ארבעה ימים אמא שלו התפללה / בני תבורי

מחר, לפני עשרים ושמונה שנים, דוק קו קים מת.

לא מדויק. הוא מת ארבעה ימים מאוחר יותר, אבל ב-13 בנובמבר, 1982, גם אז זו היתה שבת, נערך הקרב האחרון שלו. בום בום דפק לו שלוש בומבות לפרצוף, והשאר עצוב.

עד שהגעתי בפעם הראשונה לטריטוריה בעלת אוריינטציה אמריקאית, אהבתי ספורט אמריקאי בעיקר דרך הסרטים והסיפורים של מנחם לס. ידעתי להבדיל בין סוגי המשחקים על פי התלבושות בעיקר, ומכיוון שאני חפרן אז חיפשתי מקורות נוספים להרחבת הידע. זה לא היה יותר ממשחק מקדים.

אבל באמת הבנתי מה זה ספורט באמריקה, גם אם ההתחלה היתה בקנדה, רק באפריל 1982. כשהתחלנו את הטיול הגדול בצפון אמריקה.

אנקל מייק, נשוי לאחותה של אמי, יליד ליברפול ושונא כדורגל, חי שנים במונטריאול. מורה בתיכון שתלמידיו, בתמורה ליחס הולם שהעניק להם, סיפקו לו לעשן סנסמיה סופר סקאנק. הוא חולה ספורט, לא מפסיד אף שידור ישיר, גם אם מדובר בהשלכת גמדים.

אצל הדודה והדוד שהינו שלושה חודשים, אותם העברנו בשריצה מסביב למנגל ומול הטלוויזיה. שם התוודעתי לראשונה לתרבות הספורט באמריקה אס איז. גם למימדי האומצות, אבל זה בפעם אחרת.

עד אז התעניינתי באגרוף ברמה הרומנטית בלבד. למשל, ידעתי שמי שנורא רצה לתפוס את ג'ימס בראון  ב-30 באוקטובר 74', היה צריך להתקשר לקינשסה, בירת קונגו, ולבקש שיעבירו את השיחה לאחד ממושבי הרינג סייד, באצטדיון בו מוחמד עלי הרביץ לפורמן.

הכותרות שבישרו מאוחר יותר על המותחן במנילה כבר הופיעו גם בעיתונות העברית ואפילו "יומני גבע" הקדישו דקה או שתיים להיילייט הזה. איגרוף התערבב לי עם סיפורי גנגסטרים כבר מקריאת דיימון ראניון. בגדול, לא הבנתי כלום.

*

אצל הדוד מייק התחלתי להבין, והתאהבתי. לא רק בשמות הידועים של המשקל הכבד. גם למשקלים הקלים התוודעתי. הם מצאו חן בעיני יותר מהכבדים. מהירים יותר, קלילים יותר, ואיכשהו, במיוחד אם לא היית נוכח בזירה, נראו לא מזיקים. לאוצר המילים שלי נכנסו גם ג'אבים, אפרקאטים ופאנצ' בולו, למדתי את שיטת השיפוט ונהניתי לאללה.

יותר מכולם אהבתי את מי שהיה השם החם ביותר באותה תקופה, אלוף ה-WBA, הילד שהגיע מיאנגסטון אוהיו, ריי מנציני. בנו של מתאגרף העבר לני "בום בום" מנציני (ממנו ירש את הכינוי), ואחיינו של המוסיקאי הנרי מנציני.

זו היתה אהבה ממבט ראשון. שמונה במאי, 82', בשידור חי אני רואה את ריי מנציני מתעמת עם ארטורו פרייס, אלוף ה-WBA החדש, בזירה בלאס ווגאס. חמש עשרה שניות מהגונג, פרייס תוקף בסדרת קומבינציות מרהיבה ונראה טוב. למרות פגיעה והרבה דם מארובת העין, מנציני מתאושש, מטיח את האלוף במרכז הזירה, והחל מאותו רגע הוא פשוט שולט בקרב. עד שהשופט מפסיק את בום בום ומכתיר אותו כאלוף העולם במשקל קל, והוא כולו בן 21.

מאז לא החמצתי אף כותרת כתובה או משודרת שעסקה בו. הבחור שבה את לבי בנועם הליכותיו. אינטליגנטי מאוד, רהוט, ילד טוב כזה. משפחה טובה, לא משהו שדומה לסיפורים מהגטו. טראש טוק היה רחוק ממנו כמו תבונה מדינית מליברמן.

הפכתי לאוהד שרוף. היה גם חשוב לאגור מידע למינגלינג של כל מפגש חברתי, כי בום בום היה הנושא החם שכולם דיברו עליו. אחרי הכל, כמה כבר אפשר לקשקש לאנשים את המוח בסיפורים על המדינה הקטנה שאנחנו ושכל השכנים שונאים אותנו.

