שנה טובה

שנה טובה, הילד אמר. שתמות כמו כלב, הילד חשב.

vkuh

 

בטבע שלי לברך בשנה טובה. אתה הולך כילד עם אימא בצד אחד ואבא בצד שני, כפות הידיים הקטנות שלך בכפותיהם ואתה על גג העולם.

פתאום עובר ממול איזה שכן נרגן שרק אתמול צעק עליך למה הכדור שבעטת שבר לו את הפילדנדרום, ומיד, כאילו בהסדר תורנות מוסכם מראש, מישהו מההורים מטלטל לך את היד ומסנן: תגיד שנה טובה.

אז זה בטבע שלי להגיד שנה טובה, אבל לא תמיד זה עובר לי את סף היצר. זאת אומרת, אני תמיד אומר אבל לא תמיד ממש מתכוון לזה. לך תגיד שנה טובה ליצחק הלייוי שרק אתמול דפק לך סטירה כי נכנסת לבית כנסת המאולתר שהוא הקים כל שנה בחגים בדיוק כשהוא ניסה לדחוף אצבע למנקה.

*

בשכונה שלנו היו בערך – למה בערך, בדיוק, כי ספרתי עם חבר לא מזמן – שלושה עשר בתי כנסת בחלוקה הבאה: אחד עשר לתימנים, אחד לספרדים ואחד לאשכנזים. התימנים לא רק היו רוב בשכונה, הם גם היו רבים בניהם ומספר בתי הכנסת נועד לתת מענה פייסני ואורך רוח לאי ההסכמות, הגרסה הקדומה של ללכת לקונגרס.

בית הכנסת האשכנזי היה קר ומנוכר, צעקני ונרגן וקולות התפילה בו נשמעו כהמיית בכי בלתי פוסק. היה שם משהו עצוב וקודר, למרות הפאר. בית הכנסת של הספרדים היה הכי יפה וניגוני התפילה שם נעמו לי עד מאוד. הבכיינות האשכנזית ועודף המעוואלים בניגונים התימנים לא נסכו בי את אותו נועם כבניגונים בבית הכנסת הספרדי. גם ההגייה העברית שם טובה ומובנת הייתה באזני לעין שיעור.

*

עודף הטקס והמוני המתפללים בחגים הביאו את צעירי השכונה להחלטה לפתוח בית כנסת משלהם. פחות מכופתר ויותר מאולתר, כזה שיסבול אפילו הפסקת סיגריה ופרצי צחוק רועמים. היו לוקחים את האולם הגדול בבית שלמה, בית התרבות בשכונה ששימש בדרך כלל כבית קולנוע, ספרייה, מועדון ריקודים לפונזים, ושנים אחר כך גם בסיס הפעלה של משמר אזרחי ואולם החזרות של להקות הריקוד של גברי לוי, מביאים ארון קודש מאולתר ובו ספר תורה, מציבים דוכן, שוכרים את שירותיו של חזן לא מקצועי בעליל וכך מעבירים את טקסי החג לא בצפיפות, ובקלילות מתבקשת.

מי שמונה להיות המארגן, הגבאי והמוציא לפועל, היה יצחק הלוי. הלייוי בפינו, מגדול ועד קטן. הלייוי היה נכה של איזו מלחמה קדומה ובשל נכותו זכה במספר למונית. זו לא הייתה רק המונית היחידה בשכונה, אלא גם הרכב הפרטי היחיד בשכונה באותם ימים של סוף שנות החמישים. הוא גם היה מן מוציא ומביא כזה שתמיד ארגן את מה שאחרים לא ידעו מאיפה להתחיל.

*

הלייוי היה איש גדול שפניו מחוטטות ואוזניו גדולות כשל פיל. הוא גם מעולם לא חייך. הוא הוזעק בלילות ובימים להסיע יולדות לבית החולים, ילדים שנפצעו לחדר המיון, אוהדים למשחקי הפועל פתח תקווה רחוק מהבית. היה לו אופן ייחודי של נהיגה, היה מגדף ומחרף בניב רוסי כלשהו, מבלי שידעת מה הוא אומר ואל מי ממוענים גידופיו.

