לאט לאט

לפני שנים דחפתי בגסות את ידי לנפשו הרכה, והפכתי אותו לאוהד הפועל פתח תקווה.

jryv

 

 

שוטר משועמם הנשען על קטנועו הוא הנציג הרשמי היחיד בכניסה למגרש החנייה באצטדיון החדש. עשרים ומשהו מכוניות שכבר חונות שם, על משטח האספלט שמסוגל להכיל אלפי מקומות חנייה, הן סיבה טובה לפהק בשישי אחר הצהרים, שעה שבה או אתה נח, או משחק כדורגל. לא עובד בשמירה על הסדר.

גילי הוא היזם. הוא ארגן את הנסיעה, הוא הודיע לי שאני מצטרף והוא גם דאג להביא את שני האחיינים שלי, בני דודתו. כאילו עברו רק כמה שניות מאז יזמתי אני את המהלך שעליו אני יותר ממצטער עד היום.

*

תסמיני השעמום משותפים לכל בעלי התפקיד הרשמי בכניסה. יותר שוטרים ומאבטחים נשענים על הקירות מאשר ניצבים על משמרתם. גם מוכר הבייגל'ה מפהק. תהליך רכישת הכרטיסים – רק שלושה, גילי מנוי – מתבצע כמעט במעמד צד אחד בלבד. הצד השני, זה שמעבר לזכוכית, גורף את תשעים השקלים ומניח שלושה כרטיסים באבחת יד אחת, כשהוא מרוכז במסך הנייד החכם שלו.

איש הביטחון בכניסה לא תודרך כיאות ומשום כך הוא שובר מוסכמות וממשש אותנו בלהט ואין לי כל הסבר לכך. מה שכן, התרגשתי מתשומת הלב. ניסיונותיי להציג את הכרטיס בפני הקורא החכם הצמוד לשער הזיזים המסתובב כדי לשכנעו להיפתח עבורי, עלו בתוהו. דחף דחף, עלתה אנחה מכיוונו של סדרן שנמנם על כסא ליד, פתוח.

*

עולים במדרגות רחבות לקומה השנייה. חבר'ה מהחזית הכחולה עומדים שם עם קופסאות פח ומקשקשים במטבעות שבתוכם. תרומה לדרבי, אומר ראש החזית ואני נעתר ומשלשל כמה לסיר. כשתראו את המופע הגדול של אוהדי הפועל פתח תקווה בדרבי הבא, תדעו שיש לי חלק. המופע, אגב, לא יטשטש את העובדה ששתי הקבוצות מפתח תקווה לא ישחקו באותה ליגה בעונה הבאה, אבל מסורת יש לקיים.

ניסיון העבר המלמד על תשישות השלפוחית בזמנים קבועים, מחייב ביקור בשירותים הרחבים, הנוחים והמצוחצחים. עשרות אסלות חרסינה מבהיקות מלובן ממתינות לשרת אותי ומולן שורת כיורים.

לא מוכרים גרעינים במזנון, יוזמה ראויה אך מנותקת, אבל ריח של קפה טוב משכנע שכדאי לעצור שם לכמה רגעים.

מבנה היציע המקורה מספק חווית צפייה ברמה גבוהה מאוד. עולים במעלה היציע למקום הקבוע שלי במשחקי הבית של הפועל כבר ארבעים ומשהו שנים. האצטדיון התחלף מאז, ההרגלים שלי, לא. מאז ומתמיד, אותם מקומות במרומי היציע המערבי, מעל דגל הקרן של השער הדרומי.

הילדים מתוודעים למקומות שלנו ומקבלים אישור לשבת היכן שירצו. בכל זאת, כמה מאות אוהדים ביציע של ששת אלפים מקומות, אינם מותירים יותר מידי מקום לטעויות בנוסח הנזל וגרטל.

*

מושכים ומיישרים את המושב המרופד, מתיישבים ומסכמים שוב, בפעם המי יודע כמה, שזה הרבה יותר מרווח ונוח מסטמפורד ברידג'. הגרעין הקשה של האוהדים, שבעי כישלונות שחייכו בפעם האחרונה בגביע הטוטו עם קשטן לפני עשור, משרך דרכו במעלה היציע. אותן פנים, רק קמטים ובלוריות מקלישות מעידות על הוותק.

