תחיו עם זה

אין גבול למה שאנחנו מוכנים לעשות רק כדי שבסופו של דבר נקבל את אגודלו של הקיסר מורה מטה.

מילס

 

אנחנו לא אוהבים לדרוך במקום ובגלל זה תוצאות תיקו מתסכלות אותנו.

כן, גם כשהקבוצה שלנו חוזרת ממשחק חוץ קשה מאוד עם נקודה, אנחנו מתקשים להסתיר את התסכול. זה מתחיל ב "יא אללה אם רק הכדור היה נכנס" ממשיך ב "אין מה לעשות, השופט הגיע עם החלטות מהבית" ונגמר ב "אלה בדיוק הנקודות שיסבירו למה לא לקחנו אליפות".

לפעמים תיקו יכול להעסיק אותנו ולהוציא מאיתנו הרבה יותר אנרגיה מאשר ניצחון או הפסד. זה כי מבנה האישיות שלנו אינו יכול לחיות עם מצבי ערפל או מציאות לא ברורה, לא באופן זמני ובוודאי לא באורח קבוע. חשוב לנו לצמצם את האפשרויות האלה למינימום הכרחי. תיקו וחלוקת נקודות לא טובים לנו, אנחנו צריכים לדעת שניצחנו, שקיבלנו את המקסימום שניתן להפיק. במילים אחרות, לדעת באופן הברור ביותר מי הטוב ומי הרע.

אותו דבר ברלד.

*

פרשת ברלד נגמרה תיקו וזה מטריף אותנו.

סיפרו על ירון ברלד, קומיקאי אקסטרימי ומצליח, שנסגר באוטו עם בחורה חדרתית ונגע בה באופן לא הולם עד שיצאה וצעקה ובאה משטרה.

החל מאותו רגע ברלד נעצר, נחקר, נשבר בחקירה, נשלח למעצר בית, הושעה מתכנית הטלביזיה בה השתתף ונפגעה פרנסתו. זה רק בפאן המעשי של הסיפור. בשוליים זו הייתה רק ההתחלה. שמו נחשף ברבים למרות צו איסור פרסום, נתקיים דיון ציבורי ומשולח רסן בעברו ונשמעו הערכות כי זו אינה הפעם הראשונה שלו, ועוד עלו תהיות איך בכלל יכולה בחורה צעירה להיכנס לאוטו עם כזה בחור שמן.

אחר כך סיפרו שהוא התאבד, אחר כך אמרו שלא ועכשיו המשטרה חושדת בבחורה כי העלילה לצרכי פרסום ואולי סחיטה לא עלינו. כל זה בפחות משבועיים.

גם פרשת הרצח בברנוער נגמרה תיקו. לחגי פליסיאן זה לקח קצת יותר. סיפרו עליו כי כעס על שכבוד אחיו חולל, ויצא לנקום במסע רצח מתועב. למעלה משמונה חודשים הוא ישב בתא על תקן רוצח שניקז אליו כל תחושת גועל אפשרית, שנתמכה כמובן במראה החיצוני שלו. עכשיו הוא בבית חופשי כמו ציפור.

*

זהירות, פסיכולוגיה בגרוש אבל אין ברירה: זה קשור לשליטה, נכון יותר, לאבדן שליטה. קלישאי ככל שיישמע, סיטואציה שמסתיימת במצב של תיקו מעוררת אי נוחות וחרדות. זה מערער אמיתות שקיבלנו והפכנו ליסודות מוצקים עליהם מושתתת ההוויה שלנו. צדיק וטוב, רשע ורע לו וכאלה. ברלד, למרות פגיעה קשה מאוד, הלך הביתה מבלי שיואשם. פליסיאן, אחרי חוויה קשה הלך הביתה ואנחנו נשארים עם חוסר הודאות. נגע או לא נגע, רצח או לא רצח.

עמוס ברנס הורשע ב 76' ברצח החיילת רחל הלר ונדון למאסר עולם. כיום כבר ידוע כי הרשעתו – שהתבססה על ראיות נסיבתיות בלבד שלא היו עומדות במבחן משפטי "על פי הספר" – הייתה בחלקה תוצאה של לחץ ציבורי על המשטרה למצוא את הרוצח. פחד מפני הבלתי ידוע וצורך כמעט קיומי לדעת מי הרשע בסיפור ושהוא מרצה עונש, יצרו מהומה רצינית שהמשטרה התקשתה להתמודד עימה. משנרגעו הרוחות החל תהליך שבסיומו זוכה ברנס זיכוי אילם (במשפט המתנהל ללא הצגת ראיות), על סמך חזרתה של התביעה מכתב האישום שהוגש נגדו מלכתחילה.

זהו, אפשר לנשום לרווחה. לא תיקו.

בימים אלה אושרה מחדש הרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר רדה. תודה לאל, אין תיקו, (במאמר מוסגר אני מצהיר בזאת כי תחושתי האיומה היא שזדורוב אינו הרוצח וזה מטלטל אותי יותר מתיקו), אפשר לישון בשקט.

*

במרדף שלנו אחרי מצבים ברורים וחד משמעיים, אנחנו מוכנים להקריב המון, במיוחד את הערכים שאנחנו חושבים שאחרים צריכים לחיות על פיהם. אין גבול למה שאנחנו מוכנים לעשות רק כדי שבסופו של דבר נקבל את אגודלו של הקיסר מורה מטה, גם אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. אין לנו כל בעיה עם מצבים המובילים לעיוות דין וצדק ולפגיעה בערכי מוסר, העיקר שיהיה משהו להצדיע לו.

והשאלה שאני מתחבט בה היא איך במאבק המתמיד אצלנו, חזקת החפות תמיד ניגפת מפני תחושות הנקם והצדקנות.