הצעירים בשכונה הסתדרו אתו מצוין, הילדים, ממש לא. הוא אסר עלינו לרוץ באולם שם מוקם בית הכנסת, אסר עלינו לדבר בקול ועל משחקי הנדס אפ בכלל אסור היה אפילו לחלום. כשתפס מישהו מאיתנו, היה אוחז בו בחזקה בכתפו ומרים עיניו לבחון את סביבתו. אם התמזל מזלך ואביך היה בסביבה, היה הלייוי מסתפק בנזיפה קלה, אך אם לאו, לא יצאת ממנו בפחות מסטירה מצלצלת, אותה הכחיש בתוקף מיד כשהגעת עם אביך לברר על מה ולמה.

זה לא שהצעירים בשכונה, ההורים שלנו, רחשו לו אהבה מיוחדת. הוא פשוט הרוויח את הכבוד שלו בהיותו פתרון מצוי וזמין לבעיות אשר דרשו שינוע, ולאו דווקא הצדיקו המתנה ארוכה לאוטובוס דן שעבר בשכונה רק פעם בשעה.

בדרך כלל לא פגשת בו אלא אם כן היית נזקק לשירותיו. היה ספון בביתו וצועק על אשתו. בניו בגרו כבר ועזבו את הבית. כעוס ונרגן תמידית היה, עד שאף אחד לא חפץ בקרבתו. אבל בחגים, זה היה הזמן שלו.

*

כבר שבוע לפני החג היה מגיע לבית התרבות ומחכה. קצת אחר כך הגיע העגלון אפרים, ששתי פרידותיו משכו עגלה ועליה ארון הקויידש. הלייוי ואפרים היו מכניסים את הארון למקומו על הבמה הקטנה בירכתי האולם. בינתיים בנצי החשמלאי עבר על המנורות לוודא שכולן פועלות, פרוכת כחולה הייתה נפרשת על הארון ומפה לבנה רקומה על השולחן הגדול שלפני הארון, עליו היו פותחים את ספר התורה.

את ספר התורה היה הלייוי מביא במונית שלו. רק שני נכדיו זכו לנסוע אתו במונית לבית הכנסת הגדול בעיר להביא את הספר והם גם עזרו לו להכניס אותו לארון. את הארון הוא נעל ושמר את המפתח אצלו.

אחרי שהכול עמד במקומו, היה נוסע ומביא את המנקה מאחת השכונות הסמוכות. לא הכרנו אותה. בהגיעה הייתה נוטלת את הדלי וממלאת מים, אחר כך יוצקת מעט אמה למים שבדלי  ומערבבת בכף ידה. אחר כך הייתה נושאת את הדלי ומציבה אותו במקום אותו חפצה לנקות.

הייתה מוציאה את הסחבה מהדלי, כורעת על ברכיה, ובאדיקות ובקצב קבוע, מעסה את הבלטות האפורות עד שהבהיקו. מעולם לא השתמשה במגב, תמיד על ברכיה, וכך היא מתקדמת ממקום למקום. הלייוי במחיצתה היה הלייוי אחר משהכרנו. הוא שפע חיוכים, כרכר סביבה ואפילו הוראותיו ניתנו ברכות לא שגורה אצלו.

*

בעת ההיא מופיע הילד בשערי אולם התרבות שיהיה בית כנסת מיד עם התקדש החג, והוא רואה את הלייוי גוהר מאחורי המנקה הרכונה על ברכיה וידו מפשפשת במקום כלשהו מתחת לשמלתה המופשלת כשעיניו עצומות למחצה וארשת ריכוז נסוכה על פניו.

הילד נבהל. וכשהוא נבהל, הוא משמיע קול, וכשהקול מגיע לאוזניו של הלייוי, הוא מזדקף באחת, מגדף בניב בלתי ידוע ופונה בצעד מהיר אל הילד ההמום.

