בדרכה שלה

אחרי הרצח של החייל עדן אטיאס ז"ל, הארץ רעשה וגעשה באופן מובן. בכל הנוגע לכיסוי תקשורתי, קיבלנו את המינון הקבוע של התבטאויות ציבוריות. הזעזוע כמובן, הבטחות רשמיות שידינו תשיג וכו', גידופים רשמיים ("בני עוולה"), הטלת אחריות על אחרים (הסתה פלשתינית), הכתרה רשמית למעמד של קרבן-על (הי"ד), דיון חפוז בשאלת עונש מוות ותמונות כואבות של המשפחה.

זה החזיק מעמד רק כמה שעות. לא ארך הזמן והכותרות התחלפו. הסיפור על הזמר והקטינה הדיח מראשות הטבלה את הסיפור על החייל שנרצח. קצת כואב, אבל אין מה לעשות, זה מחיר הקצב בו מתרחשים אירועים במציאות שלנו.

איכשהו, בבית השחי המצחין של התרבות שלנו, מה שעושה זמר מפורסם עם הזין שלו מביא יותר רייטינג מרצח של חייל. אולי התרגלנו.

אבל בוטה יותר היא העובדה שבעוד שפניו של החייל המת ותמונות זירת הרצח ניבטות אלינו מכל דף עיתון ומסך חדשות, הנושא הכואב הזה אינו מצליח לשרוד את הפוקוס הציבורי. על הזמר והקטינה שכל הידוע לגביהם הוא בגדר ניחוש בלבד, בלי תמונות ובלי פרטי מידע עסיסי, אנחנו מריירים כבר יותר מיממה.

איפה בדיוק התחרבש לנו הלב.

*

ביקום אחר, בזמן אחר, יושב ראש ההתאחדות לכדורגל של מדינה אחרת מתנהג כמו ראש חונטה. זה לא רק ההתנהלות בתפקיד, זה גם האופן בו הוא עומד לסיים את התפקיד.

לוזון, ברור וגלוי, לא היה טוב יותר מקודמיו אך גם לא רע יותר. בסך הכול, בניואנסים כאלה ואחרים, כולם קיבלו אחריות מלאה על הכדורגל הישראלי והזדכו עליו אחרי תקופה שנעה בין שנה לשבע שנים, כשהוא מדמם בדיוק מאותם נקבים.

אפשר לרשום לזכות לוזון את מפעל אירוח יורו הצעירות שחגגנו כאן לאחרונה. לא נתעקש אפילו על העובדה שהטורניר דנן היה סוף מוצלח לקמפיין פוליטי שחלקו אפילו לא נגע אלינו אלא נשען על אחוות אחים לאינטרסים. הטורניר לא הביא שינוי משמעותי בכדורגל שלנו,  הוא גם לא היה אמור לשנות משהו. בא, היה, הלך. הייתה חגיגה, היה צבע, אצטדיונים מלאים, ארגון טוב פלוס, משטרה שלפרק זמן קצר הבינה את תפקידה ונהגה באדיבות ובשכל וכמה רגעים של נחת. בסוף נשארנו עם ליאור אסולין.

ליאור אסולין, שלא תתבלבלו, זה לא מקרה פרטי של שחקן אחד במועדון אחד. ליאור אסולין הוא שם גנרי בכל משמעות של ההפך ממקצוענות שכל יו"ר נשבע בשמה.

*

כשלוזון נבחר הוא נשא נאום דומה מאוד לאלה של קודמיו בתפקיד. מדבריו נודע לנו כי הוא חולק חזון נפלא עם כל הקודמים לו. נאומי הבחירה של היו"רים לדורותיהם מגלים שלכולם יש חזון נפלא, ובחזונם, מאות אלפי ילדים עבריים לומדים לשחק כדורגל על מתקני מופת בפיקוחם של בעלי מקצוע מוסמכים מהשורה הראשונה וכו'. לוזון לא שונה במשמעות הזו מקודמיו. אבל בכל זאת, משהו אחד מבדיל אותו מאחרים.

לוזון הוא יושב ראש ההתאחדות לכדורגל הראשון שהצליח לקומם עליו זרוע ממשלתית. אני אומר שוב ומבקש שתתעכבו על המשפט הזה: לוזון קומם עליו זרוע ממשלתית. תרחרחו בעדינות, תתענגו, תנו למשמעות לשכר אתכם ולרגע לשבש את דעתכם לחשוב שהגיעו ימי משיח. כי במובן מסוים הם הגיעו.

