לונדון קולינג (4) – תקשיבו לילד

המשחק בין הניינרס ליגוארס כבר היסטוריה וממילא שום דבר לא צפוי לא אירע בו ולסכם אותו יהיה מעניין כמו לסכם את שנת מלכותה של איבונה קרוגליאק. חוץ מזה מה עוד אפשר לומר על משחק חד צדדי באופן מחפיר שהיה גארבג' טיים פחות או יותר מהדקה השנייה.

אבל בכל זאת. תראו, הניינרס שלי הובסו לפני כמה שבועות בסיאטל. במונחים ספורטיביים זו הייתה תבוסה איומה, במונחים היסטוריים זה היה סוג של טבח. עוד לא כל כך התאוששתי אני מוכרח להודות, אבל הניינרס התאוששו. גם לפני אותו משחק הם לא נראו כל כך גרוע ועכשיו חזרו לעצמם. זה לא משהו שאוהד של היגוארס יכול להגיד על הקבוצה שלו. זו פשוט לא אותה ליגה.

בכיסא לידי ישב ד"ר לין לאשברוק, בעלים ונשיא חברת Sports Management Worldwide חברה לניהול אירועי ספורט עולמיים. במילים אחרות, סוכן שחקנים. אחד מהשחקנים שלו הוא יגואר, אבל מרבית תשומת ליבו הייתה מרוכזת במסך האייפון שלו שם ראה עוד שלושה שחקנים שלו משחקים עם מיאמי. שאלתי אותו על הפער המביך בין שתי הקבוצות. לטענתו זו מדיניות ייבוש של הבעלים שממש רוצה לעבור עם הקבוצה ללונדון ויוצר אקלים מתאים לדראפט גבוה. אז בשביל זה להגיע ללונדון ולהתבזות כבר עכשיו?

*

מה שכן, הייתה חגיגה. ממרומי היציע, שלוש שורות מהגג מאחורי השער, לא הצלחתי להבחין בדיוק בנעשה על המגרש ואת מרבית המשחק ראיתי בכלל בטלביזיה שממול. המעודדות, לעומת זאת, שינו עמדה מידי פעם ואפשרו מבט קרוב יותר, אבל לא יותר מידי. מילא, בכל הנוגע לדמויות ייצוגיות אני בכלל בעניין של מורות ושוטרות.

הרובים של המרצ'נדייז לא הגיעו גבוה יותר משליש היציע. אף אחד לא שמע שם על פדראל. פעם אחת, אחרי טאצ'דאון של קיפרניק, הבעיטה עברה עת הרשת והכדור נפל ליציע. חמש דקות של מהומת עולם עד שמישהו הזדקף עם הכדור ביד. למות או לכבוש את ההר.

הקהל עצמו, רוב מוחלט לאוהדי הניינרס', רחוק מאוד מתרבות האהדה הידועה לנו באירופה. שר רק עד הביס הבא בנקניקיה, צוהל עד השלוק הבא של הבירה. יוצא פעמיים שלוש בכל מחצית להשתין, מוחא כפיים באינטרוואלים קצרים, אבל מתרגש לאללה בהמנונים, בחיילים קטועי האברים, במשפחה שהאבא באפגניסטן ובדגלים. אגב, גם ההמנונים לא היו כוחות, אנגליה לקחה בענק עם זמרת מצו סופראן שגם ישבה נהדר בשמלה צמודה קצרצרה שאילו לבש אותה גבר, ניתן היה לדעת לא רק את מינו, אלא גם את דתו.

*

באמצע המשחק קיבלתי הודעה שלו ריד מת וגם אני רוצה לומר משהו בעניין: נשמתי לא נעתקה, לא נפלתי, לא התאבלתי ולא איבדתי עניין בנעשה על המגרש. זה לא משמחה חו"ח, זה מתוך הכרה בנסיבות מצערות שהביאו לסוף טרגי. לו ריד שתה, עישן, הסניף, הזריק ובלע כל סם אפשרי במשך מרבית שנות חייו הבוגרים. הגיע להשתלת כבד שנכשלה ומת. מוות טבעי לאור הנסיבות.

