אין יתרון לגודל

זכר השואה אינו מתמטיקה ומספר הקרבנות הוא לא מה שצריך להילחם בו.

nxpr

 

המונית עצרה ברמזור והנער שעמד שם הציע לנהג דגל לאוטו.

הנהג סירב בנימוס, אך כנראה לא היה שלם עם זה. הוא העיף אלי מבט דרך המראה ואמר שהיום יום השואה ועד יום העצמאות הדגל בטח כבר יקרע. אתה רוצה לקנות?

החלטתי לאגף אותו מימין. אני לא קונה אף פעם דגל, אמרתי, אצלי יש דגל כל השנה.

וואלה, הביא לי הנהג בהערכה, כל השנה?

בוודאי, כל השנה דגל על הבית, דגל על האוטו.

לא הייתי מספיק טוב כי העיניים שלו אמרו שאיבדתי אותו.

מה הסיפור, אני אומר, אני יהודי, אני ישראלי, אנחנו מדינה מוקפת אויבים, אני עם דגל כל הזמן.

אשכרה, הוא אמר, אבל יום השואה לא מתאים דגל, דגל זה שמחה.

*

לפני שירדתי הוא אמר שיש לו מועקה בלב מהיום הזה כי אין מה לשמוע ברדיו. הסיפורים מדכאים אותו והנאומים של החשובים, עוד יותר.

והכי זה מרגיז אותי, הוא אומר, שאחר כך אני שומע את טיבי מדבר על נכבה ואומר בדיוק אותם מילים. הוא עושה צחוק? איפה הוא חי, אפשר בכלל להשוות?

שמע, הצעתי לו, טיבי לא טיפש ויודע את העובדות. הוא מנסה לאזן עומס רגשי. הוא אומר לנו שאנחנו לא רק קורבנות, שגם לנו יש על מה להתחרט.

שטויות, הוא אומר, שקודם יגיעו לשישה מליון, אחר כך נתחרט.

*

העיסוק במתמטיקה של השכול הוא אולי הגורם המעכב המשמעותי ביותר  בדרך להפיכת מציאות החיים שלנו כאן לחונקת פחות ואת מרבית הצרות שלנו לכאלה שניתן להתמודד אתן. ספירת הדם קונה לה אחיזה בתודעה הלאומית  ומחסלת את היכולת שלנו לחשוב נכון.

שישה מליון הוא מספר שאין לי כל ויכוח לגביו. אבל הזוועה בשואה, מבחינתי, אינה קשורה למספר. היא קשורה לאופן המחשבה שמביא אנשים להפוך רגשות אנושיים לאידיאולוגיה שמצדיקה פיתוח ארגון מסודר שמייצר מוות. שישה מליון או לא שישה מליון. לא המספר הוא הנורא מכול, אלא הרעיון והבשלתו לתכנית לביצוע. עם זה צריך להילחם, לא עם התוצאות שנקבעו כבר.

אנחנו לא יכולים לברוח מזה. ימין או שמאל, השואה היא חלק מהתודעה שלנו וההבדלים הם רק בריטואלים שכל אחד מאיתנו מאמץ.

אבל זו לא רק האימה היא שמצמיתה אותנו, אלא הצריבה של המספר בתודעה הקולקטיבית, אינו מאפשר לנו לראות דרך. מבעד. המספר שישה מליון הפך להיות רף שכל מה שמתחתיו לא נחשב ובגלל זה "ארבעים הימים של מוסה דאג" בכלל לא בתכניות של משרד החינוך הישראלי, מבחינת משרד החוץ הישראלי לא קרה כלום תחת האימפריה העות'מאנית פעמיים: 1894 – 1896 ו – 1915 – 1918, רצח העם ברואנדה עבר לידינו כמו דפיקה קלה בכנף והשימוש במונח נכבה, בכלל גומר עלינו.

וזאת הבעיה הכי גדולה שלנו. ההיצמדות ליתרון לגודל תוקעת אותנו בדד- אנד מדיני. המחשבה דרך נקודת מבט של אנחנו סבלנו יותר, חוסמת כל אפשרות שלנו להתחבר רגשית למצוקות אנושיות אחרות, ובמיוחד אלו של העם הפלשתינאי שאתו אנחנו על סכינים.

הדבקות הזאת וההפיכה של המספר (העובדתי העובדתי) שישה מליון למעצור רגשי, הופכת את המאמצים של כל ממשלות ישראל לדורותיהן להשגת נורמליזציה למעשה סיזיפוס. אנחנו  תקועים מול קיר ברזל שאין דרך ממנו והלאה.

זוהי מציאות פסיכו – פוליטית איומה שאינה מאפשרת מוצא, אלא רק נסיגה לזמנים ומקומות שאיננו רוצים לחזור אליהם. לעוד מלחמה, לעוד שפיכות דמים, לעוד שריטות עמוקות ובלתי ניתנות לאיחוי אצל דורות חדשים של ישראלים ופלשתינאים שייקחו את הסכסוך כברור וכבלתי נמנע.

וכשמכריזים על משהו כעל בלתי נמנע, הוא הופך לחסר תקווה. וכשאין תקווה, ממשיכים לבכות ,כל צד על מתיו, כל צד על דמו השפוך, תחושות הצדק הופכות לעיסה דביקה חונקת וממיתה, וברקע יהורם גאון ימשיך לקשקש בביצים על המלחמה האחרונה.

בעוד שבוע מהיום, נעמוד כולנו ונזכור את ההולכים, ונהייה משוכנעים שזה בסדר. לא נעצור רק לרגע ונחשוב שאולי זה לא, ואפשר שיהיה אחרת, וכל זה יכול להשתנות אם רק נדע להרכין ראש גם אל מול צערו של האחר, לקבל את האתוס שלו ולראות עוד כיוונים ללכת אליהם.

כי הגיע זמן תקומה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

די כבר עם הצאן לטבח
יומן אליפות צהוב-כחול (26): שוב נוח לי

51 Comments

רועי מ 8 באפריל 2013

לא כולם זוכרים.
חזרתי מבאר שבע היום האוטבוס עצר בצד שתי דקות לפני הצפירה בכדי שלא יסכן אף אחד. לכן אלר בתחנת אוטובוס.
יש לציין שרוב הרכבים שהיו על הכביש המשיכו בנסיעה.
נהגי משאיות אולי היו בדויים, אולי. אבל סביר להניח שרוב האחרים היו יהודים.
ככה שלאנשים נוח הם צועקים, אבל כנראה שלא באמת אכפת להם או שהם חסרי נימוס ולא מתחשבים ברגשות של אחרים.