*

כמו במערב הפרוע, גם באיגרוף, אם אתה טוב, יש מי שיחפש להוכיח את ההיפך. ארנסטו אספנה נזקק לשישה סיבובים כדי להבין שכדאי לו לחפש כבוד במקום אחר.

דוק קו קים, המתאגרף הקוריאני בן ה-23, היה הבא בתור. הקרב נקבע ל-13 בנובמבר, בזירה החיצונית של ה"סיזרס פאלאס" בלאס ווגאס.

קים נולד למשפחה ענייה בעיירה ליד סיאול. בילדותו צחצח נעליים כחלק מהמאמץ המשפחתי לשרוד. ב-78' הפך למקצוען וזכה בדרום קוריאה למעמד של גיבור לאומי. הוא נאלץ להשיל מספר קילוגרמים ממשקלו לפני הקרב, כדי להתאים לנדרש, וביום הקרב עלה לזירה כשהוא לבוש במכנסיים צהובים ובלבו אמונה בצדקת דרכו.

הקרב שודר לייב ב-"סי.בי.אס ספורטס" בשעה אחת בצהרים. דו קרב בצהרי היום. הוא היה מהיר ומרתק, אף כי רבים טענו שמנציני לא נתקל בבעיות מיוחדות. הקוריאני החזיק מעמד זמן רב, אבל לא היה יעיל במיוחד בצד ההתקפי. אצל הדוד הופכים המבורגרים, שותים באדוויזר וצורחים.

ארבעה עשר סיבובים ותשע עשרה שניות מאוחר יותר, יוצא בום בום למתקפה. הוא מעיף שלוש מכות מוצלחות, ימין-שמאל-ימין, לפרצופו של קים, ושולח אותו לחבלים ומשם למזרון.

קים, גרוגי לחלוטין, מנסה להרים את עצמו ומצליח בקושי, תוך שהוא בוהה בשופט. השופט, ריצ'ארד גרין, מטלטל ראשו בשלילה מוחלטת, מפסיק את הקרב ומכריז על בום בום כמנצח.

*

הזירה עכשיו הומה אדם. בני משפחתו של בום בום, אנשי צוותו ועיתונאים עטים על המנצח. רעש ומהומה ושמחה וששון. בינתיים, בפינה אחרת של הזירה, רחוק מעין המצלמה, מתפתחת דרמה נוספת. היחיד שמעיף מפעם לפעם מבט מודאג לאותה פינה נידחת הוא בום בום. הוא מנסה להגיע לשם, אבל שוב ושוב נחטף בידי המון צוהל.

המכות שספג קים מכניסות אותו לקומה. הוא מועבר לטיפול נמרץ בבית חולים. ארבעה ימים מאוחר יותר, מבלי שחזרה להכרתו, הוא מת.

עכשיו כבר רואים תמונות אחרות בטלוויזיה. בבית החולים אמו של קים מדליקה קטורת בתפילה להחלמתו. בבית הוריו יושב בום בום, פניו נפוחות ממכות ועיניו דומעות. ספורטס אילוסטרייטד יוצא שבוע לאחר מכן עם שער ועליו תמונה מהקרב והכותרת "טרגדיה בזירה".

בום בום נוסע ללוויה של קים בדרום קוריאה וחוזר משם כשהוא מרוסק נפשית ושרוי בדיכאון עמוק. הוא מאשים את עצמו בתוצאה האיומה. "הרגעים הקשים ביותר שחוויתי שם", סיפר, "היו כשאנשים נגשו אלי ושאלו אם אני המתאגרף שהרג את קים".

הוא מנסה לשקם את הקריירה שלו. הוא מגן בהצלחה על תוארו עוד שלוש פעמים, למרות שאינו עוד, על פי פרשנים, הבום בום שלפני מותו של קים.

*

ביוני 84', מפסיד בום בום את התואר העולמי לליונגסטון ברמבל, בקרב שנערך בבאפלו, ניו יורק, ומשודר מחוף לחוף. אחרי ארבעה עשר סיבובים מתישים, בום בום גומר את היום בבית החולים ויוצא משם עם שבעים ואחד תפרים.

בשבע השנים הבאות נלחם בום בום עוד פעמיים. בפעם הראשונה הוא מפסיד שוב לברמבל בנקודה אחת,  על פי החלטת השופטים, בתום הסיבוב החמישה עשר. בפעם השנייה הוא מפסיד להקטור קמאצ'ו בהחלטת שיפוט שערורייתית.

באפריל 92' מתייצב בום בום שוב בזירה, נגד האלוף לשעבר גרג הוגן. בום בום, צל של עצמו, מפסיד בשבעה סיבובים ותולה את הכפפות.

