אחה"צ אחרון של חורף

אתה רוצה לחבק את האיש? שואל הנער השני. הנער החיוור גוחן קלות לעומתי וכשזרועותיו שמוטות לצידי גופו הוא נשען עלי קלות ומניח לי לחבק אותו.

7_339

 

הטמפרטורות האביביות של יום קודם מפנות את מקומן לקור עז ומטחי גשם. אחר צהרים אחרון של חורף, זמן מושלם להיפרד מהחורף במקום בו הוא נראה הכי יפה. חוף הים.

הגשמים של היממה האחרונה עיצבו מחדש את פני החוף המוכרים. הים הסוער הביא לחוף את תשורותיו, שברי עץ וגזרי חבלים וצב ים אחד שאיבד את הדרך. מתכרבל ורוכס היטב את הפליס, מכסה את האוזניים והפדחת, נועץ רגליים יחפות בחול הנעים ומהלך לאיטי.

כמה גולשים וחותרי סאפ מרחפים על הגלים, ספינת פחם ממתינה מרחוק שיירגע הים והיא תוכל להיקשר אל מזח תחנת הכוח ולפלוט את מטענה. דבור של חיל הים משרך דרכו במים.

לא רבים שוהים על החוף בשעה זו ומי שנמצא עסוק בפעילות ספורטיבית כלשהי. שני נערים כבני עשרים ומשהו משחקים פריסבי. אני מתקרב אליהם ועוצר כדי לצפות.

אחד מהם מלא חיים וצוהל ומפליא במיומנותו והשני שקט ופעולותיו כשל מי שכפאו שד. וכך הם מיידים את הפריסבי זה אל זה. והנה עכשיו הפריסבי מצייר מסלול קשתי מאופק. הוא לא עולה גבוה מידי, אלא רק מעט גבוה מנקודת תחילת המסלול שלו, ועד לנקודת הנחיתה אצלי ביד.

*

כשיצאנו מטורונטו מערבה, קמרון אמר שחסר לנו רק עוד דבר אחד וזהו. עצרנו באיזה מתחם וקמרון יצא וחזר צוהל עם פריסבי ביד. מאז השלכנו מידי יום במשך שעות זה אל זה פריסבי ואני מדבר על שישה שבועות רצופים.

עבוד על גמישות פרק כף היד, קמרון הנחה, אל תפעיל כוח ותן לכף היד להיזרק החוצה ותשמור את הפריסבי מקביל לקרקע. זה הועיל, לא מיד, אבל הפכתי מיידה פריסבי מיומן. קמרון היה מקצוען וסבלני ואיכשהו הביא אותי לרמה גבוהה. הוא מאתגר אותי במסירות פריסבי כשהוא על מדרכה אחת ואני על מקבילתה במיין סטריט וויניפג, מיידים זה לעבר זה בין המכוניות הנוסעות, תוך הימנעות מלדרוך על הומלסים.

ברפרטואר המסירות אותן סיגלתי לעצמי הייתה אחת בה השתמשתי בדרך כלל כדי להרשים. משהו כעין ירידה לסקוואט ויידוי הפריסבי מאחור ביו הרגליים הפשוקות. אני לא מתאר תנוחה נוחה במיוחד או קלה לביצוע, אבל בעלת אפקט חזותי מרהיב ומלהיב כשל מה שסטארידג' עשה שלוש ארבע פעמים בהצלחה מרובה במשחק נגד יונייטד: נגיעה בעקב בכדור ושינוי מהלכו לכיוון אחר או משהו דומה.

*

יש מיומנויות שאינן מתכלות עם הזמן. אופניים למשל. גם פריסבי. מאז שנפרדתי מקאם בוונקובר, התראינו רק עוד פעם אחת. לפני עשרים ושמונה שנים הוא הגיע לביקור בקיבוץ ובמשך כמה ימים התרוצצנו ביער ועל הגבעות סביב עם הפריסבי.

נותרו בי מאז שרידי שרידים של יכולת ואני מנסה להפגין אותה בכל הזדמנות שיש, ואין הרבה. פריסבי לא ממש תפס כאן וחוף הים הוא אולי המקום היחיד בו קיים סיכוי לצפות בפריסבי במעופו.

*

הפריסבי שמצייר מסלול קשתי מאופק נוחת בדיוק אצלי במקום הנוח לתפיסה רכה ובטוחה. כף היד שלי, כאילו לא חלפו שנים ארוכות, מתרוממת מניה וביה לגובה החזה בעיתוי מושלם, ומקדמת את הפריסבי השוקע בתוכה בנועם. העובדה שאני מצרף לתפיסה גם השמטה כאילו שגורה של היד התופסת ואוחזת בפריסבי לכיוון המותן הנגדית, מציירת את המהלך כולו בצבעים וורודים.