*

בתחתית היציע המרכזי, ממש מעל הדשא, ממוקמת מקהלת האולטראס. כמה עשרות כחולים עם תופים ודגלים ומנצח שעומד עם הגב למגרש. אני תוהה אם הוא בכלל אוהב כדורגל. אגב, אותם אוהדים עם אותם אביזרים מלווים גם את קבוצות הכדורסל והכדוריד של המועדון. אין עליהם. תרבות.

אחרי שנים בהן קיבלנו את ההרכבים מפי קריין עילג בדיקציה של מסור חלוד וברמקולים מעפנים, אנחנו מקבלים חווית שדה תעופה בינלאומי. קריינות טובה וסאונד משובח. מכיוון שאף שם לא ממש מוכר לי, אני סוקר את סביבותיי, מנסה לאתר ולצוד את מבטם של מכרים מהעבר. המשחק כבר התחיל אבל אין לי עניין בו. לא שאני לא אוהב את הפועל, אני לא אוהב את מה שאני רואה, והנוחיות הזאת, מתירה לי התעלמות מוחלטת.

*

גילי דווקא חזק בעניין. אוהד אמיתי. מידי פעם הוא קם ממקומו ומגיב, בדרך כלל בזעם. הוא לא מקלל אבל לא שומר כלום בבטן. אני מבין אותו וליבי נחמץ. איך עשיתי לו את זה. לפני חמש עשרה שנים או יותר קודם לכן, דחפתי בגסות את ידי לנפשו הרכה והפכתי אותו לאוהד הפועל פתח תקווה. אלף מניפולציות רגשיות הפעלתי עליו, תוך שאני מודע לחוסר יכולתו להתגונן.

עכשיו הוא כל כך בפנים, עם מנוי. לבד הוא נוסע, אפילו למשחקי חוץ. אני מצטרף לפעמים רק כשאני מתגעגע אליו ומוקיר את זמן האיכות שיש לי במחיצתו בנסיעה המשותפת למשחקי בית.

ההערות והגערות שיוצאות ממני אינן יותר מפעיות רכות. סטיכייה חסרת נימוקים למען הפרוטוקול בלבד. כבר אין לי את הדרייב הזה שהיה לי פעם, לקפוץ ממקומי ולשחרר טונות של זוהמה ורבאלית לכיוונם של שופטים ושחקנים. גם נוח לי וגם אני כבר לא מחובר לקבוצה ולשחקנים שגדלו בכל אגודה בארץ מלבד בהפועל פתח תקווה. אני מוצא עצמי בוהה במבט מרוקן בנעשה, בעיקר ביציעים.

אני מייחל לאיזו קטטה, לא בהשתתפותי, שתייצר מעט התרגשות. מישהו שיכעס על מישהו וגם ידגים לו עד כמה. אפילו זה לא קורה.

הפועל חוטפת את הראשון די בהתחלה. אחר כך השופט פוסל לנו שער חוקי לגמרי. כמה דקות מאוחר יותר הוא לא מאשר לנו פנדל ברור. אני משועמם. לא שמח, אבל חסר את המרירות הזאת שמכווצת את הבטן, שמעוותת את שיקול הדעת, שזורקת אותך למאבק צדקני חסר תוחלת. אני אפילו לא מוצא לנכון להסביר לשופט מה אני חושב על אימא שלו. גילי קם ומתיישב ומסביר ומקונן. הוא כואב  ואני אדיש.

די בתחילת המחצית השנייה אנחנו חוטפים את השני. גם זה עובר אצלי בשתיקה. השער השלישי שאנחנו חוטפים והאדום למעוז ההגנה שלנו, כבר מתקבלים אצלי בשלווה ולא גורמים לי לשנות אפילו תנוחה.

*

הדרך חזרה לאוטו נעשית בשתיקה. חשוב לי לברר אצל האחיינים שלי אם הם מבינים שבכדורגל מפסידים לפעמים. אני לא רוצה עוד שרוטים על המצפון שלי. כן, הם בוגרים מספיק למרות גילם הצעיר, וממילא המחשבות שלהם רצות כבר קדימה, אל מסי שמחכה להם בבית על הווי.