איפה זה משאיר אותי? בעיקר תוהה ומבולבל. התאהבתי באיגרוף, אהדתי מאוד את מנציני, היה לי צעצוע חדש להתלהב ממנו. אצילות ורומנטיקה ומיתולוגיה, כל מה שנדרש כדי להפוך את ההתעניינות בספורט הזה למשהו קבוע. זה לא היה אמור להסתיים כך.

אפילוג:

אמו של קים מתאבדת ארבעה חודשים לאחר הקרב. השופט ריצ'ארד גרין מתאבד ביולי 83'. בום בום מנציני עובר להוליווד, חפשו אותו ביוטיוב. אני מתמסר לליגת ההוקי קרח ואחר כך עורק לבייסבול ולפוטבול, אבל עין אחת ממשיכה לפזול תמיד אל האיגרוף. התקנות משתנות, המתאגרפים מוגנים יותר, האם אני עומד לצלול מחדש לספורט המדהים הזה?

 *

תמצית הקרב

וורן זיוון שר על בום בום

גאנז אנד רוזס – Novmber rain 

ותיזהרי מהסוסים הסברתי לה / בני תבורי

 

 

 

 

דרוש: כדורגלן גיי ואמיץ למטרת ניסוי חברתי מרתק
20 שנה לטווין פיקס

23 Comments

B. Goren 12 בנובמבר 2010

בני, סיפור מרתק.

גמל (סתם גמל) 12 בנובמבר 2010

בני, תתחיל לפזול לMMA
למראית עין זה נראה מאוד ברוטלי אבל אחרי שמכירים קצת רואים את החן והדיוק

בני תבורי 12 בנובמבר 2010

גמל,
בחיי, כשכתבתי חשבתי עליך. אני יודע שאתה עוסק ב MMA ואין לי ספק שגם שם אפשר למצוא מה להעריך אם לא לאהוב. בינתיים אני מתקשה וזו באמת בעייה שלי, לא של הספורט הזה.

גמל (סתם גמל) 12 בנובמבר 2010

כמו שברני סטינסון אומר: Challenge Accepted!
זאת נקודת התחלה מצוינת
http://www.youtube.com/watch?v=N-hVAkSVN2c

איתן בקרמן 12 בנובמבר 2010

איכשהו,גם עם אמנויות לחימה מעורבות מהסוג שהוא לא פייק, בסופו של דבר התחושה (שלי), שאיגרוף זה הדבר האמיתי.

גמל (סתם גמל) 12 בנובמבר 2010

אני מאוד אוהב איגרוף. אני מתאמן בזה (למעשה אני פצוע, אבל לפני הפציעה התאמנתי ובתקווה שבעוד חודש-חודשיים אני אחזור להתאמן). בשבילי לראות שוב את מוחמד עלי נגד פרייזר או פורמן זה יותר מרגש מכל קרב MMA שראיתי אי פעם, וראיתי אלפי קרבות.
אבל, כשאלוף עולם מכהן באיגרוף, ג'יימס טוני, עולה לקרב MMA נגד לוחם בן 47 ומפסיד לו בהשפלה בסיבוב הראשון זה מקרה קלאסי של "המלך מת יחי המלך החדש".
דרך אגב אני חושב שמני פקיאו יכול להיות אדיר בMMA

OR-N 14 בנובמבר 2010

לעלי, פרייזר ופורמן יש את הילת הנוסטלגיה.אני מתאר לעצמי שעוד 20 שנה ידברו על גרייסי נגד שמרוק באותה נשימה.

OR-N 15 בנובמבר 2010

כל הערב אתמול כעסתי על עצמי שהזכרתי את שמרוק נגד גרייסי, אבל שכחתי לחלוטין את בונאר נגד גריפין,צ'אק לידל נגד וונדרליי סילבה, ואנדרסון סילבה נגד צ'אייל סונן.אז חזרתי במיוחד לפה בשביל לתקן.

הפלויד הלא ורוד 12 בנובמבר 2010

וואו, המון תודה על חיבור מחדש לסיפור שאומנם היה מוכר לי, אבל האפילוג לא. וכמובן על הכתיבה על אחד מענפי הספורט האלגנטיים ביותר
(חלק מהפרודקס הזה של החיים, שאלימות ברוטלית בלתי מתפשרת נהפכת לג'נטלמניות ברגע שתוחמים אותה לזירה).

ולשמוע את וורן זיוון זה תמיד תענוג, במיוחד בשיר שלא ממש יצא לי לשמוע עד היום.

בני תבורי 12 בנובמבר 2010

גמל,
המראיין בסיום הקליפ הוא לא המנחה הקבוע של ה – Fear Factor? הבנתי שגם הוא אלוף בתחום כלשהו של קרבותמגע.