יכול להיות שברלד שלח יד, יכול להיות שפליסיאן רוצח, יכול גם להיות שברנס עבד על כולם וזדורוב גם, ועדיין, חברה תקינה צריכה לא לאפשר עיוותי דין רק כדי לרצות את הציבור. כן, צריך לדעת לחיות עם רגשות תסכול ולדחות סיפוקים ועם חלוקת נקודות.

אולי לעולם לא נדע מי רצח את רחל הלר, לא נדע מי שלח, אם בכלל, את ידו לנערה מחדרה, אולי גם קרובי הנרצחים מבר נוער יחיו עוד שנים רבות כשהשאלה הנוראה מה קרה שם, עדיין מונעת את שלוותם. אבל  זה שמישהו מפורסם מספיק או מכוער מידי או נתפס כשכבר כמעט קלו כל הקיצין, לא מחייב את הרשעתו בדין, אם לא נמצאו ראיות תקפות לכך.

*

למערכת משפט תפקיד ברור וחד משמעי: לנסות לתת משפט צדק באמצעות אכיפת שלטון החוק. יש לה עוד תפקידים כמובן, אבל במשמעויות אחרות כמו למשל שמירה על המשטר הדמוקרטי, אמצעי ביקורת וריסון השלטון.

מערכת המשפט לא נועדה לרצות את רגשי הנקם של הקרבנות ולא להשקיט פחדים ציבוריים. החברה חייבת להשתחרר מהשאיפות לראות מישהו מאחורי סורג ובריח רק כדי שאפשר יהיה להירגע ולהפוך דף. אסור שיהיו קיצורי דרך או מעקפים, אסור שחפים מפשע יענשו ואסור שקול ההמון יכתיב את ההתנהלות, גם אם זה אומר שנצטרך ללמוד לחיות עם התסכול שבתיקו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

לאן נעלמו כל הדרייגור והמזרחי?
מכביבול - פודקאסט 004 - רעננה, בית"ר וקובאן

69 Comments

shadow 7 במרץ 2014

לא מסכים.

אני חושב שהמקרים הנ"ל אינם תוצאת תיקו אלא רשלנות של הרשויות בטיפול בנושא בנוסף לקשקשת ברשת הקשורה לזמנים בהם אנו חיים.

דעת הקהל מובלת ע"י התקשורת והיא זו שיוצרת את הרושם של אשם לא אשם עוד לפני שהחל המשפט.

אבל אני חושב שיותר חשוב לדבר הבעיות הרציניות של מערכת המשפט היום להרשיע אנשים.

רוב התיקים לא מגיעים להרשעה בכלל והשאר הופכים לעסקאות טיעון.

אני חושב שבגדול יש סוג של ניוון מערכות שנובע ממורכבות יתר של המערכת מצד אחד ומעורכי דין שהם עבריינים לא פחות קטנים מהאנשים אותם הם מייצגים.

ומעל הכל נורמות ענישה עקומות והעדפת שיקום עבריינים על פני שלום הציבור.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 7 במרץ 2014

אין קשר בין נורמות ענישה עקומות (אני מסכים שבית המשפט מגלה רחמים כלפי אנשים שלא יודעים רחמים מה הם) לבין חזקת החפות. שנים ארוכות שהמשטרה מובלת ע"י דעת הקהל וצמרת המשטרה מחוברת בקשר גורדי לתקשורת רודפת הסנסציות והרייטינג. חזקת החפות משמעותה שחובתה של המשטרה והפרקליטות להוכיח עבירה של נאשם מעבר לספק סביר. ההתיחסות בפוסט היא לקלות ההרשעה ולא לקלות הענישה.

shadow 7 במרץ 2014

אז אני חולק גם על חזקת החפות.

חזקת חפות יכולה להתקיים בעיני רק כשאדם אכן אינו ידוע כעבריין מה שנקרא אדם מן הישוב ללא כל עבר.

אנשים שידועים כמאיימים או כעוסקים בפלילים בטח ובטח אם כבר יש הרשעות בעברם אינם בחזקת חפים בעיני.

אני חושב שבחקירה קצרה וסמויה קל מאוד לעמוד על טיבו של אדם.

בני תבורי 7 במרץ 2014

shadow,
העבר הפלילי של אדם אינו רלוונטי באף שלב של המשפט הפלילי עד למתן גזר הדין. כל אדם ואפילו ראש ארגון פשע מוכר וידוע, מתחיל בבית משפט כזכאי עד אשר אשמתו תוכח.

shadow 7 במרץ 2014

זה ברור לי לחלוטין

הטענה שלי היא שזה אחד ה"באגים" החריפים ביותר של כל מערכת משפט.

ויטלי 7 במרץ 2014

מה שנקרא "בן טובים". אני מקבל חלחלה הרבה יותר גדולה כשהביטוי הזה עולה במשפט. לא רלוונטי ולא צודק.

Zak 7 במרץ 2014

למה יש לך תחושה איומה שרומן זדורוב הוא לא הרוצח? אני אשמח אם תוכל להראות איפה בפסק הדין אתה מוצא אישוש לתחושה זאת

http://www.psakdin.co.il/fileprint.asp?FileName=/Plili/Private/ver_nvou.htm

יוסי מזרחי 7 במרץ 2014

מה אתה מחפש? אישוש להרגשה של בני? אין כזו בפסק הדין אבל יש עוד אחד שמרגיש מאוד לא נח בענין הזה. אני.

Zak 7 במרץ 2014

אני חייב להסיר את הכובע בפני הסניגורים של זדורוב, כלי התקשורת ועוד אי אילו תמהוניים שהצליחו לטעת כאלה תחושות בלב אנשים אינטליגנטים במה שנוגע לרוצח כל כל מתועב.