הילד נותר על עמדו ולא מבין את גודל הטעות עד שידו הגסה של הלייוי לופתת את צווארו בכוח רב וממלטת זעקת כאב מפיו. בגיל הזה התבונה מגיעה קצת באיחור, אבל אין לטעות בעומק הצרה. הילד עומד על קצות אצבעותיו, כשאחת מידיו מעוקמת מאחורי גבו וצווארו לפות בידו הגסה של הלייוי, שמקרב את פרצופו המאדים למרחק ממנו קשה לטעות בזהות מרכיבי ארוחת הצהרים שלו, ובצעקות מנסה לחלץ מהילד מידע הנוגע לאשר ראו עיניו.

ילד בן שבע אינו מצויד ביכולת הפשטה והפנמה. אין לו אוצר מילים רב די הצורך כדי לארגן את שיחו ולא תמיד הוא מבין את הדברים כפשוטם. אבל את אשר רואות עיניו, הוא יודע לתאר וכך הוא עושה. הלייוי, מסתבר, מצפה לתשובה אחרת. ואז הוא מוסיף משיכה בתנוך אזנו של הילד וצועק לתוכה כי הוא משקר. הוא לא ראה כלום ואף אחד לא פשפש מתחת לשמלתה של אף אחת שעמדה על ברכיה.

*

ואין לילד כל עילה להתווכח. הוא גם לא ממש מבין את אשר ראו עיניו ולא יודע הוא אם טוב או רע התרחש שם, על רצפת בית הכנסת המאולתר סמוך לארון הקויידש. אבל ילדים לא משקרים והוא ממשיך ואוחז בתוקף בטענתו. וכשהלייוי ממשיך ושואל מה ראה, הוא מספר וככל שהוא ממשיך, הלייוי מהדק אחיזתו.

ומשתכף הכאב והילד נכנע וצעקה נפלטת מפיו, עזבה ידו הקשה של הלייוי את צווארו, זקפה אצבע מולו והתרתה בו לבל יספר כלום לאיש, כי ממילא לא היה כלום ואין מה לספר.

כאוב ומפוחד רץ הילד החוצה וממהר לספר את אשר ראה לכל מי שנקלע בדרכו. התגובה השתנתה ככל שירד גיל המאזינים. המבוגרים גיחכו בינם לבינם כיודעי סוד שאינם מופתעים כלל ועיקר, והילדים עסקו בניחושים. להוריו לא סיפר.

*

בערב יצא הילד עם הוריו לבית הכנסת. מכל עבר הגיעו תושבי השכונה לבושי חג. בית הכנסת היה מואר וזמזום חרישי של המקדימים להתפלל בקע ממנו. הלייוי עמד בפתח וברך את הבאים. הילד ניסה לחמוק ולהסתתר, אך אביו טלטל את כפו ואמר: תגיד שנה טובה. שנה טובה, הילד אמר. שתמות כמו כלב, הילד חשב.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

סקירת NFC מזרח - בוקרים ואינדיאנים
כתב הגנה - עידו גבעון

27 Comments

אריאל גרייזס 4 בספטמבר 2013

נהדר. אם כי לא נהירה לי המתמטיקה, איך 11 בתי כנסת תימניים, אחד ספרדי ועוד אחד אשכנזי הופכים סך הכל ל-16

בני תבורי 4 בספטמבר 2013

ככה זה קורה שמתקנים לשלושה עשר ולא עושים שמור טיוטה… :)

נתנאל 4 בספטמבר 2013

לתימנים יש עוד 2 תתי בתי כנסת (ימאני דרדעי צנעני שאמי בלאדי תבחר מה שבא לך) ובטח בחגים הספרדים היו עושים ירושלמי ומרוקאי
שנה טובה!

זורק מילה 4 בספטמבר 2013

טקסט נפלא.

matipool 4 בספטמבר 2013

כמה יפה אתה כותב את הילדות שלך ( והזיכרון שלך מדהים ) .
שנה טובה .