ותאמת המספריפם לא נתפסים והיו רבים כאלו הביטוריה הקצרה של ה 300 שנים האחרונות.
אבל כפי שאמרת זה יותר ברמת התכנון והביצוע שמזעזע.

איציק אלפסי 8 באפריל 2013

בני, אתה כותב נפלא. ואתה גם צודק – זה לא עניין של מספרים, זה עניין של עיקרון:
היהודים באירופה לפני השואה רצו בחלקם הגדול להיות יותר אירופאים מהאירופאים עצמם. הם אימצו את אורחות חייהם, תרבותם והערכים שלהם. הם שאפו להיטמע בקרב מי שחיו איתם ולא היו להם שום כוונות רעות כלפיהם. ההיפך המוחלט הוא הנכון – הם רק שאפו להתקבל על ידם.
לעומת זאת, הערבים בא"י ב-48' הכריזו מלחמת שמד על היהודים, אם הם היו מצליחים הייתה כאן שואה נוספת, גם אם קטנה יותר מתוקף כך שהיו כאן פחות יהודים. הסו קולד "נכבה" שלהם היא בדיוק כמו הנכבה של סבא וסבתא שלי שנאלצו לעזוב חיים נוחים ומבוססים בארץ שבה גדלו הם ואבות ואבותיהם ולהגר לארץ זרה אותה לא הכירו, להתחיל חיים חדשים לא מאפס, אלא מנקודת פיגור גדולה הרבה יותר לעומת מי שהיה כאן לפניהם, נקודת פיגור שרק הנכדים שלהם הצליחו כנראה לסגור.
הנראטיב החדש הזה שלאט לאט צובר לגיטמיות לפיו יש איזושהי הקבלה בין השואה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא משהו שצריך להציב מולו את האמת ההיסטורית והמוסרית ולעצור כמה שיותר מהר. זה לא משרת שום הבנה בין העמים, אלא רק את הקיצוניים ואת האידיאולוגיות ההזויות שלהם.

גיל שלי 8 באפריל 2013

איציק – אין הקבלה בין השואה לבין הנכבה. אך אין בכך כדי לאמר שנכון לנו לגשת לכל דבר ועניין מנקודת המוצא שאנחנו שרידים לשואה. אני מסכים עם בני שנקודת המוצא הזאת חוסמת את היכולת שלנו להרגיש מצוקות של עמים אחרים

אסף THE KOP 8 באפריל 2013

אתה לא שריד לשואה ?

סתם אחד 8 באפריל 2013

נכון מאוד. גם צריך להזכיר את הקשר בין המופתי להיטלר.
הם תכננו להביא את הפתרון הסופי לארץ ישראל, המופתי הכניס את האנטישמיות הנאצית לעולם הערבי (רק בתיבול איסלמי) ועד היום
במדינות ערב וברשות הפלשתינית נמשכת ההסתה האנטישמית בסגנון הנאצי.

בני תבורי 8 באפריל 2013

סתם אחד,
אתה צודק לגמרי. השאלה היא לאן אנחנו ממשיכים מכאן. אנחנו לוקחים את הבורות והשנאה שלהם וממנפים אותה לצרכינו, או מחפשים בנרות מי שיכול להציע לנו קבלה ואוזן קשבת, בתמורה לאותו יחס מצידנו.

סתם אחד 8 באפריל 2013

תחפש בנרות ואולי תמצא משהו. זה לא יפתור את הסכסוך.
הנרטיב הפלסטיני בנוי על שלילת הקיום היהודי כאן. הם שונאים אותנו יותר מאשר אוהבים את עצמם. זה פועל יוצא מההתנהגות שלהם לאורך ההיסטוריה. ובכלל, מי שמחפש התפייסות או חמלה במזרח התיכון
לא ימצא אותה כאן ולא ישרוד כאן הרבה זמן.
ודבר אחרון לגבי הפלסטינים, אם לא היו כאן יהודים גם לא היה עם פלסטיני, הם היו מתפרקים לחמולות/שבטים ובסוף שוחטים אחד את השני
בדיוק כמו מה שקורה בסוריה עירק ולבנון.

נ.ב ושום מילה על הד"ר להכחשת שואה.

בני תבורי 8 באפריל 2013

איציק ידידי,
מה שאני לוקח מזכר השואה הוא הרעיון שהתפתח לאידיאולוגיה שהפכה למנגנון רצח. זו הזוועה והיא הייתה כזו גם אם היה מדובר רק בשלושה מליון. על בסיס זה אני מקיים את מנגנון הזיכרון הפרטי שלי, על לא תרצח ועל ואהבת לרעך כמוך. יש במקורות שלנו המון תבונה אנושית-פוליטית שכדאי לנו להפנים. כל דיון על עובדות היסטוריות כפי שהעלית, נכונות ככל שיהיו, מקבע כל צד בעמדתו ואינו מאפשר תזוזה.
התפתחות הנרטיב הערבי אינה מכאיבה לי, גם לא העובדה שבהחלט ייתכן ונחלצנו מאסון נורא כאן ב – 48'. מפריע לי שאנחנו והפלשתינאים לא מוכנים, ואולי גם לא מסוגלים פסיכולוגית, לקבל זה את הנרטיב של זה. אני ואתה בנים לאותו עם ולכן אני יכול להבין ולהזדהות עם הנכבה של סבתך וסבך, אבל זה בלבד לא יוביל אותנו לפתרון. העובדה שאנחנו מתקשים להזדהות עם הנכבה של הפלשתינאים והם מתקשים להזדהות עם השואה שלנו, מפרנסת את הוויכוח הלא נכון שאינו מוביל לשום מקום.
הדיון הזה שמתחיל ב כואב לי ונמשך ב לי כואב יותר, הוא הבעיה שלנו. אנחנו צריכים לעמוד על המשמר מול כל ניסיון להשכיח ולהכחיש את השואה שלנו ובאותה מידה לקבל את זכותו של אחר לקונן על אסונו, גם אם המתמטיקה "עובדת" לטובתנו.

שמעון כסאח 8 באפריל 2013

אם אנחנו צריכים לעמוד על המשמר מול כל ניסיון להשכיח ולהכחיש את השואה אז למה כמעט כולם שותקים פה בזמן שבראש הרשות הפלסטינית עומד ד"ר להכחשת שואה?

בני תבורי 8 באפריל 2013

שמעון,
בראש הרשות הפלשתינאית עומד בן זונה מכחיש שואה. הנה אמרתי. ועכשיו לאן? להקים מאחז? לצאת לעוד מבצע צבאי?