*

אין עוד הרבה תפקידים ציבוריים שהופכים להיות נחלתו הפרטית של אדם מרגע היכנסו לתפקיד כמו תפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל. אנחנו, הציבור, יכולים לבטא את תסכולינו ולבוא חשבון באופן חוקי כמעט עם כל בעל תפקיד, אפילו ראש הממשלה וחברי כנסת. בעלי תפקידים אחרים כהונתם קצובה בזמן על פי חוק. כהונת יו"ר ההתאחדות תלויה בקומבינות פוליטיות ואינה קצובה.

ההתאחדות והיושבים בראשה שרדו במהלך השנים דוחות קטלניים שהעניקו לתפקודם את הציונים הכי נמוכים שאפשר. ההמלצות שהיו עשויות לשנות את המציאות נגנזו פעם אחר פעם, אף אחד לא חשב שזה תפקידו להרים את הכפפה. הממשלה התנערה מאחריות וציבור אוהדי הכדורגל אכל תחת.

למי שאכפת מכדורגל ישראלי אין בעצם למה לייחל כשהוא מקבל סחורה פגומה. אין לו אח גדול והוא תלוי באופן בלעדי ברצונו של יו"ר ההתאחדות להמשיך ולכהן. ולכן, יותר מכל זירה ציבורית אחרת, כשמגיע חיל הפרשים לעזרה, אנחנו מרגישים מבורכים. ניצחו אראלים את המצוקים. הוליווד עשתה מזה קריירה.

*

לימור לבנת היא לא אחת שהייתי משתמש בשמה כדי להגדיר דמוקרטיה. אבל מה לעשות, לבנת הולכת ומצטיירת כתקווה הגדולה של כל מי שאוהב כדורגל ישראלי. לא פשוט בשבילי לחלק לה מחמאות, אבל כשמגיע מגיע.

שרת הספורט לימור לבנת, וזה עולה לי בבריאות להגיד את זה, היא הפוליטיקאית הרצינית  ביותר שיש כיום בארץ ודוגמא טובה לאיך צריך שר להיות מעורב בנושאים שבתחום משרדו. לבנת לקחה אחריות והכניסה את הידיים לעיסה סרוחה שאף אחד מקודמיה לא העז להתקרב אליה. רציתי לתת לפוסט את הכותרת "יש לה ביצים" אבל לא בטחתי ביכולתו של הציבור להבין את המחמאה. אבל תגידו מה שתגידו, יש לה.

דו"ח ועדת זליכה אינו שונה במהותו ובמסקנותיו מדו"ח ועדת סטרשנוב למשל (ועדת כהן היא בדיחה פוליטית), אבל זליכה זכה במה שאף אחד מקודמיו לא זכה, תמיכה ממשלתית. אין זה משנה אם שרת הספורט הבינה שהעם צודק או שההתאחדות מקולקלת ונדרש תיקון או שלוזון עלה לה על העצבים, אבל בפעם הראשונה מאז קום המדינה נכנס שר(ה) באם אימא של היו"ר. פתאום גם פלאטיני לא יכול להושיע.

עכשיו לוזון מתפתל את התפתלויותיו האחרונות ולא יאמן באיזה סטייל הוא עושה את זה. גם על הגרדום הוא מתעקש להכתיב את הכללים תוך שימוש בתרגילי אקרובטיקה פוליטית מהסוג שרק ראש חונטה יכול להרשות לעצמו אחרי כל כך הרבה שנים של אין עוד מלבדו. הוא כן מתחייב לא להתמודד יותר, הוא לא מתחייב, הוא כן יפקיד מכתב, הוא לא יפקיד מכתב, הוא קובע את הכללים.

טוב, זה לא באמת. הוא כבר לא מכתיב את ההתנהלות, אבל מאפשרים לו להתנהג כאילו. הפעם גם שטרן חלובה חסר אונים ואפילו יעקב שחר, טפלון שכמותו, יצטרך לחרוק שיניים בשקט ולהתיישר.

זה נפלא. בפעם הראשונה אני באמת מרגיש רוחות של שינוי. אם זה יוביל לחיסול השיטה הקלוקלת ומיצגיה מרכזי הספורט והפוליטיקה המושחתת הנושבת מהם, דיינו. כי אם לא, אז מצידי לוזון יכול להישאר בתפקידו.

בינתיים, לימור היא אח.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url