לי אישית יש את התחושה שהשמש לא תזרח יותר לעולם. אבל במידה ואני מתבדה והיא כן תעלה מחר בבוקר, אז שתהיה לכולם שבת שלום :)

פרלה 7 במרץ 2014

תודה zak בדיוק רציתי לכתוב כנ״ל.
למה לך לחיות עם התחושה כשאפשר לקרוא.
לעניות דעתי התחושה שלך נסמכת בעיקר על תחושותיהם של אלה שקדמו לך וביחס לפרשה זו פיתחו תחושות שאין דבר בינן לבין הראיות.

בני תבורי 7 במרץ 2014

Zak, פרלה,
אני מודה: תחושה ותו לא שאין לה בסיס ראייתי להיסמך עליו. מקבל את ההסבר שיש קשר לספק שהטילו אחרים. אגב, גם לגבי אל-עביד אני תוהה אם הוא הרוצח. זו פריווילגיה של אוהד מהיציע, הגם שאני מאוד מקווה שאני טועה ומערכת המשפט לא.

מתן גילור 7 במרץ 2014

בני שלום,
הרשה לי להצטרף לידידי המלומד, הפרקליט מתגובה 3.
כשאתה מפקפק בהחלטתה של יותר מערכאה משפטית אחת, אתה בעצם רומז (ודי לחכימא ברמיזא) אחד מהשניים:
1. טובי שופטינו אינם מקצועיים דיים.
2. לטובי שופטינו יש כשל ביורשתם.

אז או שאתה יודע בוודאות מה קרה (ואני בספק) או שאתה מעריך את היכולת שלך לבחון את הדברים לפחות ברמה של אותם שופטים כדי שתוכל לומר אחד מהשניים.

עכשיו, שלא ישתמע מדברי ששופטים לא טועים – הם כן, אבל היכולת של אדם מן הישוב, שאין בידו מידע מעבר לזה המצוי בידי השופטים, להגיע להכרעה זו שולית עד אפסית.

שבת שלום.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 7 במרץ 2014

הבעיה היא ששופט במשפט יכול לשפוט רק על סמך הראיות שמובאות לפניו, כך שאם הפרקליטות הציגה בפני השופט ראיות שפוברקו או הודאות שנגבו לא כדין (לא חסרים מקרים שהוכח שהמשטרה לקתה בהתנהלות לא הולמת בלשון ההמעטה) יכול להיות שפסק הדין תואם תמונה מעוותת שהוצגה לשופט.

מתן גילור 7 במרץ 2014

שים לב למשפט האחרון. בכוונה כתבתי: "שאין בידו מידע וגו'".
אם לפלוני מידע שכזה, אזי שהוא יכול לקבול על ההחלטה. עם זאת, הסיכוי שמידע כזה נמצא בידי הציבור הרחב ואינו זמין לשופטים, בלשון המעטה, אינו גבוה.

גל ד 7 במרץ 2014

זה לא תמיד נכון. יש מידע שנגיש לציבור אבל לא קביל בבית משפט מסיבות כמו התיישנות.

מתן גילור 7 במרץ 2014

התיישנות זה עניין של המחוקק. אם השופט פועל בהתאם להוראות המחוקק לא הוא הכתובת לתלונות.

no propoganda 8 במרץ 2014

זה עדיין לא אומר שהקביעה שלו לגבי אשמה של אדם נכונה.

מתן גילור 8 במרץ 2014

מבחינת החוק זה ב-ד-י-ו-ק כמה שזה אומר (ושים לב המושג "אשם" אינו זהה למושג "ביצע את המעשה")
בכל מקרה, במקרה הנ"ל, למיטב הבנתי, לא מדובר הרשעה בשל פסילת ראיות מזכות. ד"א, אני לא יודע ואולי אתה תוכל לפרט, האם הדבר חל לגבי ראיות מזכות? אם אין התיישנות על ראיות מזכות, אז זה בכלל מבורך.

בני תבורי 7 במרץ 2014

מתן,
אני לא מפקפק ביושרתו ובכישוריו של בית המשפט. אמרתי, תחושה שאין לה על מה להתבסס. יחד עם זאת, פרשת עמוס ברנס מוכיחה שדברים כאלה מתרחשים, וכפי שמסביר המגיב האנונימי, בית המשפט נסמך על ראיות המוצגות בפניו ואינו דן, בדרך כלל, באופן השגתם.

Zak 7 במרץ 2014

"בית המשפט נסמך על ראיות המוצגות בפניו ואינו דן, בדרך כלל, באופן השגתם"

אני ממליץ לך, ולכל מי שמתעניין בנושא, פעם נוספת לעבור על פסק הדין, ולו ברפרוף. בית המשפט שופט לפי ראיות (וכן, זה כולל גם את אופן השגתם) ולא לפי תחושות. וטוב שכך.

בני תבורי 7 במרץ 2014

Zak,
משום מה יש לי תחושה שלא כדאי לי להתווכח אתך… :) אבל האם אין בית המשפט עוסק בכשרות ראיות רק במצבים בהן נטען כי אינן כאלה?

Zak 7 במרץ 2014

מצטער אם זה יצא קצת תוקפני, זאת לא היתה הכוונה… אני פשוט מתקשה להבין למה כשאנשים מתייחסים להרשעת זדורוב הם מדברים על תחושות, שואבים מידע מפוקפק מהתקשורת, מעלים טענות לא מבוססות לגבי האופן שבו בתי המשפט, רואים אי אילו סרטים של קשקשנים למיניהם ביוטיוב… בעוד שאת המסמך הכי חשוב, הכי מפורט, הכי מקיף בנוגע לפרשה – פסק הדין של השופטים – הם פשוט מסרבים לקרוא, גם אם הוא מונח לפניהם. הרי איך אפשר בכלל לטעון שזדורוב לא אשם או שהשופטים טעו אם בכלל לא יודעים מה הם אמרו? נראה לי שנוח לפעמים להישאר עם תחושות במקום לעשות את המאמץ הבאמת לא כל כך מסובך כדי להגיע לאמת. זה קיים לא רק בנושא זה אלא גם בתחומים אחרים וחבל.