אביאל 4 בספטמבר 2013

מעולה כרגיל, שנה טובה !

באבא ימים 4 בספטמבר 2013

יפהפה…

שנה טובה

Amir A 4 בספטמבר 2013

בגבעתיים לא שברנו פילדנדרום. היו קאלות במקום.

מיכאל 4 בספטמבר 2013

קסום. שנה טובה ומתוקה

בן אדום 4 בספטמבר 2013

טקסט חזק מאוד, וכתוב מדהים.
באיזה עיר ממוקדמת השכונה הזאת, אם יורשה לי לשאול?
שתיהיה שנה טובה :)
לך ולכל המגיבים.

בני תבורי 4 בספטמבר 2013

שכונת פג'ה ותיקים, פתח תקווה.

צור שפי 5 בספטמבר 2013

דוד של אמא שלי היה הולך לבית הכנסת של האשכנזים בפג׳ה. ניצולי שואה, פלא שהתפילה היתה כמו שהיתה?
שתהיה שנה טובה.

אדם בן דוד 4 בספטמבר 2013

תמיד כיף כשאתה מתאר זכרונות ילדות. התימנים זה בגלל עזרא ונחמיה שקיללו אותם כשסירבו לעלות.

D! בארץ הקודש 4 בספטמבר 2013

בני, שנה של אושר ומוזה והמון סיפורים (לפחות החלק הזה בעבור כולנו)

שרון רז 4 בספטמבר 2013

נהדר, בני, פוסט נהדר.
מעניין שרק לפני זמן מה גיליתי ממש במקרה את בית שלמה זה, מבלי שאף אחד סיפר לי עליו כלום, רק בגלל הניסיון ידעתי לזהות ולחשוד שהיה זה בית קולנוע פעם. חבל שאין צילומים שלו מפעם וחבל שלא יכולתי להיכנס פנימה למרות שזה כבר מזמן לא בית קולנוע.
העברת יפה וחזק את חוויית הילדות הזו. תודה
שרון

בני תבורי 4 בספטמבר 2013

שרון,
הבית הקרוב לבית שלמה הוא בית הורי בו גדלתי. הערב הייתי שם עם הבן הצעיר והאולם נעול כמו כספת, אין לי מושג למה.

שרון רז 4 בספטמבר 2013

אה, וריצ'ארד תומפסון זה אחלה…

shohat 4 בספטמבר 2013

שנה טובה בני. פוסט חזק!

סימנטוב 5 בספטמבר 2013

נהדר ממש ממש נהדר!
שנה טובה איש יקר

roei034 5 בספטמבר 2013

כתוב יפה ומעביר מצוין את החוויה. דרך אגב אפשר להבין את הרעיון בהקמת בית כנסת מאולתר. 13 לתימנים? מה אין עירקים בפתח תקוה?

בני תבורי 5 בספטמבר 2013

בוודאי שיש, אבל יותר במרכז העיר ובשכונות אחרות. בפג'ה היה לתימנים רוב ברור.

מאשקה 5 בספטמבר 2013

בני הספר עם סיפורך, מתי הוא יוצא לאור ?
אני הראשונה לקנות ולקרוא.
תודה לך
שנה טובה אור ואהבה.

בני תבורי 5 בספטמבר 2013

שנה טובה מאשקה, אני מקווה שהספר יצא לאור לפני שאני אכנס לחושך… :)

אשר קשר 5 בספטמבר 2013

תודה בני. נהדר וחג שמח.

יוסי מזרחי 5 בספטמבר 2013

בני.
איזו יכולת אדירה לגרום לי, כל פעם מחדש, לחייך עד דמעות.
שנה טובה.

אבו צ'יצ'ריטה (fka תושב חוזר ) 8 בספטמבר 2013

שנה טובה, כתב אבו צ'יצ'ריטה, ובלב חשב אותו דבר

בני תבורי 8 בספטמבר 2013

:)

Comments closed