אני מגניב מבט לגילי שמדליק סגריה, הרגל שהייתי נורא רוצה שייגמל ממנו. כלפי חוץ הוא לא נראה רגוז יתר על המידה. נדמה לי שהוא, בניגוד לי, מתואם עם המציאות, אבל זה לא לגמרי הוא.

אוהדי הקבוצה היריבה, מחויכים ועולזים מתגודדים בסמוך. אנחנו עוברים לידם. כמה אוהדים של הפועל פתח תקווה מברכים אותם על הניצחון. הם מצידם מביעים אמפטיה והשתתפות בצער. פה ושם מתפתחות שיחות רגועות.

כשאנחנו כבר ליד האוטו, עוברים לידינו שני צעירים עטויים בצעיפי היריב. מי חטף שלישייה, שואג אחד, הפועל  פתח תקווה, עונה השני. ושוב ושוב. אני מסתכל על גילי. הוא שותק אבל ניכר שהוא לא אוהב את זה. תנועות עצמות הלסת שלו מבעד ללחייו, מעידות שמשהו מתחולל בקרבו. אחרי כמה שניות הוא פונה אליהם ואומר ברכות: שמעו, אני לא, אבל יש כאן כאלה שיכול להיות שירביצו לכם. למה, הם תוהים, כי זה לא מנומס לעשות דבר כזה, הוא מסביר ברוך, מברוכ על הניצחון, אבל לא יפה להתגרות.

*

גילי הוא בחור גבוה ורחב גרם, שיכול, בנסיבות מסוימות, להיראות משכנע. גם העיניים הכחולות המדהימות שלו יכולות להעביר מסרים. זה השפיע עליהם והם חדלו והמשיכו בדרכם. אבל לי זה נתן בעיטה בבטן. לא רק הפכתי אותו לאוהד נאמן של קבוצה פח שלא תזכה אותו ברגע של נחת, גם הכנסתי אותו למעורבות רגשית מיותרת.

אני מאוד לא אוהב לראות את הקרובים לי במצוקה ופתאום עלה בי רגש משונה. הרגשתי שמי שאולי נושא בתוכו פוטנציאל להתרגז ולהרביץ להם, לאותם צעירים ירושלמים צוהלים, יכול להיות אני. לא בגללם, לא בגלל משהו שעשו, לא בגלל הקבוצה שהם אוהדים, גם לא בגלל הקבוצה שאני אוהד.

בגלל גילי. בגלל מה שגרמתי לו. ותחשבו על זה, אבות צעירים וחדורי מוטיבציה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

על מה הם מוכנים להמר
מחפש סיבות לאופטימיות

61 Comments

פרלה 12 באפריל 2013

בוקר אור ותודה על כתיבה נהדרת. יוצאת מהלב ונכנסת ללב.
מזל שאחי מקטר רק לעיתים רחוקות על איך שהכנסתי אותו לעניןיחד אנו פועלים וממכרים כבר את הדור הבא.
מזלנו ומזלם שזו מכבי.
אלוהים שמור על משפחת שחר וקבוצת מאיר.

בני תבורי 12 באפריל 2013

תודה, והלוואי ירבו שחרים ומאירים בכדורגל הישראלי.

אלעד אחד 13 באפריל 2013

רק לא מאירים שמירים

בני תבורי 13 באפריל 2013

Hear hear!

Amir A 12 באפריל 2013

כשנולד הבן הבכור אמרתי לאישתי שלא משנה מה שנעשה, בגיל 15 או 20 או 25 הוא ושאר הילדים שעוד יבואו יגידו לפסיכולוג/ית שזה הכל בגלל אבא ואמא. זה עשה לנו את ההורות הרבה יותר קלה ונקיה מתחושות אשמה.