לנער שעומד עכשיו מולי יש  תלתלים שחורים ועיניים כחולות כהות מאוד עם מבט ריק. הוא מביט בי ושותק, אפילו לא מסמן לעברי כי הוא מצפה לקבל את הפריסבי חזרה. הנער האחר, שותפו למשחק, פניו קורנות וחיוכו מאיר, ניגש אליו, מניח זרועו על כתפיו ואומר: עכשיו הוא ימסור לנו בחזרה את הפריסבי, נכון?

הנער הראשון לא מגיב. האחר, לא מבוגר ממנו, מהדק את חיבוקו. הנה, הוא אומר ברוך, עכשיו האיש הנחמד ימסור לנו את הפריסבי. אתה לא רוצה לבקש ממנו את הפריסבי?

הנער הראשון מרים יד מהססת לעומתי. אני חושב שזה הזמן הנכון להרשים אותו. אני מניף את יד ימין מעל המותן ומצניח אותה מטה תוך שאני עובר לעמידת פיסוק רחבה. גוחן לאחור, ומשחרר  לעברו את הפריסבי מבין רגלי.

זה היה לא רע אבל די פתטי אני מוכרח לומר. הפריסבי מגיע לידיו רק כי מטרים בודדים מפרידים בנינו, ואין בתרגיל אותו אני מפגין יותר משמץ המזכיר את ימי התהילה שלי. אילו היה עוד מטר אחד בנינו, והפריסבי נוחת מבויש על החול לפניו. גבי מחשב להיתפס מהתנועה החדה, חוליותיי מתפוקקות, תחילתה של התכווצות נוסקת במעלה הארבע-ראשי שלי ולתודעתי נוצקת עוד תובנה בנוגע למגבלות שמציבות בפני שישים שנות.

*

על פניו של הנער ההוא, החיוור והשקוף, עולה חיוך קטן. רמז של חיוך. הנער האחר צוהל בקול, מתכופף ואוסף את הפריסבי. הוא מניח אותו בידיו של הנער האפל וכשהוא אוחז בכתפיו הוא מעודד אותו למסור אלי שוב את הפריסבי. הוא מוסר. אני תופס ושוב משגר באותו אופן מתוחכם רק כדי לראות את אותו חיוך נבוך עולה על פניו שוב, לשנייה אחת בלבד.

כך אנחנו ממשיכים להתמסר עוד כמה דקות כשאני מקפיד על תנועות פחות אקסצנטריות. בכל זאת, צריך עוד להגיע הביתה. הנער השני מתרוצץ סביבנו וצוהל בקול רם ומעודד את חברו להמשיך ולזרוק אלי את הפריסבי, וכל מסירה מוצלחת מוציאה ממנו עוד ועוד קריאות שמחה.

*

ממערב מגיעים עננים כהים עוד יותר ממבטו של הנער ומצטרפים לאלה שכבר שם ויחד הם יוצרים קיר שחור שחוצץ בנינו לבין האופק. כמה דקות מאוחר יותר, מתחיל לרדת גשם, הרוח מכה בעוז והחול צורב בפנים. הפריסבי לא נענה לנו יותר והמשחק פוסק.

הצעיר עומד מולי עכשיו כשתלתליו מתבדרים ברוח. הוא ממולל באצבעותיו את שולי הפריסבי והחיוך הקטן שעיטר את פניו בדקות האחרונות, נסוג שוב לטובת ארשת ריקה וקפואה. הנער האחר אומר שכבר קר ועוד מעט חושך וצריך ללכת. תגיד שלום לחבר, הוא אומר. הנער השותק רק מביט בי. אני ניגש אליו ומושיט יד ללחיצה. אתה רוצה לחבק את האיש? שואל הנער השני. הנער החיוור גוחן קלות לעומתי וכשזרועותיו שמוטות לצידי גופו הוא נשען עלי קלות ומניח לי לחבק אותו. עכשיו הנער השני מחייך אלי ומסובב את חברו לאחור בעדינות ורכות ויחד הם פוסעים לאט במעלה הדיונה לכיוון הבתים הקטנטנים של כפר איזון.

אני עומד ומביט בהם עד שהם נעלמים. הגרון שלי חנוק והדמעות זולגות. כוס אימא של הרוח. אחר כך אני ממהר לאוטו ומתקשר לעומר. סתם לקשקש קצת, לראות שהכול בסדר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

המתאגרף - יאיר לפיד הולך על נוקאאוט
מכביבול – פודקאסט 006 – עדיין בתוך חלום

28 Comments

אסף THE KOP 21 במרץ 2014

בוקר טוב בני,

הרגת אותי עם הסיפור הזה.
הרגת.

http://www.youtube.com/watch?v=BfuWXRZe9yA

ערן 21 במרץ 2014

פוסט נהדר, בני. יעמוד יופי במבחן הזמן (כולל האזכור הקטנטן לסטארידג').
ואיזו סיומת חזקה…
אדיר.