הפלויד הלא וורוד,
תודה.
"חלק מהפרודקס הזה של החיים, שאלימות ברוטלית בלתי מתפשרת נהפכת לג'נטלמניות ברגע שתוחמים אותה לזירה". איזה משפט נפלא!

OR-N 14 בנובמבר 2010

כן.זהו ג'ו רוגן.הוא לא רק המראיין, הוא גם הפרשן (יחד עם השדרן מייק גולדברג).הוא לא אלוף בשום דבר, אבל יש לו חגורה (אם אני לא טועה שחורה) בג'יו ג'יטסו ברזילאי.

הופ 12 בנובמבר 2010

וואו בני. רואים שהתחנכת על ברכיו המקלדתיות של מנחם לס.
אני גדלתי כילד על מייק טייסון כמובן. מה שגרם לי להפנים כמה הספורט הזה אלים. ובכל זאת חדרה אליי הרומנטיקה שבו. דרך ספרים, כתבות של לס, מדי פעם יאירלפיד כשעוד כתב על אגרוף, ומאוחר יותר סרטים וסיפורים על עלי.
וכמו כל הדור שלי, את הבנת החוקים – כמו את אלה של הפוטבול, הבייסבול והגולף – אני חייב למשחקי המחשב (מישהו זוכר את המשחק ההוא שאתה יכול לבחור להתאגרף בתור הדמות של הקנגורו? לא ייאמן שמשחקי מחשב הם כבר נוסטלגיה).
פוסט נהדר.

yashiv 12 בנובמבר 2010

יא חביבי, איזה קליפ של זיבון. תודה.

בני תבורי 12 בנובמבר 2010

yashiv
האם אתה הוא מי שאני חושב שאתה?

בני תבורי 12 בנובמבר 2010

רמז: TASC?

yashiv 13 בנובמבר 2010

אכן מהצפון!
:-)

אלון זנדר 12 בנובמבר 2010

גם אני מאלה, שלקח להם זמן, המון זמן להתחבר לאגרוף. כלומר תיאורטית, ידעתי שזה ספורט אמיתי, של אתלטים מיומנים ויצרים חפים מכל כיסוי. מנחם לס, ראניון, המינגוויי וכל השאר שכנעו אותי שיש בכך שאר רוח. אבל מה? מכות. בכל זאת. לא עזרו דון קינג והפוזות שלו, לא מייק טייסון והאלימות המכוערת.
היום אני מעריך את היכולות, את האומנות, את הטכניקה, הטקטיקה והאסטרטגיה. אבל אני לא מסכים, שזה "ספורט ג'נטלמני". זה נסיון שלנו להצדיק את מה שקורה בזירה, וזה פשוט לא נכון בזירה יש שניים, שזה מה שהם עושים, מכים באומנות ביריביהם. ומהתחלת הקרב ועד סופו אין בהם ג'נטלמניות אלא תאוות ניצחון. זו אלימות בלתי מתפשרת שלא הופכת לשום דבר אחר – אלא שבמסגרת קרב האיגרוף היא מותרת לנו לצפייה, לשעה קלה. מותר לנו להתבדר מהמאבק האגרסיבי, מהברוטאליות, בחיבור לאיזשהו צורך, אולי קמאי ואולי לא. יש לנו אישור לבידור.

והעיקר, כתמיד – הוא הסיפור. ואיך אפשר אגרוף בלי להזכיר את השיר, שלי לפחות עשה את החיבור בין תהומות החיים והספורט.

http://www.dailymotion.com/video/x5wb7_simon-garfunkel-the-boxer_music

In the clearing stands a boxer
And a fighter by his trade
And he carries the reminders
Of ev'ry glove that layed him down
Or cut him till he cried out
In his anger and his shame
"I am leaving, I am leaving"
But the fighter still remains…

נעל קרועה 12 בנובמבר 2010

איגרוף זה ענף כל כך מלוכלך ומושחת,אין כוח בשביל זה,כשהגיעה תופעה על טיבעית כמו טייסון,היה תענוג לעקוב,2 הקרבות טיסון הוליפילד היו קצפת
נדמה לי שהיום הרבה יותר קרבות מופסקים בזמן על ידי השופט ,כדי שזה לא יגיע למוות,אולי אני טועה

מאשקה 12 בנובמבר 2010

בני, יופי של סיפור, אהבתי

d-d 14 בנובמבר 2010

בני, סיפור מרתק וכתיבה פשוט מצוינת שלך. יישר כוח.

בני תבורי 14 בנובמבר 2010

תודה לכולכם על התגובות. וכמאמר הסבתא רוח'ל מנוחתה עדן: "זה עושה חם בלב". וזה כמובן להבדיל מ "זה עושה לי פצע בלב" השמור להזדמנויות אחרות…

Comments closed