שמעון כסאח 9 באפריל 2013

נו אז שילמת מס שפתיים פעם שניה.

יש למטה מניפסט של אחד המתונים שאתה מחפש שחושב שאתה גנב אבל לא איכפת לו, ועכשיו לאן? נחתום על הודאה שגנבנו? נסמוך עליו שיגן עלינו?

איציק 8 באפריל 2013

איציק,
יש ביננו הרבה נקודות הסכמה, אך להבדיל מבני, ועד כמה שאני מבין גם להבדיל ממך, אני חושב שלגודל יש משמעות. בואו לרגע נחשוב מה היה המצב אם הנאצים היו מתכננים את הפתרון הסופי מאלף ואת תאף אך לבסוף היו משמידים "רק" אלף יהודים ונבלמים (כמובן שה "רק" בגרשים). האם משהו היה מדבר על שואת היהודים או על הפתרון הסופי. הרעיון של הפתרון הסופי הוא מחריד לכשעצמו, אך אין לא את המנוף להיות בעל משמעות היסטורית כלל עולמית ללא הכמות הבילתי נתפסת של הרוגים, נכים פיזית ונפשית, פצועים ועוד. אם היו רק "אלף" מושמדים, זה היה עוד פסיק במאמר בו היו מדברים על כך שהפתרון הסופי הוא כשלון וחסר סיכוי ולכן חסר משמעות היסטורית. דוקא גודל ההצלחה עושה את הזוועה.
לגבי ההקשר לשיח מול הפלסטינאים, אני לא רואה קשר. אני לא רואה איך כל פוליטיקאי או פקיד של הממשל מסתובב על תיק השואה על הגב בזמן הדיונים הפנימיים או הבין לאומיים. ודאי יש כמה שעדיין מאמינים בזה, ודאי יש כאלו שמשתמשים בזה לשאו, אך אני חושב שיש לכך משקל זניח.
המשקל היותר כבר שקיים זו הדוגמא שהביא גארי קספרוב בוול סטריט ג'ורנאל. הוא פשוט שאל, כמה זמן מדינת ישראל היתה מתקיימת אם היא היתה חייה בעזה בתנאים של הפלסטינאים והפלסטינאים היו חיים כאן עם כל עוצמת הנשק והטכנולוגיה. התשובה ברורה מאליה, אולי יום, אולי יומיים. במיקרה הטוב, שבוע, לא יותר. זה מה שצריך להנחות אותנו כאשר אנחנו מחליטים על אלו סיכונים עלינו לקחת כדי להגיעה למצב כלשו של נורמאליזציה. אין זה אומר שלא צריך לקחת סיכונים, כי אם רק שהסיכונים חייבים להיות מחושבים טוב טוב.

כריסטי ברטו 9 באפריל 2013

איציק, איך אתה מצליח לא לראות את ביבי נואם בעצרת האו"ם על ורשה 42' ועל אחמדיניג'אד באותו המשפט?! בעיני ראש ממשלתנו אין הבדל, אין נתק, הכל אותו דבר. כל טרוריסט הוא נאצי, כל שייח' קיצוני הוא ההיטלר החדש. כל העולם המוסלמי רוצה להכניס אותנו לתא הגזים, וכל שאר העולם ישתוק בדיוק כמו ששתק אז, כשהרכבות דהרו לעבר הקרמטוריום.

אין לי מושג איך גורמים לנראטיב הפלשתינאי להשתנות, איך משכנעים אותם לזנוח את האמונה הילדותית שהיהודים הם בסך הכל קולוניאליסטים בדיוק כמו הבריטים בקניה והצרפתים באלג'יר. ברור שכל עוד הם ימשיכו לטעון שמעולם לא היה בית מקדש ושליהודים אין שום קשר היסטורי לארץ, השלום איננו בהשג יד.

אבל אנחנו לוקים באותו העיוורון, ובאותה הילדותיות אנחנו אנחנו מנחילים את הטראומה לדורות הבאים ונאחזים בה כדי להצדיק כל מעשה וכל אידאולוגיה כוחנית.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 8 באפריל 2013

האם משהו שקרה לפני 70 שנה הוא סיבה להתעלם מהשלכות של העתיד?

גיסנו 8 באפריל 2013

בני, הכתיבה יפה ואני אפילו די מסכים עם הפואנטה הכללית (למרות שאני שונא שמשתמשים בהשוואות ממשיות לשואה כשזה מגיע לסכסוך המקומי. יותר מדי הבדלים ולא אכנס לזה עכשיו).

הזכרת לי שלא מזמן ראיתי סרטון שמישהו הכין, שנקרא "לדבר בשמי" (או משהו בסגנון). כתב הגיע עם אדם פלסטינאי פשוט, כזה שרק רוצה לעבוד ולפרנס את המשפחה, לחיות בכבוד ובלי הרבה בלגאן, היישר לשדרות. וזה היה ממש בתקופת עמוד ענן. ודיבר עם אנשים, שרק ישמעו את הצד שלו. שכל מה שהוא רוצה זה להכנס לישראל למצוא עבודה וכל פעם מקשים עליו במחסומים ונמנעת ממנו האפשרות לעבוד. ואנשים בשלב מסויים, כשמפלס העצבים והחומה הראשונית יורדים, מזדהים עם הכאב הזה ויודעים לדבר בשמו של אותו אדם פלסטינאי חביב בלי ציניות ובהבנה אמיתית של הכאב.

מה שהפריע לי בסרטון הזה, הוא שתמיד הצבע המאשימה היא כלפינו. תמיד אנחנו הבעיה. תמיד אנחנו צריכים להבין וצריכים להתפשר וצריכים ללכת לקראת.

אבל מעניין אותי, או שבעצם לא מעניין אותי כי אני לא אוהב סרטי זוועה, לראות מה היה קורה לו כתב פלסטינאי במצב דומה היה מביא יהודי ישראלי לרצועת עזה למטרה דומה. או שבעצם זה פשוט לא יקרה, כי אף אחד כנראה לא חושב שגם הם צריכים להבין את המצב כאן.

בני תבורי 8 באפריל 2013

גיסנו,
ראיתי את הסרט שהזכרת. אם על בסיס היכולת לדבר ולהזדהות שהפגינו המשתתפים בסרט היינו מבססים תכנית מדינית, היינו במקום טוב יותר. האצבע המאשימה כלפינו היא נקיטת עמדה שאפשר להתווכח אתה. אני מבין שהאצבע מעוררת מורת רוח, אני רק לא חושב שצריך לתת לה להיות מורת דרך.