לענייננו – אני לא משפטן ולא יודע בדיוק את נוהלי בית המשפט. אבל במשפט זדורוב הסניגוריה בהחלט העלתה טענה זו ובית המשפט התייחס אליה בבפירוט. צר לי אם אני נשמע כמו תוכי, אבל למי שבאמת מעוניין כאמור, המידע (ולא שמועות, תחושות ושאר ירקות) נמצא לפניו.

יריב 7 במרץ 2014

יש כמה מקרים שבהם סביר לפקפק בפסקי דין גם בלי מידע חיצוני, הבולט שבהם הוא הודאה בחקירה שהנאשם חזר ממנה. השופטים עובדים לפי תערובת של שיקול דעת וכללים מקצועיים, ובכללים המקצועיים סביר מאוד לפקפק (בשיקול הדעת גם, אבל פחות וכמובן שהוא משתנה משופע לשופט). ככלל, שיעור ההרשעות המופרך בארץ מרמז שמערכת המשפט משקללת את שני סוגי השגיאות בצורה שלא תואמת את העקרון של בלקסטון. מכיוון שאני כן מקבל את העקרון, אני נוטה לפקפק בהרשעות (הזיכויים אני מפקפק כמעט רק בגלל הטיית הכסף).

מתן גילור 7 במרץ 2014

זהו, שאני חושב שהכלים שיש לשופט להחליט האם ההודאה ממנה הוא חזר אמיתית או לא, עולים עשרות מונים על הכלים שיש ליריב או למתן, ולכן שוב אני חושב לעניין שמידע החיצוני.

שור מועד 7 במרץ 2014

האם לא קרו מספיק מקרים שנאשמים זוכו לאחר שנים כשהתבררו ראיות חדשות , בדגש על ראיות DNA.
חייב לומר שלתחושתי הסובייקטיבית , ולמרות שקראתי בזמנו את פסק הדין בעניין זדורוב , האיש חף מפשע ( פשוט לא מצליח להבין איך לא מצאו בדל ראיית DNA בזירה .9

יוסי מזרחי 7 במרץ 2014

מתן.
מאחר והצטרפתי להרגשה של בני, אני מרשה לעצמי לענות לך.
במקרה הזה, בלי להטיל צל של ספק בבית המשפט אני מרגיש לא נח. מה זה קשור לאימון בבית המשפט?? יצאנו להפגנות? אירגנו עצומות? בסך הכל ההרגשה לא נוחה,ויכול מאוד להיות שאנחנו טועים.

מתן גילור 7 במרץ 2014

העבירו את האימון לבית המשפט? בגלל זה הגעתי ולא היה אף אחד? ;)

אריאל גרייזס 7 במרץ 2014

לא יודע, התחושה שלי היא בדיוק הפוכה לשלך. אייל גולן, למרות שברור שעשה מעשים לא נאותים ולמרות שהציבור רצה את הראש שלו, יצא בלא כלום. ברלד, למרות שהוגשה נגדו תלונה כבר בצבא ולמרות שהוא בן 40 והיא ילדה בת 17, אני שומע יותר ויותר קולות שמדברים עליה כעל האיש הרע פה, למרות שאף אחד מהצדדים לא יודע בדיוק מה קרה (ואני, כשיש לי גבר בן 40 שמסתובב עם ילדה בת 17, אוטומטית אני לוקח את הצד שלה. לא רוצה להסתבך, אל תסתובב עם ילדות).
פליסיאן זה ממש לא תוצאה של לחץ ציבורי. צריך לזכור שלקח למשטרה 4 שנים למצוא אותו והחקירה היקרה בתולדות המדינה – וגם אז מצאו אותו בזכות מזל. והנה, הוא הולך להשתחרר בלי משפט למרות שממש לא ברור שזה לא הוא עשה את זה (מספיק היה לראות אתמול את הראיון בעובדה כדי להתרשם מזה שמשהו פה פישי).
בקיצור, חזקת החפות פה עובדת מצוין, למרות התקשורת והציבור. תראה את שרון גל ועמנואל רוזן. לפעמים זה עובד הרבה יותר מדי טוב, בעיקר בגלל שהמערכת ממש גרועה. המשטרה פשוט לא טובה מספיק בלהוכיח אשמה של אנשים ואפילו כשיש ראיות היא רצה לעסקאות טיעון.

בני תבורי 7 במרץ 2014

אריאל,
עסקאות טיעון הנן רע הכרחי ואין לפעמים ברירה אלא להשתמש בהן, כשהתחליף הוא זיכוי מחוסר ראיות. אתה בעצם מצדיק את הטענה הבסיסית שלי, קשה לנו לחיות עם תיקו. אנחנו צריכים לדעת שברלד/פליסיאן/זדורוב או כל אחד אחר, אשם ונענש. גם לי לא קל עם הפרצוף הזחוח של כאלה אבל בכל אופן מעדיף הרשעה על פי דין ולא על פי גחמות.