מה שכן, זה היה קצת נוגע ללב. בכל זאת, כולה אחת עשרה שנים בנינו והקריירה שלו נעה די במקביל להתפתחות ההתעניינות שלי ברוק. באופן אישי, צרכתי את לו ריד באופן משמעותי פחות מאשר את ניל יאנג וטום וויטס למשל, לא צרחתי בהופעות שלו כי לא הייתי, הוא לא שינה את חיי והאלבום היחיד בהשתתפותו שיש לי באוסף זה הבננה עם הוולווט.

זה אומר עלי כמובן, לא עליו, אבל אני מוכרח לומר שפסטיבל האבל כאן אצלנו חרג מכל פרופורציה, שני רק להילולת מקל בדאלאס. כשמנחם בגין נכנס לגור בבית אגיון, ברחוב סמולנסקין 9 פינת רחוב בלפור בירושלים, חוותה הארץ טרנד חדש ופופולארי ושמו: גם אני הייתי על האלטלנה. מסתבר שכל כך הרבה היו על האלטלנה, עד שלא ברור איך לא טבעה מאליה וחיכתה עד שרבין יירה עליה פגז קדוש.

מותר להתאבל ואני לא חושב שזה לא בסדר להיות עצוב, אבל קצת פרופורציות עוד לא הזיקו לאף אחד. כשילדת גלגלצ בת רבע לתשע עשרה פותחת מיקרופון בשידור לאומה בפריים טיים ואומרת שעכשיו העצב כל כך גדול וכבר אין לה סיבה לצאת מהמיטה, אז יש לה סיבה נהדרת לשמוח שאני לא אבא שלה.

*

מקריאת הכותרות, הסטטוסים, הפוסטים, המאמרים והקינות שפורסמו בכל כלי תקשורת חברתי ומקצועי, עולה כי אין כמעט ישראלי שלא גדל על ברכיו של ריד, יצק מים על ידיו, קינח את אפו וראה בו משיח. עידו קינן ב "עין השביעית" כותב על כך ומצטט בין השאר את ידידי הטוב המוסיקאי חן רותם (סגול 59):

YNET לקחו כתב צעיר שלא היה לו מה לעשות, אמרו לו להתחבר מהר לויקיפדיה ולהביא תוצאות. לאחר עבודה מאומצת הוציא אותו ילדון את הידיעה המרעישה הבאה: "לו ריד התפרסם בזכות שירו Perfect Day." אה.

אתר Mako שלה ממעמקי אוקיינוס הבערות את הפנינה הבאה: "להקת וולווט אנדרגראונד מנתה בנוסף לריד גם את המתופף מורין טאקר." נשבע לכם באחריות שמורין לא עברה מעולם ניתוח לשינוי מין מאז נולדה כאישה והיא חיה ומתופפת עד היום.

החברים בוואלה כתבו כי "…האלבום Loaded הוקלט לאחר שריד עזב את הלהקה אך למרות זאת הפך לאלבום המשפיע ביותר שלה. עד כדי כך משפיע, שבזכותו הפכה הלהקה ללהקה האלטרנטיבית המשפיעה ביותר בתולדות הרוק." האמת, לו ריד דווקא כן השתתף באלבום שיצא, נורא לא נעים לומר, חרא אלבום ולא משפיע בשיט.

Walk on the wild side  שהוקלט ב 71', היה, לדברי "ישראל היום", "…השיר שפתח את קריירת הסולו של ריד." השיר דווקא הוקלט ב 72' ונכלל באלבום הסולו השני של ריד. בקיצור, יש מסיבה, לא תבואו?

מכל אמירות האבל ודברי ההבל שנשפכו לאחר מותו של ריד, ראיתי באחד העיתונים בלונדון את המשפט המקסים הבא שצוטט מפי בוי ג'ורג':

"Walk On The Wild Side, made every gay kid feel like they were walking on invisible heels".

ואין דבר מקסים יותר לומר לזכרו של ד'אבדין.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url