Amir A 8 באפריל 2013

בני, הפעם לדעתי אתה טועה. המספר שישה מליון הוא לא הסיבה לחוסר היכולת שלנו לראות סבל של עמים אחרים, אלא הצידוק שלנו לא לעשות את זה. לא היינו רואים את הסבל של האחר בכל מקרה (ולא רק אנחנו, כמעט כל עם לא רואה את הסבל של האחר). ההבדל ביננו לבין עמים אחרים הוא שהמספר האמור מאפשר לנו להרגיש מוסריים בזמן שאנחנו מתעלמים מהאחר.

ויכסלפיש 8 באפריל 2013

ואת הזוועות של סטלין ובראשן ה"הולודומור" (הרעבת האוקראינים) בשנות ה-30 שהיקפה אינו ברור אבל נאמד במיליונים רבים הס מלהזכיר (פוטין מתנגד בתוקף).

ברגע שחוקי המדינה כפופים לעקרונות דתיים הלכתיים ואמונות כמו "עם נבחר" שמובילות למסקנות תיאולוגיות בנוסח "שכר ועונש", "העמיד בניסיון", "בכל דור ודור עומדים עלינו", "מתו על קידוש השם". אז אין בעיה לפתח את תעשיית השואה והמדינה/כיבוש הארץ/צה"ל כגאולה שלמה

באבא ימים 9 באפריל 2013

אני לא הבנתי את הקשר בין הפסקא הראשונה לשניה. היכן אסור להזכיר את ההולודומור?

"תעשיית השואה"? משהו במוסיקה אומר לי שאתה לא מת על ענף היצור הזה. אתה יכול להרחיב?

קורא 8 באפריל 2013

ניתוח מעולה. מתי נשתחרר מתחושת ההתקרבנות הזאת,נפתח את העיניים ונפנים את הלקח האמיתי ההומני של השואה?

אדם בן דוד 8 באפריל 2013

ואני רק רוצה לציין שבמשך שבוע אחד בפבואר 2007 קראתי אחד אחרי השני את "ארבעים הימים של מוסא דאג" ואת "אלה תולדות" כדי להגיע א. למסקנה שלמרות כל ההצהרות וההלם של ה"עולם התרבותי" – כל שתואר במוסא דאג קרה, בגדול וביעילות, שוב לאחר מספר קצר של שנים (ועצם העובדה שנכתב ע"י יהודי גרמני רק מחדדת את תחושת הדמיון). ב. לבכי חסר מעצורים ומתוקמלוח כמו שרק יגון של מוות של דמות בספר יכולה להביא לגבר באמצע לילה חורפי. ומי מכם שלא קרא את אחד מהספרים הנ"ל- אוצו רוצו.

ערן קאלימי מישייקר 8 באפריל 2013

נתחיל עם שיר:
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=9UV9w2_ASw0

נמשיך עם כך שהתגובות כאן די מאששות את שבני כתב.
הנארטיב הפלסטיני הוא קריטי להשרדותינו במרחב הזה, לא פחות מנארטיב הציוני (הבהרה פרטית, אני דוחה את עיקרי שני הנארטיבים, הדרך היחידה להתמודדות עם עם הנארטיבים הללו, היא קבלה של עצם קיומם, ונסיון להתמודד עם השורשים להם. לשם כך צריך להתבונן על הצד השני.

בני תבורי 8 באפריל 2013

"הבלדה על מטהאוזן". צמררת אחי. זכיתי לראות את תאודוראקיס בארץ לפני כמה אלפי שנים ואחר כך את ליאור ייני (אבא של שירן) מבצע את זה במסגרת ערב שירי תאודוראקיס.

ערן קאלימי מישייקר 8 באפריל 2013

כן, החלטתי ללכת על משהו קליל, לכן חסכתי מכם את ג'ון זורן.

בני תבורי 8 באפריל 2013

צדיק אתה

ש. בן ד. 8 באפריל 2013

בני,
היסטוריית המלחמות, ובתוכם ההרג ההמוני, היא אין סופית ולמרות שאי אפשר להיות אדיש אליה אנחנו בתור מדינה ללא כל השפעה בינ"ל אין לנו כ"כ מה לעשות מלבד במקרים בודדים (ללא יכולת להביא לסיום המלחמה).
התהליך (לדעתי) שצריך לעשות הוא לגנות גינוי פומבי כל מעשה כזה (כמה יודעים שרצח העם של רואנדה נמשך היום בקונגו?) ולסייע בשיקום מייד לאחר הפסקת האש (הרי יש לנו ניסיון בזה..).

לגבי הנכבה – לא צריכה להיות הקבלה (שוב, לדעתי) לאירועים שפירטתי למעלה. עם זאת, אני חושב שהבעיה העיקרית שלנו היום היא העובדה שאנחנו כעם (מי שלא חוקר בעצמו) לא באמת יודע על מה מדובר. אני חושב שברגע שניטול את הקורה ונדבר על זה אצלנו במדינה יהיה קל יותר להגיע לפתרון.

ערן קאלימי מישייקר 8 באפריל 2013

לא הכל מדוייק לדעתי, אבל הנה קצת קריאה:
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10200414861346924&set=a.1435255314208.61584.1017697571&type=1