אריאל גרייזס 7 במרץ 2014

מסכים איתך בעקרון, אבל כמויות עסקאות הטיעון שיש במדינה הן בלתי הגיוניות בעליל. נוצר מצב שבו המשטרה והפרקליטות לא מוכנים לקבל מצב של זיכוי במשפט ולכן בכל מקום שיש להם את הספק הכי קטן, הם ילכו לעסקת טיעון. לכן גם נוצר מצב של אחוז הרשעות שגדול מכל מה שיש במדינה אחרת – כי או שלא הולכים פה למשפט או שעושים עסקת טיעון וסוגרים הרשעה. עסקת טיעון היא לא תיקו, היא מין ניצחון כזה לפרקליטות ולכן הם עושים אותו, הם מסרבים לקבל אופציה של הפסד, שזה גרוע מאוד בעיניי.
גם הציבור מסרב לקבל את זה, רק תראה את התגובות כל פעם שאיזה פוליטיקאי יוצא זכאי (אולמרט, ליברמן וכו'), כאילו הפרקליטות נכשלה וזה לא מצב טבעי שלפעמים, מה לעשות, הראיות לא מספיקות

בני תבורי 7 במרץ 2014

אריאל,
בלתי הגיוניות ביחס למה? אתה ידוע כמה עסקאות טיעון נחתמות במערכת המשפט בארה"ב? יש מדינות בעולם בהן מערכת המשפט נהנית מקצת יותר חופש פעולה, אני לא ממש רוצה לחיות באחת מהן. מערכת המשפט בארץ לא רצה לעיסקת טיעון כשאפשר להוכיח אשמה, אבל קח בחשבון שעדים משתתקים פתאום, מאבדים זיכרון, שוכחים, פה ושם נעלמים ונאלמים…אין ספק כי נדרשים בדק בית ובקרה קבועה על המערכת.

austaldo 7 במרץ 2014

בארץ אין כמעט מישפט שאין בו עיסקת טיעון. כלל האצבע של הפרקליטות בארץ הוא שלא מגישים כתב אישום אם אין הרשעה וודאית, ולכן גם כשי ראיות מקיר לקיר עדיין עושים עיסקאות טיעון ובגלל זה בית המישפט בארץ הפך לשוק.
אני לא רוצה שחפים מפשע ישבו בכלא ולא שפושעים יסתובבו חופשיים. איך שהמישטרה ומערכת המישפט עובדות יש יותר סיכוי לפושע שמכיר ויודע את כללי המישחק ויש לו סוללה של עורכי דין שיסגרו בשבילו עיסקאות נוחות מאשר לחף מפשע שנפל בידיים של מישטרה לחוצה להשיג הרשעה (ע"ע זדורוב. כן, למרות מה שכתוב בפסק הדין אני בספק גדול שהוא אכן הרוצח)

shadow 7 במרץ 2014

ynet מהבוקר עוד עיסקת טיעון עם עונשים מצחיקים של אנשים שידועים כעבריינים סידרתיים.

בושה

יוסי מזרחי 7 במרץ 2014

פה אנחנו חלוקים.
ריבוי עיסקאות כאלה מעיד (בהצטברותן) על רפיון של מערכות האכיפה. אני לא חושב ששלושה חודשים למי שאיים על בעל חוב בירי (לברך או לבטן,תבחר אמרו לו)כמו שראיתי היום ,הוא הישג.
לטעמי עדיף שהיו מחכים עים תיק פתוח שאולי יתפתח ולא סוגרים אופציות אפשריות ורק כדי לסגור עוד תיק.
כדבריך עיסקאות טיעון הן רע הכרחי. הכרחי, ולא אופציה מזדמנת.

אדם 7 במרץ 2014

אולי אתה תוכל להסביר לי למה המשפט "לא רוצה להסתבך, אל תסתובב עם ילדות" תקף במקרה הזה. בוא נסכים ש"ילדה" בת 17 בסבירות גבוהה יודעת מה היא רוצה (ברמה כלשהי) וגם בעלת ניסיון לא מועט. אם ילדה בת 17 יכולה לשאת באחריות על ביצוע מעשים אחרים כגון סחיטה מדוע היא לא כשירה להחליט על רצונה להיכנס לאוטו עם גבר בן 40? מה הפשע הנורא בכך (ולא, מימי לא הייתי בסיואציה הזו)? ואם הוא היה בן 25 זה היה בסדר?

רועי 7 במרץ 2014

כמה דברים.
פרסמו ש 5 אחוז מהיושבים בבתי הכלא יושבים הלא עוול בכפם.
האם זה מספר קטן או גדול?.
זה ששופט או שופטים כתבו פסק דין לא אומר שלא תפרו תיק לאדם.
כבר הוכח בעבר שגם חתימת DNA יכולה להפליל למרות שהנאשם לא אשם.
בענין עסקאות הטיעון, גם כך יש עומס אדיר על מערכת המשפט. גרירת תיקים. כמות התיקים לשופט בישראל גבוהה מאוד.
עסקאות טיעון מגיעות לרוב כאשר יודעים שיש בסיס גם נאשם יודע. כל צד פוחד להפסיד ונפגשים באמצע .
בדיון שהיה בטלביזיה אצל לונדון קירשנבאום נאמר שם פעם שאחוז ההרשאות בבתי המשפט בישראל מהגבוהים בעולם מערבי מעל 90 אחוז.

הטענה שלהם עורכי הדין שלא בית המשפט צריך להוכיח אשמה אלא הנאשם
חפות. זה דבר פסול.
הבעיה הגדולה היא שפ
שלפעמים שומעים את השופטים מתארים את מעשי הנאשם בחומרה רבה ןאז בזמן מתן העונש מקבלים עונש מינורי

שחר ד. 7 במרץ 2014

הטלת סטיגמה היא מנגנון הגנה שהמין שלנו פיתח לאורך ההיסטוריה. אנחנו חייבים לשים סטיגמות על אנשים כדי לדעת לעריך אותם ברגעים הראשונים של ההכרות כדי להעריך את מימד הסכנה (הרי כל סטיגמה היא בשורשה אמת, גם אם לא בהכרח בהקשר של אותו אדם).

מערכת המשפט אמורה להתעלות מעל הסטיגמות הראשוניות ולבחון את המקרה לגופו, אם כי לדעתי יש מספר פעמים שהם לא מצליחים לעשות את ההפרדה.
אני בטוח כי "יש שופטים בירושלים" ואין לי ספק באמינותם. אך אם זאת, אני בטוח שמערכת המשפט סגורה בדל"ת אמותיה ואינה פתוחה לשינויים נדרשים. הלוואי והיה שר (או ראש ממשלה…) אשר יהיה חזק מספיק כדי להוביל שינוי כזה, אבל אנחנו ממש לא שם.

