמד מיוחד. כאשר הודיעו פעם ברדיו שאולי סטלמך "ילך למקצוענים" כמעט חרב עולמי. למי שלא מבין, מקצועני הייתה ממש מילת גנאי בשנות השישים! ראיתיו פעם ראשונה ב-1970 כאשר ערך סבב הרצאות בקיבוצים אחרי מקסיקו 70. בין היתר הוא סיפר על מסע ההחלצות המופלא של בני יהודה(הוא היה מאמן/שחקן שלהם)שהושג "עם קצת איומים על היריבים", במיוחד נתניה במחזור האחרון… באמצע שנות השבעים הייתי מדריך אימון גופני בוינגייט ועשינו מבחן כושר לאנשי מילואים והוטל עליי לרשום את השמות בטופס: מה השם? סטלמך נחום אמרת?…

ויכסלפיש 31 במרץ 2013

סיפור מצוין בני, רוני סומק כתב עליו שהלך במיוחד לבילינסון כדי לראות אותו בעבודה ("ספר מלכים")

ויכסלפיש 1 באפריל 2013

ואגב מכבי פ"ת זכתה בגביע ב-1952 והקדימה את הפועל בזכייה בתארים

Comments closed