ולמי שאין פייסבוק:
מי מפחד מיום הנכבה?
****************
לקראת ימי העצמאות/השואה/הנכבה/והזיכרון, ועונת הפרובוקציות משני צדי המתרס, יש לי כמה בקשות, בעיקר מחבריי הציונים:
1. לגבי המצב – בבקשה אל תשתמשו במינוח "אתם הבאתם את זה על עצמכם כי לא קיבלתם את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-כ"ט בנובמבר 1947" – כי בינינו, בינינו אבל, אתם כציונים חלמתם הרבה מעבר לתוכנית החלוקה, תשאלו את הרצל, את טרומפלדור, את בן גוריון ואת פרס, עליכם כנראה היא לא הייתה גם מקובלת.
2. לגבי תוכנית החלוקה, בבקשה, אל תשאלו למה הערבים לא הסכימו לה, היא הייתה מספיק מקפחת לערבים ומתגמלת ליהודים ואפילו מוטה לטובתם: 55% מהשטח, כולל רוב רצועת החוף, ליהודים שהם שליש מהאוכלוסייה ב1947, 45% מהשטח הולך לערבים שהם מליון ומאתיים אלף אז – שני שלישים מהאוכלוסייה, עכשיו שמישהו יסביר לי, למה היה לדעתו הגיוני שהערבים יסכימו לתוכנית החלוקה. להלן עקרונותיה, מאתר הכנסת.
http://www.knesset.gov.il/process/docs/un181.htm
3. לגבי האו"ם, אז מי שקיבל את ההחלטה על תוכנית החלוקה היו: 33 מדינות בעד, 13 נגד (מתוכן 6 ערביות, בלבד) ו-10 נמנעו. חשבון פשוט: 56 מדינות, היום יש מספר מדינות שהוא פי 4 בערך מהמספר שהיה אז באו"ם. תנו רק לדמיון לחשוב קצת מחוץ לקופסה, העולם לא באמת הכריע.
4. לגבי החלטות או"ם – מדינת ישראל בזה לארגון הזה. כל מילה נוספת, מיותרת.
5. לגבי מדינת ישראל – הייתה מלחמה, הציונים לחמו והכו ביד קשה וניצחו, בלי להיכנס למאזן כוחות וכל הבולשיט הזה, הקימו מדינה. ברוח מגילת יום העצמאות המדינה שקמה הייתה למדינה יהודית, קצת מעבר לגבולות שהיו בחלוקה, אבל סבבה, לבריאות, ניצחתם, מברוק.
6. לגבי הניצחון, תחגגו, תעשו על האש, תתפארו בגבורה וציינו את התקומה שלכם, באמת לא אכפת לי, תזכרו את הניצחון אבל תשכחו איך זה היה, זכותכם, תעשו מה בראש שלכם, מה-אכפת-לי.
7. לגבי איך שזה היה. היו פה (בתוך מה שנקרא הקו הירוק כיום) מליון מאתיים אלף עוכרי ישראל ערבים, אנשים עם בתים, עם אדמות, עם עבודה, עם משפחה, עם חלומות, עם שאיפות, סוג של ריקי כהן מחדרה כזה אבל סגנון הפורטיז, עם מעט לירות ארץ ישראליות, מתוך המיליון מאתיים אלף שאחוז ניכר מהם היו אזרחים לא חמושים: נשים, זקנים, טף וגברים שלא רצו במלחמה, נהרגו, ברחו, הוברחו, גורשו, נטבחו, נותרו לכם פה 200 אלף שבן גוריון לא ידע איך לעכל אותם.
8. לגבי העיכול של אלה שנשארו פה, ש "ננכבו", כלומר חטפו אסון, תרגום מנכבה, אסון, המשיכו להיות נכובים, בעזרת ממשל צבאי שהגביל את תנועתם, פגע בזכויותיהם והפקיע את אדמותיהם, עד 1966 (הפלא ופלא, אחת הסיבות היא מניעת חזרת פליטים לאדמתם ושעלולים לערער את המאזן הדמוגרפי הנהדר, ס-ב-ב-ה).
9. לגבי הנכבה: הפלסטינים בישראל, צאצאי ה 200 אלף (מדהים איך צמחנו שוב למעל מליון וחצי ב 65 שנה, אה?), קיבלו עליהם את האזרחות הישראלית, לא בנו מחתרות (פה ושם היו יחידים בודדים), לא דרשו עצמאות, לא דרשו היפרדות, נולדו פה ורוצים להישאר פה, רציתם או לא, הם רק רוצים מאדוני הארץ שניצחו אותם ב 1948 שיעמדו בעקרונות מגילת העצמאות, שכתבו אותה אותם ציונים.
********
תנשמו, אתם אומרים שזו האדמה המובטחת, בלי שום קשר לבלפור שהבטיח בית לאומי ב1917 ליהודים לחבורה של אתאיסטים שבינם לבין הדת היהודית תהום, אנחנו אומרים שאתם גנבים, אבל למה זה טוב? למי זה טוב? שנינו פה,בואו נחיה.
אני אישית לא מציין את הנכבה, כי היא בעיניי עדיין קיימת, היא פרוגרסיבית, היא בינתיים בלי תאריך תפוגה, היא חיה בי ובבני העם הפלסטיני שממנו אני בא, אי אפשר לציין מאורע כזה או אחר כל עוד לא הגיע לקצו. הנכבה היא האסונות שהמדינה הזאת ממיטה על עצמה כל יום, שעה שעה: חברתית, כלכלית, פוליטית ובמישור הבינלאומי, הנכבה היא הגזענות שפושה פה במדינה הזאת נגד ערבים, נגד אתיופים, נגד רוסים, נגד מזרחיים, נגד להט"בים, הנכבה היא האפליה על רקע גזע במתן תקציבים לא שוויוניים לרשויות מקומיות ומוסדות חינוך, הנכבה היא הפקעת האדמות, הנכבה היא שאתם לא מצליחים לגמור את החודש ממשכורותיכם העלובות בעוד הטייקונים אונסים לכם את ים המלח ומאגרי הגז, הנכבה היא שמאז קום המדינה נבנו רק ערים חדשות ליהודים, ולערבים לא מתירים להתרחב על אדמותיהם שלהם, הנכבה היא העוני של החברה הפלסטינית בישראל, הנכבה היא להסתפק במלכת יופי אתיופית אבל להמשיך לדפוק את האתיופים, הנכבה היא "כל הרוסיות זונות", הנכבה היא רמת האקדמיה הירודה בחברה הפלסטינית בישראל, הנכבה היא מתווה פראוור ושיש היום מעל ל-30 כפרים בלתי מוכרים על ידי מוסדות המדינה בנגב, הנכבה היא שיש מליון ילד רעב במדינה הזאת, הנכבה היא שבמקום דיור ציבורי ובנייה לצעירים, בונים בהתנחלויות מנותקות בלב הגדה המערבית ומפוצצים אותן באבטחה של מליונים על חשבון משלם המסים, ופה דרי הרחוב רק מתרבים, הנכבה היא שהמדינה הזאת דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים, הנכבה היא שרוב אזרחי המדינה לא חשים בטחון אישי, הנכבה היא שלמדינה הזאת כבר 65 שנה אין גבולות קבע, הנכבה היא שכל שנה אתם חוגגים את חג החירות באביב ומבקשים להתעלם מכך שעם, לעולם לא יצא מעבדות, אם הוא מונע את חירותו של אחר.