אופיר 21 במרץ 2014

יפה מאוד בני. חייבים לעשות משהו עם החד-כיווניות שבה זורם הזמן – מה עוזרת לי התגלית החדשה על המפץ הגדול, אם רק מתבגרים כל הזמן?

שחר ד. 21 במרץ 2014

אני עוד לא אבא, אבל כרגיל עם הפוסטים שלך אתה מצליח להעביר את החוויה במלואה. מאד מרגש.

tmak 21 במרץ 2014

יפה מאד ומרגש. שתאיר השמחה איפה שחשוך וקר.

7even 21 במרץ 2014

נייס.
שאלה לגבי פריסבי – יש בזה ניקוד?
כלומר – הדבר הזה משוחק במקום כלשהו במסגרת תחרותית כלשהי רשמית/לא רשמית?

בני תבורי 21 במרץ 2014

כן. מתקיימים טורנירים ויש כמה סגנונות למשחק כגון פריסבי גולף ואחרים.

אריאל גרייזס 21 במרץ 2014

כשעבדתי בארה"ב, היה לבחור שעבדתי איתו פריזבי אליפות במשרד, מסתבר שהוא זכה באליפות המכללות בזה – זה לא אליפות רשמית של NCAA אבל זה קיים. משחקים את זה כמו פוטבול פחות או יותר

אריאל גרייזס 21 במרץ 2014

אוי, בני, אתה מספר נפלא

שלו 21 במרץ 2014

עצוב. קראתי את הפוסט בעודי שומע, במקרה, את 'בתוך הצינורות' של אלג'יר. וזה התאים כלכך איכשהוא.. אגב, משחק הפריזבי הטוב ביותר הוא ללא ספק אולטימייט פריזבי, אם אתה מכיר, שזה שילוב של פריזבי, כדורגל ופוטבול. שתי קבוצות של 4-5 שחקנים, תוחמים מגרש על החול ומאלתרים שני שערים קטנים. ההתקדמות במגרש היא רק בעזרת מסירות פריזבי עד שאפשר להטיס את הצלחת לשער. משחק אדיר!

red sox 21 במרץ 2014

משחק הפריזבי הטוב ביותר הוא פשוט לעמוד ולמסור אחד לשני על החוף. רצוי בזמן שמסביבך כמה טמבלים עם קרשים ביד שגורמים לך להבין שהאלגוריה הכי טובה לישראל לעומת מדינות נורמאליות היא מה אנשים משחקים כשהם הולכים עם החבר'ה לים.

ענק אתה בני.

ארנון 22 במרץ 2014

האולטימייט הוא העיסוק העיקרי של הדוקטורנטים במכון ויצמן. וכמה בוגרי מכון הביאו את ההתמכרות הזאת גם לבנימינה, והם מחפשים שחקנים. בני, הנה ההזדמנות שלך!

Gil Zimbabwe 21 במרץ 2014

Such a nice story but why you must touch again Sunday game….we didn't recover yet!!!

matipool 21 במרץ 2014

כבר בשלב מוקדם שיערתי שזה הכיוון ובכל זאת כמעט נחנקתי בסוף והדמעות כמעט הגיעו .
אתה אלוף .

זוהר 21 במרץ 2014

כמה רגישות……איזה יופי של סיפור…..אלוף….

נתנאל 21 במרץ 2014

מעולה. שבת שלום.

גור אילני 21 במרץ 2014

יפה יפה יפה.

פאקו 21 במרץ 2014

יא אללה בני, באיזה מיומנות שאתה נוגע בלב עם הסיפורים שלך.

אביאל 21 במרץ 2014

תודה בני, שבת שלום !

Martzianno 21 במרץ 2014

שתלת אותי בני. לבן שלי קוראים עומר…

רוני שטנאי 21 במרץ 2014

שוב סיפור נהדר ומרגש בני. אתה מפליא לתאר מצבים שנראים לכאורה כל כך פשוטים בצורה אנושית עם הרבה רגש וחמלה. תודה.

בני תבורי 21 במרץ 2014

אני רואה את התגובות והלב שלי מלא. תודה!

סימנטוב 21 במרץ 2014

בני אתה מרגש תודה!

D! בארץ הקודש 22 במרץ 2014

מצויין בני.
החזרת אותי לחבר שעבר שם.

ארנון 22 במרץ 2014

ריגשת, כהרגלך.
והפעם, עבורי, יותר מתמיד. כי נגעת בנקודות שכל כך מוכרות לי – חוף שדות ים, בכל מזג אויר, ללא הרבה אנשים. כל השלווה הזאת. ואז כפר איזון. מקום בו אני מבקר מדי שבוע כבר חמש שנים. רואה את החיוכים השמחים/עצובים שלהם דרך השחמט.
תודה.

בני תבורי 22 במרץ 2014

ארנון,
תבורכו אתה והעוסקים במלאכה שם.

באבא ימים 23 במרץ 2014

איזה יופי.

אריק 28 במרץ 2014

מעולה!

Comments closed