אדם בן דוד 12 באפריל 2013

שנת שמונים וארבע, אני בן שמונה עוד מעט ואני מחכה עם אבא שלי בתור לרופא השיניים. "אם תתנהג יפה, אקח אותך לגמר גביע". אני אהבתי את הפועל ב"ש. בגלל שלום אביטן ובגלל מריו זוכוביצקי- אהבתי את השם ואת השפם. כמה שמחתי כשהיא ניצחה בחצי הגמר, ועוד כשבחצי השני ניצחה לוד! היה לנו סיכוי ממשי לקחת גביע ואני, שלא הוצאתי הגה כל הטיפול, אזכה להיות שם! לאכזבתי הרבה, לא עמד אבי בהבטחתו "חשבתי שיהיה דרבי, אבל אין טעם ללכת- זה ב"ש נגד לוד" הוא טען. אבא שלי לא בחל באמצעים. הוא החליט שאהיה אוהד הפועל תל אביב ויהיה מה. והצליח לו. והזעקה השכיחה ביותר מצידי בבלומפילד היא "למה? מה עשית לי אבא?". ועדיין, ברור לי שהילל יהיה אוהד הפועל. מן מחלה גנטית שקשה לי שלא להוריש.

ערן קאלימי 12 באפריל 2013

וזו בדיוק הדילמה שלי בימים אלו עם הבן שלי. האם אני חושף אותו לקבוצה שלי (ושלך)? האם אני חושף אותו אולי לקטמון, כדי שיכיר את האחות מהכדורגל? או שבכלל לוקח אותו לבני יהודה, הקבוצה של השכונה?

נראה לי שאשאיר אותו כרגע רק עם יובה, סלטיקס והפועל ירושלים כדורסל. שימצא לבד קבוצה בארץ.

בני תבורי 12 באפריל 2013

אהמ אהמ…יובה…

אריק 12 באפריל 2013

את הבנות שלי כדורגל לא מעניין, אז זה בסדר. בקרוב יהיה לי בן, ברור לי לגמרי שעדיף ולא יהיה אוהד כדורגל. אם אפשר לאהוב כדורגל בלי להיות מעורב רגשית באופן רציני זה על הכיפק. אבל להיות ממש אוהד שכועס, מתעצבן ומתעצב ובתמורה מקבל כמה פירורי אושר? אני ממש מעדיף שלא. לכן אני אשתדל להרחיק ממנו את האהדה שלי.
הצרה היחידה שהוא יכול פתאום להצטרף לחברים לגן שלובשים תלבושת אחידה של ברצלונה, אם זה יהיה קשה להתמודד ואז אולי יהיה צריך לחנך.

אריק 12 באפריל 2013

צ"ל – עם זה יהיה קשה להתמודד.

בני תבורי 12 באפריל 2013

אריק,
יש תהליכים שייקרו בלעדיך. לאבא שלי לא הייתה את הבעיה הזו כי בפ"ת בסיקסטיס' הייתה רק קבוצה אחת. בעצם בארץ… :)

אריק 12 באפריל 2013

זה ברור, אבל הבטחתי לעצמי שאנסה להיות פחות פאטתי ליד הצאצאים, זה לא קל, אבל אפשרי.

בני תבורי 12 באפריל 2013

בהצלחה!

מתן גילור 12 באפריל 2013

בני מעולה.
היתה לי שיחה בדיוק על זה עם מתי בדרך חזרה מהמשחק באשדוד העונה.
אני חשבתי שזה עונש להכניס את הבן שלי לעניינים הללו. הוא אמר שהוא דווקא חושב שהוא חווה הרבה רגעים טובים בכדורגל ורוצה שגם הבת שלו תזכה לאותם רגעים.
בכל מקרה, לשנינו היה מאד ברור – אין כל אפשרות שהילדים שלנו לא יהיו מעורבים רגשית, בדיוק כמו האבות שלנו, בדיוק כמותנו.