הנכבה, היא תזה קיימת, אבל יש לה הרבה אנטי-תזות חוץ מזו שבה תעשו לנו טרנספר וכך לא יהיה מי שיזכיר לכם אותה פה, בפרצוף. אתם עשיתם את הנכבה, ורק אתם יכולים לתקן, הכדור במגרש שלכם.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 9 באפריל 2013

סתם שאלה… נפתחה מלחמה ב48 כי הערבים ידעו שעוד 60 שנה המדינה שבדרך לא הולכת לשים על האו"ם, או כי הם ידעו שעוד 60 שנה יהיו הרבה יותר מדינות בהצבעה ולכן היא לא קבילה?
חשבת על זה שאם לא היו מציינים הערבים את הנכבה מצבם היה טוב בהרבה?

wazza 9 באפריל 2013

אין לי פייסבוק אבל כשכתבתי "דמגוגיה" בגוגל נתקלתי במאמר הזה…

סתם אחד 9 באפריל 2013

איך אומרים בלשון הטוקבקים: פחחחחח

אני יכול להפריך כל נקודה במאמר הדמגוגי והמסולף הזה, אבל מחוסר סבלנות וכוח אני אזכיר רק דבר אחד: השאיפה הפלסטינית היתה לחסל את הישוב היהודי. גם להצעת חלוקה של 10% יהודי ו- 90% ערבי הם היו מסרבים, ועוד במיוחד שהמופתי הביא לכאן את האנטישמיות הנאצית.
הבכי על הנכבה משול לזה שהגרמנים יבכו על השטחים והאנשים שהם איבדו במלחמת העולם השנייה.
באמת סליחה שניצחנו. מעניין כמה יהודים היו נשארים פה אם היינו מפסידים.

אסף THE KOP 8 באפריל 2013

אני לא מסכים.
גם עם "נבין" את האחר, נרכין ראש מול צערו ונקבל את האתוס שלו, זה לא יעזור.

ולראיה – הסבבה בסוריה.

ואם נגזרו עוד דורות של מלחמה, עד שתחלחל בראש אויבנו ההכרה שהיאהוד הם פה להישאר, אז אדרבא, שתגיע.

באבא ימים 9 באפריל 2013

את מה שבעיני היא הנקודה מרכזית בהתייחסות שלנו כחברה לנושא כמעט אף אחד לא העלה (אני אומר כמעט כי אני מפחד לא לדייק). חיפשתי את המילה "פחד" על הטיותיה השונות בטקסט ובתגובות ומצאתי אותה פעם אחת – בהקשר של הנכבה.

פחד. רק פחד. המתמטיקה של השכול, העיוורון, האטימות, מידת הנכונות שלנו להכיר בסבלו של האחר, הכבוד שאנחנו רוחשים לכח – הכל מגיע ממקום אחד – מפחד.

ואם יש משהו שטבעי לחלוטין שנהיה, זה שנהיה מפוחדים. את הפחד הזה הרווחנו הכי ביושר שאפשר, לא כעניין מוסרי אלא כתוצאה מתבקשת של מה שעברנו.

יש פרק ב"סימפסונים" שבחלקו מוקרן מנקודת המבט של הכלב המשפחתי. פתאום הדברים שאומרים בני המשפחה נשמעים ג'יבריש מוחלט. נהמות חסרות פשר.

כשאני קורא את מה שבני כותב על הצורך שלנו לחפש בנרות את מי שיקשיב לנו, התשובה המתבקשת בעיני היא שהסיכוי למצוא בעולם הערבי מישהו שיקשיב לנו זהה לסיכוי למצוא חסידי אומות עולם באירופה הכבושה. יש אולי לא מעט כאלה במספרים מוחלטים אבל ההשפעה שלהם על התמונה הכוללת היא זניחה, אור שאינו מאיר ולו במקצת את האפילה הגדולה. אגב – כשאתה חושב על הסיכון האישי שאנשים בעולם הערבי (מחוץ לישראל) יטלו על עצמם אם ישמיעו קול כזה, האנלוגיה לחסידי אומות העולם הופכת להרבה יותר מדוייקת ממה שהתכוונתי.

אבל זו רק התשובה הרציונלית. היא נכונה אבל גם היא לא מבטאת את העניין עצמו. העניין עצמו הוא הפחד, הפחד שגורם לי להרגיש כמו הכלב בפרק של הסימפסונים. אני קורא את בני מדבר על הצורך לחפש בנרות, את גיל שלי מדבר על כך שעלינו לא לגשת לדברים מנקודת מוצא של מי ששרד את השואה, את ברטו שמדבר על הילדותיות שלנו את הקורא שמדבר על תחושת ההתקרבנות שלנו וזה נשמע לי כמו מלל חסר פשר. ג'יבריש מוחלט. מילים שהולמות לך במצח ואין שום סיכוי שהם יחדרו פנימה.

לבקש מאיתנו לא לגשת לכל דבר מנקודת מוצא של מי שעבר את השואה זה כמו לבקש מקורבן אונס לא להתייחס להערה על התחת שלה כמי שעברה אונס. הפחד שלנו לא רק משפיע עלינו. הפחד שלנו הוא אנחנו. אנחנו רקמה ענקית של פחד. אתם באמת חושבים שניתן לפתור את זה במכה על העורף תוך שאתם מסננים "טוב נו, צא מזה"?

תבינו – אנחנו חולים. אלה שמפחדים חולים כקורבנות טראומה. אלה שלא מפחדים חולים כי אתה צריך להיות מנותק לחלוטין מן המציאות כדי לא לפחד.

ומה לעשות – הטראומה לא הסתיימה ב – 1945 וגם לא עם הקמת המדינה. אז נכון שכל יום בו אין שואה הוא נצחון חדש וכן – אנחנו מנצחים כל יום, אבל אבל אין בנצחונות האלה כדי להפיג את הפחד. מאז הקמת המדינה לא היה לנו יום אחד ללא פחד. בואו נכיר בזה, גם אם זה נשמע קלישאתי. גם היום במדינות בעלות אוכלוסיה כוללת של למעלה ממליארד איש, הלך הרוח הכללי שהוא שיש להשמיד אותנו. העולם הערבי עושה כל שלאל ידו כדי לתחזק את הפחדים שלנו. וזה עוד בלי להזכיר את התמיכה שהקריאה להשמדת ישראל מקבלת באירופה.

נח לנו להתייחס לאמירה "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" כקלישאה. האם היא באמת קלישאה?

האם אנחנו באמת מגזימים בתחושת האיום שלנו?

גם אם אנחנו מגזימים, האם ההגזמה הזו לא מתבקשת בהתחשב בטראומה שלנו?

והשאלה האחרונה – מישהו יכול לציין דבר אחד שהערבים עשו כדי להפחית את תחושת הפחד שלנו?