דורון (אחר) 7 במרץ 2014

מה שגורם לי להצטרף לתחושה של בני בנוגע לזדורוב, ומטריד אותי גם ללא קשר, הוא הנתון שנזרק לאוויר לעתים קרובות על 99% הרשעה במשפט.
אשמח אם מישהו מהחברים המלומדים כאן יוכל להסביר אותו (או להפריך אותו)- איך יתכן שרק אחוז בודד מכלל הנאשמים נמצאים זכאים בבית המשפט? האמנם המשטרה והפרקליטות שלנו כל כך טובים? או שהנתון הזה בכלל אינו נכון?

Zak 7 במרץ 2014

נתון שנזרק לאוויר הוא, כשמו כן הוא, נתון שנזרק לאוויר. אין שום ערך למספר הזה אם לא מנסים לברר אם הוא נכון או מה בדיוק המשמעות שלו – למשל האם עסקת טיעון נחשבת כהרשעה, מה קורה לתיק שהפרקליטות מושכת באמצע ולא מגיע להכרעת שופט, מה עניינו של נאשם שזוכה בסעיף מסוים והורשע באחר וכו'. קח את אהוד אולמרט למשל. הרבה אנשים שפגשתי התייחסו אליו כנאשם הבודד שבזכות הכסף הצליח לנצח את הסטטיסטיקה ולהיות באחוז האחד הבודד של הזכאים, בלי להבין שהתיק שלו נחשב כהרשעה.

מציע לך לגגל "אחוז ההרשעות בישראל" אם הנושא באמת מעניין אותך

אדם 7 במרץ 2014

אני לא בטוח אם זה הצורך שלנו להכרעה או יצר המציצנות הגובר בנו. למה בכלל היה צריך לפרסם את שמו מלכתחילה, אין בכך שום הגיון במקרים שכאלה. אם מישהו מחזיק בדיעה של חף מפשע עד אשר הוכחה אשמתו אזי הוא גם צריך להאמין כי אסור לפרסם שם של אדם העולה נגדו טענה שכזו עד אשר תוכח אשמתו.
ד"א, אם יצר הנקם שלנו היה מוביל את הכל היינו דורשים לדעת את שם הנערה ותמונתה.

אביאל 7 במרץ 2014

רועי ובני – בסטטיסטיקה יש שני סוגי שגיאות – סוג 1 ו2 וזה מתקשר לנושא של הרשעות ובית משפט ולנתון שרועי הביא (חמישה אחוזים מהכלואים הם חפי פשע).

בנוגע למשפט ולכלא –
שגיאה מסוג 1 – פושע לא נכנס לכלא
שגיאה מסוג 2 – חף מפשע נכנס לכלא

שגיאה מסוג 2 היא עוול גדול יותר משגיאה מסוג 1, לפי כל מדד חברתי וסטטיסטי וזו גם התפיסה המשפטית המקובלת, שכן חוסר הצדק הוא גדול יותר בשגיאה מסוג 2. התפיסה הזאת תקפה גם בפן חברתי ובעיקר בפיתוחים רפואיים, נהוג לרוב ללכת על רמת מובהקות של 95 אחוזים, כלומר שהדיוק עומד על 95 אחוזים, אם הנתון של רועי מדויק אז מצבנו בארץ מצוין (משלים בדיוק ל100 אחוזים) כי ממה שלמדתי לפני כמה שנים, בבתי הכלא בארה״ב הנתון עומד על 8 עד 10 אחוז.

בני תבורי 7 במרץ 2014

מסכים לגמרי אביאל.

בני תבורי 7 במרץ 2014

אביאל,
נדמה לי שכלל מנחה במשפט העברי מדבר על שפיטה "על פי כללי הצדק ובמידת הרחמים" (אם כי אינני משוכנע שזה אכן הניסוח).

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 7 במרץ 2014

"מערכת המשפט לא נועדה לרצות את רגשי הנקם של הקרבנות ולא להשקיט פחדים ציבוריים"-זה משפט פשוט לא נכון.
המשפט הפרטי נועד כדי לא לרצות את רגשי הנקם אמנם אבל לפצות את הקורבנות על העוול שנגרם להם.
המשפט הפלילי מצד שני נועד בדיוק בתוך עניין ציבורי לביטחון. העילה למנוע מאדם זכות בסיסית כתנועה היא רק מתוך עניין של שקט ובטחון ציבורי…

"אסור שיהיו קיצורי דרך או מעקפים" – זו הבעיה האמתית. בעידן של הזרמת מידע כל כך מהירה ונרחבת מערכת המשפט הפלילי היום לא מספיק יעילה. אין לה את היכולת "לסגור מעגלים" בקצב שהציבור דורש לביטחון שלו. העניין הציבורי יכול להיות רלוונטי ל5 דק' ולא לחזור אף פעם. אפשר להאשים את הציבור בחוסר סבלנות או בעניין שרירותי אבל זה בטח לא תלונה אופרטיבית. אפשר להאשים את המשטרה או את ביהמ"ש בחוסר יעילות אבל להגיד לאדם טובע שהוא שוחה בחוסר יעילות זה מגוחך גם כן.

המסקנה היא שנכון להיום לא משנה מה יהיה נשאר בתחושה של תיקו…

בני תבורי 7 במרץ 2014

אנונימי,
(באמת קשה לך לכתוב בשם ואפילו כינוי?)
המשפט נכון וטוב שכך. מערכת המשפט נועדה למשפט צדק ואין לתחושות הקורבן נגיעה לכך. לא היינו רוצים שאדם חף מפשע ישב בכלא רק כדי להביא איזו רגיעה לקורבן או בני משפחתו, כי אז אנשים ייבחרו על פי קריטריונים להיות נאשמים ומורשעים ולא על פי ראיות מוצקות.