בני תבורי 12 באפריל 2013

נכון מאוד. שנאמר: קארמה איז א ביצ'…

גלן 12 באפריל 2013

ולא ניתן לי אלא לתת ציטוט ואז גם לצרף לינק קטן לסופשבוע.
גיטרה פשוטה עושה לפעמים את הכל יותר ענוג:

My five year old son told me he had fallen out with his best friend about City and United. We'd just been relegated to Division Two and United were winning everything, so I thought about it and decided to have a father and son talk. I said "You've decided to follow a team that's not going to be on television much over the next few years and it's going to be tough". I bit my lip, took a gulp and said "If you like, you can even support United". He looked at me in horror and spat out "but Dad, I could support Arsenal, I could support Newcastle, but I can't support United". I just thought put a tag on his toe, he's a Blue for life.
Johnny Marr on the trials of parenthood

http://www.youtube.com/watch?v=KmXAnB0mEvo

בני תבורי 12 באפריל 2013

אדיר, אני נזקקתי למניפולציות מכוערות כמו צעיף וכובע של פ"ת אחרי שהילד רצה להיות אוהד של מכבי חיפה.
אתמול השמעתי שיר של The The עם ג'וני מאר…

בני תבורי 12 באפריל 2013

גלן,
סיפור נהדר. והנה ג'וני, שיר שהשמעתי אתמול בתכנית:

http://www.youtube.com/watch?v=Q3qEpGvOe7k

ש. בן ד. 12 באפריל 2013

אפרופו מאר – לאחרונה ג'יימס קאמרון צייץ שהלהקה האהובה עליו היא הסמיתס. התגובה של מאר הייתה כזאת: "לא, לא!! אתה לא יכול לאהוב אותנו, בבקשה תתפסיק. אם תבטיח שתפסיק אני מבטיח שנתאחד"
(ציטוט לא מדויק אבל ברוח הדברים)

הדבר הכי טוב היה שמוריסי עשה לזה לייק…

football junky 13 באפריל 2013

david cameron , not james… i think

אריאל גרייזס 12 באפריל 2013

אחרי הרבה זמן שאני רוצה לעשות את זה, הקיץ זה יקרה – אני לוקח את הילד למשחק כדורגל, וזה יהיה בפתח תקווה, לא פחות.
לא, לא אחשוף אותו להפועל או מכבי פתח תקווה, חלילה, אלא חוויה ניטרלית של אנגליה מול נורווגיה ביורו מתחת ל-21. שיהיה אוהד אנגליה, לא ייקרה כלום..

משה 12 באפריל 2013

איך זה אמור לחסוך ממנו תסכולים ? :)

אריאל גרייזס 12 באפריל 2013

מי דיבר על לחסוך? אני סבלתי, שגם הוא יסבול..

בני תבורי 12 באפריל 2013

גרייזס,
יש מצב שנתראה, חצי ליברפול יהיו שם פרט לשטרלינג

משה 12 באפריל 2013

למה פרט לסטרלינג ? הוא לא מגיע ?

dtnsgl 12 באפריל 2013

צמ

dtnsgl 12 באפריל 2013

מצא לו זמן להפצע הבחור

אריק 12 באפריל 2013

בני. מבחינתי זאת קביעה. אני אהיה שם… בהתאם למה שהעובדה תאפשר.

אסף THE KOP 12 באפריל 2013

בני, גם אני אלך לראות את שחקני ליברפול.
אבל אינשאללה שאנגליה תעוף עוד בשלב הבתים.

אריק 12 באפריל 2013

אמן.

משה 12 באפריל 2013

בני,
אני חולק עליך מאוד. אני אוהד את הקבוצה הכי מבאסת בליגת העל, אני יודע שכולם יטענו לתואר הזה אבל למי עוד יש קבוצה שלמעט התל אביביות וחיפה לא ירדה מעולם מליגת העל ומצד שני מעולם לא זכתה בתואר(אלא אם הקבוצה ההוגנת של העונה נחשב תואר) ? אני אוהד את ליברפול(זה בטח לא דורש הסבר…).
אני חושב שלעולם לא תצמח פה תרבות ספורט נורמלית עד שלא נבוא ונגיד בגאווה, "אני אוהד עירוני ראשל"צ/סקציה נס ציונה/אורתודוכסים יפו/הפועל מג'דל כרום גאה וכך גם הבן שלי והנכד שלי אחריו".
גרתי באנגליה תקופה קצרה והיו לי מס' חברים, אחד מהם אוהד בלקפול(כשהיא הייתה בליגה השלישית) שלפני שהלך לרשום את בנו במשרד הפנים דאג לקנות לו מנוי עונתי, אשתו אוהדת בריסטול סיטי וכמה חברים אוהדי שפילד וונדסדיי, לידס וכו'. לא כולנו הולכים להיות בחיים עשירים, חכמים ומצליחים, תסכול הוא חלק מהחיים ובתרבות ספורט נורמלית(לא כזו שמקללים בה את השופט, המאמן והשחקנים לאחר כל הפסד) לומדים גם לתעל אותה למקומות נכונים. וכמו במאבק של אוהדי בית"ר אם אתה ואחרים תוותרו איזה סיכוי יש לזה לקרות ?
טיילתי לפני כשנה וחצי באירופה. במהלך הטיול ראיתי כעשרה ילדים עם חולצות של בארסה, אני אתן לך לנחש מה היה משותף לכולם(רמז: סעיף הלאום).