זה הפחד טמבל.

סתם אחד 9 באפריל 2013

תגובה מעולה ומדויקת.

בני תבורי 9 באפריל 2013

באבא,
זה הטקסט החודר והנוקב ביותר שקראתי אי פעם בהקשר של השואה. ועדיין…

באבא ימים 9 באפריל 2013

עדיין מה?

בני תבורי 10 באפריל 2013

עדיין מוטלת עלינו חובה לשים את הרציונל במקום הראשון, על אף ההיסטוריה, על אף הפחד, על אף שאין לנו מי שמצהיר על נכונות להקשיב. אין דרך אחרת. זה לא עניין של ימין ושמאל ולא השקפה פוליטית, זה צורך עליון לכפות התקדמות.

שמעון כסאח 10 באפריל 2013

עכשיו רק נשאר לך להוכיח שדרך המחשבה שלך היא רציונלית.

באבא ימים 10 באפריל 2013

now you're talking!

עלינו לשים את הרציונל במקום הראשון. לעשות את הדברים ממקום רציונלי ולא מנקודת מוצא של -איך קראת לזה – "להתחבר רגשית למצוקות אנושיות אחרות, ובמיוחד אלו של העם הפלשתינאי שאתו אנחנו על סכינים". בוא ונהיה הבני זונה קרי הרוח שאנחנו צריכים להיות ונעשה מה שטוב לנו. אגב – בוא נהיה ברורים. אם ויתורים מדיניים זה הדבר הרציונלי לעשות אני לגמרי בעד. אבל זה בדיוק הדיון שצריך לנהל. דיון רציונלי.

בדיון הרציונלי הזה משפט כמו "איזה רעיון מהפכני לא התחיל מאבסורד" לא יתקבל כל כך ברצינות. את הטענה לפיה "זה צורך עליון לכפות התקדמות" צריך לבחון במשקפים רציונליות ולשאול את עצמנו האם לאור תהליכי ההקצנה שקורים בעולם הערבי ובחברה הפלסטינית יש לנו יכולת לכפות התקדמות? האם אתה והפלסטינים אומרים אותו דבר כאשר הם מדברים על התקדמות?

לדעתי – חזון ארץ ישראל השלמה מחד וחזון ה"אין דרך אחרת מלבד סיום הסכסוך" הם שני סוגים של משיחיות שקר, בדיוק מן הטעם הזה, שהם בלתי רציונליים. האחד נשען על האמונה – שיש לה אפס הוכחות- שאלוהים בחר בנו והוא בצד שלנו. האחר מעט יותר מורכב- לאדם רציונלי קשה להאמין שאנשים אחרים יהיו בלתי רציונליים. אני חושב שזו הבעיה של השלום עכשווניקים שלנו. למרות שההיסטוריה מלאה בעשרות אם לא מאות מקרים של חברות ששקעו לתוך אורגיה של חוסר רציונליות (אני חושב שאם נבדוק אמפירית נגלה שחברות שמתנהגות באופן רציונלי הן החריג לכלל – אחרי הכל עד לפני 200 שנה רובן המכריע של המדינות בעולם נשען על רעיון דתי כזה או אחר), למרות שההווה מלא במקרים כאלה, למרות שעולם הערבי צורח בפרצוף שלנו "אנחנו לא רציונליים" – הם מסרבים להכיר במציאות הזו. הסירוב הזה – הוא המשיחיות של השמאל. המשפט "אין דרך אחרת מלבד לכפות התקדמות" מגלם בעיני את הנתק הפסיכולוגי הזה.

מה אפשר? להכיר בעובדה שאם יש פתרון שאנחנו יכולים לחיות איתו זהו הפתרון של חלוקת הארץ והקמת שתי ישויות מדיניות – יהודית וערבית – ולכן צריך להמנע מצעדים שיסכלו את האפשרות להשיג את הפתרון הזה. להכיר באותה מידה בעובדה שהערבים אינם מוכנים לקבל את הפתרון הזה ולהתכונן למאבק ארוך מאוד. השאלה מאיזה עמדה טוב יותר לנהל את המאבק הזה. מעמדה של שליטה בשטחים ובכלל זה במיליוני מפלסטינים שאינם מוכנים להכיר בכך שיש לנו איזשהיא זכות על הארץ או מעמדה של אי שליטה בשטחים (או לפחות ברובם המכריע) וקיומה של ישות בלתי רציונלית על גבולותיך. במילים אחרות – מה עדיף, להיות דרום אפריקה או להיות דרום קוריאה?

אני, גם היום, מעדיף דרום קוריאה.

כריסטי ברטו 9 באפריל 2013

באבא, אתה בוודאי צודק שכולנו מוכי טראומה ואחוזי פחד, וכמובן שיש לנו סיבה טובה לכך. אכן, בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו.

אבל, אנחנו חיים במדינה שעושה מאמצים כבירים למנף את הפחד הזה ולשמר אותו. השואה הופכת לכלי שמשאיר אותנו צייתנים, הפחד המוטבע בנו מוודא שנתגייס ונשלם מיסים ונעשה מילואים ולא נצעד ברחובות בדרישה לצדק חברתי. הייתי מדריך בקבוצות שיצאו לאושוויץ, ראיתי את המסר הברור של המסע הזה: "ילד, תבין, שתי ברירות יש לפניך- או צבא חזק או שימיתו את ההורים שלך בגז". אתה חושב שזה מקרה שהמסע הזה נערך בכיתה י"ב, רגע לפני שהילדים מקבלים נשק לידיים?

אנחנו מפחדים כי ההיסטוריה שלנו נותנת לנו סיבות טובות לפחד, אבל גם כי משאירים אותנו ככה…

סתם אחד 9 באפריל 2013

אולי מספיק עם הדמגוגיה הזו? מה הקשר לצדק חברתי? אם רוצים לנהל תקציב נכון ולהתייעל אפשר לעשות את זה בלי לפגוע ביכולת הצבאית.
אפשר גם לקצץ בתקציב הביטחון והצבא יכול להתייעל ולהשאר חזק
גם עם פחות כסף. הבעיה היא בהתנהלות התקציבית הכללית, בשחיתות,
בחוסר היעילות של ארגונים גדולים, בג'ובים שמסדרים לחברים ועוד מיליון בעיות אחרות שלא קשורות לעובדה שאנחנו צריכים צבא חזק
(ונוכח האיומים אנחנו בהחלט צריכים אותו).
מי שמנפנף בדגל התקציב הצבאי בתור סיבה לבעיות הכלכליות כאן
הוא דמגוג/פופוליסט וחסר הבנה בצורה שבה דברים מתנהלים בארץ הקומבינות והישראבלוף. אין לזה שום קשר לפחד המוצדק ולצורך בצבא חזק.