Rondi 7 במרץ 2014

אני כתבתי את התגובה הנ"ל. בד"כ הפרטים שלי שמורים במערכת ופשוט לא שמתי לב.

נראה לי שלא קראת את התגובה שלי משום שאני התייחסתי לסיפא של המשפט ואתה לראשיתו…

ברור שתחושת הנקם לא רלוונטית אבל המשפט הפלילי בהחלט בא להשקיט פחדים ציבוריים ולא להעניש את החוטא. משפט הצדק הפרטי נשאר לאדם רק מול יוצרו (אולי..)

בני תבורי 7 במרץ 2014

עכשיו מובן :)

ש 7 במרץ 2014

למי אתה נותן זין יחתיכת? אני לא אחזור לאתר שלא מכבד את קוראיו

בני תבורי 7 במרץ 2014

הנה לך הסבר:
מסתבר שהכול דווקא בראש שלך. זהו צילום כף ידו של החצוצרן האגדי מיילס דייויס כפי שמופיע על העטיפה הפנימית של תקליטו TUTU, וגם אשמח מאוד אם תימנע מלהיכנס להבא לבלוג שלי.

יוסי מזרחי 7 במרץ 2014

ידעתי כל הזמן למה אני אוהב אותך.

בני תבורי 7 במרץ 2014

ואת מיילס? :)

ש 7 במרץ 2014

אל תדליק אותי

בני תבורי 7 במרץ 2014

פחחחחחח…

אהד 8 במרץ 2014

פשוט לא יכול להיות שהבנאדם הזה אמיתי..

ערן לוי 7 במרץ 2014

הכל בעיני המתבונן – במסגרת מסעות ילסי הציבור של המשטרה לאחרונה אפשר לומר שאין כאן תיקו אלא הפסד, אבל לא שלנו. – של הנשטרה. אז איך זה שאף אחד (חוץ ממשפחת פליסיאן, ברלד וכו׳) לא מרוצה מהניצחון?

Amir A 7 במרץ 2014

"זה כי מבנה האישיות שלנו אינו יכול לחיות עם מצבי ערפל או מציאות לא ברורה, לא באופן זמני ובוודאי לא באורח קבוע."

ואז הומצא אלוהים.

באבא ימים 7 במרץ 2014

משהו על חזקת החפות:

יש שלושה צדדים בדיון פלילי –

נאשם: היחידי שיודע מה באמת קרה, אבל לא תמיד יש לו עניין שהאמת תתגלה.

תביעה: גם אם נניח שהיא אובייקטיבית, לא יודעת מה קרה באמת.

שופטים: גם אם נניח שהם אובייקטיבים, לא יודעים מה קרה באמת.

הנה כי כן – מי שיודע מה קרה איננו אובייקטיבי ומי שאובייקטיבי לא יודע מה קרה. בסיטואציה כזו האפשרות לטעות היא אינהרנטית למערכת.

חזקת החפות נועדה להתמודד עם השאלה על מי יש להטיל את הסיכון שטעות תקרה. זוהי הכרעה חברתית שכל הדמוקרטיות שותפות לה לפיה מי שאמור לשאת בסיכון לטעות היא המדינה. הטעם העיקרי לכך הוא שמכיוון שאין כל דרך להבטיח שהתביעה תהיה אובייקטיבית, אם הסיכון לטעות יוטל על הנאשם זה נותן פתח רחב במיוחד לשרירות שלטונית – אם יש משהו שמבטיח המדינה לא תהיה מדינת משטרה זוהי חזקת החפות. מכאן נגזר הכלל לפיו אדם חף מפשע עד אשר הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. תפקידה של חזקת החפות הוא הרבה מעבר להכרעה במשפט כזה או אחר. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים ללא חזקת החפות. לחזקות החפות יש פנים שונות – היא עובדת בצורה שונה במערכת בה השופטים מעורבים בחקירת המקרה (כפי שקורה בכמה ממדינות אירופה) אבל הכלל לפיו הסיכון לטעות מוטל על המדינה הוא כלל יסוד בדמוקרטיה.

מכיוון שמדובר בהחלטה חברתית – עקרונית, הרעיון לפיו ניתן לקבוע חזקות חפות שונות לאנשים שונים (לדוגמא – עבריינים מורשעים) לא יכול לעבוד כעניין פורמלי.

עם זאת, זה לא אומר שעברו הפלילי של אדם לא מובא בחשבון במהלך המשפט. זה יכול לקרות בשני אופנים –

א. עדות שיטה ומעשים דומים: ישנם מקרים בהם לעובדה שאדם עשה מעשים דומים בעבר יש משקל בהוכחת האשמה. זזה קורה לדוגמא בצורך להוכיח את היסוד הנפשי או יסוד המחשבה הפלילית. לדוגמא – אם אשתי אומרת לי ״אני אהרוג אותך״ יתייחסו לטענה לפיו היא אמרה את זה בצחוק או ללא כוונה אמיתית מאשר אם אדם שהורשע בעבר בסחיטה באיומים אומר לי את זה. במקרה כזה התביעה תוכל להביא ראיות לעברו הפלילי של הנאשם.

ב. באופן לא פורמלי: גם אם לא מובאות ראיות במהלך הדיון לעברו הפילי של הנאשם, אני לא חושב שהשופטים יכולים להתעלם מזה (בהנחה מדובר בעבריין מפורסם כך שהם יודעים על עברו ללא הבאת ראיות בהליך המשפטי הספציפי) כאשר הם צריכים לכריע הכרעות סובייקטיביות כמו – אם להאמין לעד מסויים.