בני תבורי 12 באפריל 2013

משה,
על מה אתה חולק, על הרגשות שלי?

משה 12 באפריל 2013

חלילה, רק על הראציונל :)

אלון רייכמן 12 באפריל 2013

בני, כל כך אמיתי וכל כך מעורר הזדהות. ועוד לחשוב, שאני כאוהד הפועל כפר סבא העלובה, שוקל לקחת את בני הצעיר מתישהו למשחק. אולי כבר עדיף שיאהב את מסי וזהו. בשביל מה להתחיל עם שברון הלב הזה?

matipool 13 באפריל 2013

המשחק הראשון שאליו לקחתי את הבן הבכור היה הפועל כפ"ס בלאומית נגד לא זוכר מי . זוכר רק שהוא היה בן 6 וזה היה בשישי בצהריים . אח"כ לקחתי אותו לעוד משחק ובזה זה נגמר ( הןא בן 18.5 כיום ). אני נגמלתי מהכדורגל בישראל לגמרי והוא נדבק בחיידק של ליברפול ונבחרת אנגליה .

ש. בן ד. 12 באפריל 2013

לי יש בעיה הפוכה…

כשהייתי קטן החלטתי שאני אוהד מכבי חיפה למרות שאבא שלי אהד נתניה. לא הייתי מוכן לבוא איתו לשום משחק מלבד משחקים של חיפה ולכן כל המשחקים שהלכנו בשנים הבאות היו של חיפה. בהתחשב בזה ובהתחשב שנתניה הייתה באותם השנים בליגה השניה הוא חי עם זה בשלום.
כשנתניה עלו חזרה כבר היה צריך לבחור. לאט לאט הבנתי שהבחירה כבר נעשתה הרבה יותר מוקדם והמעבר הושלם בדיוק שהם עלו ליגה – היום אבא שלי (גם אם הוא יכחיש את זה נמרצות) הוא אוהד של מכבי חיפה…

אני חושב שבתוך תוכו הוא עדיין בהתלבטות (חיפה אצלו נקראת "הקבוצה שלך") אבל אני חושב שהוא כבר היה מוכן לחיות עם ירידה נוספת של נתניה אם חיפה יעשו מהפך מהסרטים ויזכו באליפות…

חיימון 12 באפריל 2013

כרגיל חוויה נעימה לשישי בבוקר.
בני – אני מבין ומזדהה עם הרגשות שלך כלפי בנך. אני מניח שהוא לקראת או מיד מעבר לגיל 20?

הייתי שם, אני זוכר בבהירות את תהפוכות הבטן לפני, בזמן או כשעובדים של קבוצה אחרת צוהלים על חשבונך. את התסכול, הזעם וחוסר הנוחות ברצפות במושא אהבתך מקבל בראש..
אבל זה עובר, אני מבטיח לך, תוך כמה שנים הרציונל ישתלט ועמו ההבנה שכל מה שקורה על כר הדשא (או במשרדי ההנהלה) ממש לא בשליטתו.

הוא יעמד בצומת דרכים, החלטה לא פשוטה. אני ממשיך איתם? למרות שאני לא מרגיש את אותן תחושות יותר?

הוא בוודאי יחווה תחושה של ניתוק וניכור לזמן מה, כועס ופיקח, מכיר בסבל ובייסורים הרגשיים שנאלץ לחוות בגללה. וכשזה יעבור – השלמה..