באבא ימים 9 באפריל 2013

זו לא רק ההיסטוריה שנותנת לנו סיבות לפחד. גם ההווה נותן לנו סיבות לפחד. אני לא צריך את המסע לאושוויץ כדי לפחד. אני מפחד יוצא מן הכלל בכוחות עצמי. אני הייתי אדם מבוגר שהתחילו כל מצעדי החיים. לא הייתי באחד מהם.

אגב – אני לא אוהב את ביטוי "משאירים אותנו ככה". אני מניח שה"משאירים" הללו הם הפוליטקאים שלנו. אנשים שבחיי היום איום איננו מאמינים לאף מילה שהיוצאת מפיהם. אחת מן השתיים – או שה"אותנו" הזה כולל אותך, ולכן אתה צייתן סביל שאינו מסוגל לגבש דעה בכוחות עצמך או שה"אותנו" לא כולל אותך מה שאומר שכולם חוץ ממך הם צייתנים סבילים שאינם מסוגלים לגבש דעה בכוחות עצמם.

אגב – אתה לא מפחד?

בני תבורי 10 באפריל 2013

באבא,
ברשותך אני מתערב בדיון: כן, אני פוחד. פוחד מאוד. הקצב המטורף של הרולרים שמגלגלים את הכותרות בערוצי החדשות מספרים לי כל הזמן שאסור לי להפסיק לפחוד. נשק מלוב הולך לסוריה, אל קעידה משתלט על המורדים בסוריה, סוללות כיפת ברזל באשקלון, סוללות פטריוט בטוקיו, שגרירויות מתרוקנות בסיאול והמיסים יעלו. כן, אני פוחד פחד מוות ולא צריך את מצעדי החיים בשביל זה.
יחד עם זאת, החיים שלי נשענים על השחרור של ההורים שלי, הסבים שלי ואלה שקדמו להם, מהפחד. אני לא יודע בדיוק אם השתחררו מהפחד או המשיכו ללכת קדימה למרות נוכחותו בחייהם, כך או כך, לא היו נכנעים, לא היינו היכן שאנחנו היום, במצב טוב לאין שיעור משהיה לפני שבעים שנה.
סיטואציות כאוטיות לא הותירו כל ברירה בידי הקודמים לנו ודחפו אותם להחליט. לנו כיום יש פרווליגיה להחליט, אבל גם לנו אין את כל הזמן שבעולם, אבסורד, ככל שזה נשמע. מצד שני, איזה רעיון מהפכני לא התחיל מאבסורד?

בני תבורי 10 באפריל 2013

צ"ל: "לו היו נכנעים…"

כריסטי ברטו 10 באפריל 2013

מי שמשאירים אותנו ככה זה לא רק הפוליטיקאים. זה גם עורכי מהדורות החדשות וכותבי ספרי החינוך, וכל מי שאמון על הפיכת האזרח הישראלי לבורג מועיל וצייתן באמצעות הפחד.

ואני? אני בעיקר סכיזופרן מבולבל…אני רואה את המניפולציה וממשיך לציית לה, אני מוריד את הראש ומשרת את השיטה כמו כל אחד אחר. אני עומד בצפירה, תולה דגל על המרפסת, ובעיקר עושה בממוצע חודש מילואים בשנה בתור קצין קרבי.

ובוודאי שאני מפחד, אני פחדן מטבעי. פחדתי בגיל שמונה כשצעירי מחנה הפליטים שועפט החליטו לעשות ברכב שנסעתי בו לינץ', ופחדתי בתור נער מתבגר בירושלים כשאוטובוסים ובתי קפה עפו באוויר, ופחדתי ברמאללה במבצע חומת מגן כשחמוש פלסטינאי ירה לעברי צרור של כדורים נותבים שפגעו בקיר שלידי… מה שאני אומר שכל האירועים שבהם ניסו לחסל אותי לא נבעו מפרעות תרפפ"ו ולא מהשואה ולא מהפצצה האיראנית, הם קרו בגלל סכסוך טריטוריאלי שניתן לפתור אם אנחנו והם נתחיל להקשיב אחד לשני.

בני תבורי 11 באפריל 2013

מסכים לגמרי!

שמעון כסאח 11 באפריל 2013

הסכסוך הוא דתי ולא טריטוריאלי.
צריך ללמוד את היחסים בין האיסלאם ליהדות לאורך ההיסטוריה, הכל נמצא שם.

בני תבורי 11 באפריל 2013

שמעון,
אתה צודק לגמרי, דתות הן הגורם המרכזי לדף שפוך לאורך ההיסטוריה. מלחמות על טריטוריה ומשאבי טבע תמיד הוצדקו בהלכות ופאטוות. ועדיין אני חושב שהטבע האנושי אינו רק לוחמני וחסר פשרות. אני מאמין שאנשים רוצים לחיות וחוסר היכולת של בני אדם להזדהות זה עם אסונו של זה, מעכב כל סיכוי להידברות.

סתם אחד 12 באפריל 2013

ומתי סכסוך כלשהוא במזרח התיכון, דתי או טריטוריאלי נפתר על ידי
הדברות/הקשבה ולא נפתר בכוח?

אנחנו חיים בג'ונגל, הכבש לא יכול לשכנע את האריה להיות צמחוני.
צריך להפנים שבסביבה שבה מוסלמים/ערבים שוחטים אחד את השני כמו סוריה,עיראק, לבנון, מצרים (מסכנים הקופטים), בסביבה כזאת
אין סיכוי שדווקא היהודים עם כל הרצון הטוב שלהם לפשרה והקשבה
יזכו ליחס אחר.

אריק 9 באפריל 2013

אכן. מה הם מספרים? סתם. מספרים. כשיש לך הרבה אתה משוויץ. תבואו תדברו כשתגיעו אתם לשישה מיליון. או לחילופין: בואו תשירו או הא קאנטונה כשתגיעו ל18. אבל תגיד לי בני, מה שרים כשיש 20, כבר אין שירים. סתם סופרים מתוך הרגל נטול רגש. אבל מה זה שווה. לאן שואפים מכאן? סתם סופרים? הזהר לך טיבי מלהגיע לשישה מיליון. הטעם פשוט יאבד. מנסיון

Comments closed