בני תבורי 7 במרץ 2014

באבא,
כרגיל, מאיר עיניים ומעשיר. תודה.

אהד 7 במרץ 2014

ברשותך, אני רק אוסיף הערה קטנה: יש עוד שתי דרכים נפוצות באמצעותן השופט יודע על כך שהחשוד הוא עוסק בפלילים – "הז'רגון" בה החשוד מדבר (הייתה לי מרצה שהיא שופטת מחוזי בדימוס) שהתרברבה ביכולתה לדעת מי ישב בעברו בכלא ומי לא. דרך נוספת היא בבתי משפט במחוזות ובערים קטנות (בעיקר בפריפריה) – בהם "השחקנים" בהליך הפלילי הם שחקנים חוזרים. השופטים "המקומיים" מכירים את הנפשות הפועלות ולא פעם הם בעצמם כבר הרשיעו אותם.

אהד 7 במרץ 2014

1. לגבי אחוז המורשעים הגדול – כמו שכתבו כבר, לאו דווקא צריך לזקוף את זה לחובת המשטרה והפרקליטות. יתכן מאוד שהם בוחרים היטב לאיזה תיקים יש סיכוי גדול להסתיים בהרשעה ואילו לא (ואז, מחובתם שלא לנסות למצות את הדין וסתם להעביר סבל את החשוד).
2. לגבי עסקאות הטיעון – יש כמה דברים שאתם לא לוקחים בחשבון. מע' המשפט נגועה בסחבת נוראית כיום (גם בדין הפלילי) וזה כאשר הפרקליטים סוגרים המון עסקאות טיעון. כל עסקה כזו מאפשרת לפרקליט לקבל לידיו עוד תיקים ולפעול בצורה מהירה יותר (שזה דבר משמעותי לשם הרתעת עבריינים). סתם כדי שתבינו, כיום, מפאת בעיית כח האדם בפרקליטות, מתמחים שסיימו את התואר שלהם אך לפני חצי שנה כבר מייצגים בתיקים "שוליים".
דבר שני הוא שיקולים טקטיים. דוג' אחת היא בעיית ההראיות, אבל דוג' נוספת היא הרצון שלא להעלות לדוכן העדים את הקורבן הפגיע. לפני כמה שנים היה מקרה מפורסם בו הורשע ערבי שהתחזה לטייס יהודי באונס צעירה. הוא נדון – לאחר עסקת טיעון – לשנה וחצי של מאסר. מה שקרה מאחורי הקלעים הוא שהפרקליט (עימו שוחחתי אודות העניין) רצה להושיב אותו מאחורי סורג ובריח לא בשל ההתחזות לערבי, אלא מכיוון שהוא ניצל את העובדה שהבחורה הייתה, בלשון המעטה, לא יציבה וקצת תלושה מהמציאות. לכן, הגיעה ההרשעה הנל – האנס יושב בכלא למעט זמן עם תיוג של אנס, אבל "לא באמת" בעיניי רבים, ומנגד הפרקליט דואג שאותה בחורה תמימה לא תיקרע מעל דוכן העדים ולא תתויג לעד כ"משוגעת שנאנסה".

בני תבורי 7 במרץ 2014

אהד,
מעניין. אני תוהה אם ההיגיון שהפעיל הפרקליט מחייב במקרה כזה גם את בית המשפט. התייחסותו לנערה ראויה להערכה, אבל האם אין כאן פגיעה בחוק ובסדר הדין?

אהד 7 במרץ 2014

השופט אמור להיות מודע לכך פחות או יותר. השופטים חייבים לאשר עסקאות טיעון. הם לא אמורים להיות חותמת גומי אלא לבחון ולשאול שאלות, בטח כאשר כתב האישום מתוקן כדי להיות תואם להרשעה המבוקשת.
לגבי פגיעה בחוק, במובן הצר כנראה שכן יש פגיעה. במובן הרחב הכולל שיקולי יעילות, מעורבות נפגעי עבירה בהליך, התרעה ומניעתות – כנראה שלא. ובכל מקרה, יש מקום גם לשיקולי "צדק" במערכת המשפט.

גיסנו 7 במרץ 2014

סעיף 1 מזכיר לי קצת את "הסמויה" בעונות האחרונות. כל המאבק בין תומכי המספרים והסטטיסטיקות לבין תומכי ה "real po-lice work".

בני תבורי 7 במרץ 2014

גיסנו,
המאבק הזה קיים עוד בטרם הומצאה הטלביזיה…(ידע אישי).

באבא ימים 7 במרץ 2014

ואני מת על tutu בפרט ועל מיילס דיוויס בכלל. אגב בני – אולי היה יותר מתאים לנוכח נושא הדיון להביא את צילום האלבום you're under arrest

בני תבורי 7 במרץ 2014

כן, בחירת התמונה לא הייתה החלק המוצלח בפוסט היום…באופן אישי Kind of Blue הוא הפייבוריט שלי מתקליטי האולפן שלו.

שחר ד. 8 במרץ 2014

קשה לי להתווכח עם הבחירה שלך (או אם כל אלבום ג'ז שיצא ב-59' לצורך העניין), אבל אם יורשה לי לשים זרקור על האלבום הבא שלו – Sketches of Spain שקצת נשכח לעומתו ולעומת האלבום שיצא עשור לאחר מכן (Bitches Brew).

בני תבורי 8 במרץ 2014

הבחירה שלך טובה מאוד!

גיל 7 במרץ 2014

אני חושב שצריך לזכור שיש את עניין הספק הסביר. יכול להיות שכולם, כולל השופטים, חושבים שמישהו אשם בפשע, אבל אם יש ספק סביר אז הם צריכים לזכות אותו. צדק משפטי לא בהכרח חופף לאמת ובתי משפט לא מרשיעים על סמך הסצנריו הסביר ביותר.

Comments closed