לקראת סוף העשור השני, אם יצלח את המשבר בשלום, תלכו יחד למשחק באצטדיון המושבה, אתה מוקיר את זמן האיכות והוא – גם. שעתיים של כדורגל, ללא קשר לתוצאה או באיזו ליגה היא משחקת. אוהדים זה לכל החיים.

אל תכעס על עצמך, זה לא אתה – הוא בחר, בוחר ויבחר בזה בעצמו לאורך חייו.

מת לראות משחק עם אבא

בני תבורי 12 באפריל 2013

חיימון,
אתה יודע על מה אני מדבר. גילי היום בן עשרים וארבע והמשחק הראשון שראה היה ה 7:0 על בית שאן עם עטר בהרכב והחולצות תנובה…פלא שנדלק?

raw1 12 באפריל 2013

בחיים שלי לא חשבתי שאני אתחבר לטקסט כמו שהתחברתי לשלך. כמוך, גם אני אוהד בכל לבי את המועדון הפועל פתח תקווה, ותהיה מופתע לדעת שאני "רק" בן 22. לא נהנתי מהקבוצה הזאת מעולם, אולי בתקופה של קקון, קוזו, ניב טל, מנור חסן ושות'.. לצערי (או לשמחתי) הסיפור שלך מזכיר לי את הסיפור של אבא שלי, גם הוא דחף אותי לאהוד את הקבוצה, כי בינינו מה זה מכבי בפ"ת?! הייתי אוהד נלהב, הייתי שחקן בקבוצות נערים, כל זה נעלם. למה נעלם? כי למרות אהבתי לקבוצה כל מה שסובב אותה מסריח מהשורש, לכן, בניגוד לגילי, אני שמתי פס אדום. לא נהנה לבוא לראות את הקבוצה שאני אוהד כי זאת לא הקבוצה הזאת, לקחו ממנה את הנשמה, את השחקני בית, את הסמל. היום זאת חבורה של צעירי טוברוק שרק רוצים קרש קפיצה לבמה המרכזית, ולדעתי, הפועל פ"ת הוא מועדון טיפה יותר מכובד מזה. נ.ב האוהדים השרופים שנתת להם שאפו ותרבות על זה שהם הולכים למשחקי הכדורסל/יד, צריכים להתבייש הם הורסים את הפועל לא פחות אם לא יותר מההנהלה היושבת בציון, האהבה שלהם לקבוצה רק הורסת כשהם רוצים להתערב בדברים שאין להם בם הבנה. אני עוד מחכה שמאיר שמיר יחזור לקבוצת נעוריי, שיוציא אותנו לדרך חדשה. עד אז, הפועל יקירתי אני אתעדכן באינטרנט.

בני תבורי 13 באפריל 2013

raw 1,
אני מבין אותך, רק לא את המשפט לגבי מאיר שמיר. אני רואה בו, יותר נכון בתאוות הבצע שלו, את האחראי העיקרי להתרסקות הקבוצה שלנו, אבל זה כבר דיון אחר.

אלעד אחד 13 באפריל 2013

לגמרי, בני.

גיל מזימבבואה 12 באפריל 2013

אני חייב להציע לך את הפיתרון של אח שלי, איך יוצאים מהדיכאון שניקרא הפועל פ"ת.
בגיל 54 הוא החליט להיתחתן (מה שאתה כבר…) בגיל 56 הוא אבא לראשונה, ומאז הוא לא מגיע למיגרש אחרי שבמשך עשרות שנים הוא לא החמיץ מישחק.
תחשוב על תינוק….

בני תבורי 12 באפריל 2013

ואז, לקחת אותו למשחק של הפועל פתח תקווה? :)

יוני (המקורי, מפעם) 12 באפריל 2013

חכה שיהיה בן שנתיים, אל תהיה רשע.

אביאל 12 באפריל 2013

בני – כתוב מעולה כרגיל, בינתיים אני שמח שאני לא צריך להתמודד עם סיטואציה כזאת כעת, בטח בימים כאלה ובבלאגן של בית"ר.

יוני (המקורי, מפעם) 12 באפריל 2013

בני, גם אני בדילמה שלך. כרגע אף אחת מקבוצותיי לא מסיבה נחת. לא ארסנל, בטח לא הפועל שלנו, לא סמפדוריה, לא הפועל ת"א כדורסל ולא הפיסטונס. מבאס שאין התרגשות מקבוצה אהובה. אני לא באמת יכול להתחבר למשחקים אחרת.

אני לקחתי את עידן, בני, למשחק כשהיה בן שנתיים. בעונה שעברה, באשדוד. ושוב לשני משחקים בראש הזהב. מבאס שאין עם מי להזדהות, בין היתר כי אם מישהו יהיה טוב הוא לא יישאר בקבוצה. אמנם עברנו את המשבר הכי קשה עם ההשתלטות העוינת של גורמים עבריינים (בין אם צווארון לבן או כחול), אבל עכשיו קשה להחזיר את הנשמה שעבדה.

כמובן ששומרים על אופטימיות. לי אין בעיה להישאר כמה עונות בליגה השנייה, ולא לחזור לליגה הראשונה כ"אימפריה", אלא כקבוצה איכותית שכיף להזדהות אתה. תן לי להיות בני-יהודה. צבא קטן וחכם.

ברמן 12 באפריל 2013

בני,
אני אוהד שרוף של הפועל מגל ואם הבן שלי לא יהיה אוהד שרוף של הפועל מגל אני מנשל אותו מהצוואה!!!

בני תבורי 12 באפריל 2013

הפןעל מגל…הפועל מגל…זה לא אלה שחטפו ממענית שביעייה בליגה האזורית?

ברמן 13 באפריל 2013

כשאני שיחקתי כדורסל בהפועל מגל נוער, מענית לא הופיעו למשחק ידידות כי הם פחדו לחטוף, לא שבעייה וגם לא שבעים- מרפקים וברכיות.
כשרון ויכולת משחק מעולם לא היו הצד החזק במגל, אצלנו מופיעים במגרש כדי לפרוק תסכולים והאולטראס נמצאים על הדשא והבלטות, לא ביציעים. רק כוחניות ואלימות- כמו הספונסר שלנו, נטפים.

עופר פרוסנר 12 באפריל 2013

אני הסברתי ליעל על זה, שפה אין לה בכלל שום סיי. אמרתי לה – מהרגע שהילד נולד, אני מסביר לו: "ירוק זה צבע של הטובים ושל אבא, כל השאר זה הרעים". ואני אכניס לו את זה כל כך חזק, עד שהוא לא יוכל להשתחרר.

אני לא מצליח לחשוב על זה שהילד שלי לא יהיה אוהד מכבי חיפה בטעות. לא רואה סרט כזה, וזה מפחיד אותי כי הוא כנראה יגדל במרכז, ופה יש להם מנהגים מוזרים, כל מיני צהובים ואדומים. וצודקים כל מי שאומרים שהחינוך מתחיל מהבית – פה אי אפשר לסמוך על אף אחד.

ובני – אתה צריך לשמוח שנתת לו את הקבוצה. זה משהו שהוא שלכם, וזה דבר נפלא. נפלא אני אומר לך.

בני תבורי 12 באפריל 2013

עופר,
זה נפלא עד שמגיעים למשחק שלהם…אבל אני מבין על מה אתה מדבר, הייתי שם עד לא מזמן. אין לי בעיה להיות אב לילד שאוהד קבוצה מחורבנת, יש לי בעיה עם ילד שלעולם לא יראה משהו אחר.

בני תבורי 13 באפריל 2013

משהו אחר מהפועל פ"ת אני מתכוון

עופר פרוסנר 14 באפריל 2013

צריך להאמין – רק להאמין. אין מה לעשות, זה מה שיש לנו, ועם זה (או שכן או שלא) ננצח.

בני תבורי 14 באפריל 2013

מסכים לגמרי עם הגישה הזו, רק שלפעמים, כשמדובר בילד האהוב שלי, הרגש משתלט…

סחבק 14 באפריל 2013

גם אני הסברתי לגברת שזה לא משנה אם ג'וניור (בן ארבעת החודשים) יהיה טייס או נווט, הוא קודם כל ירוק, ואח"כ הוא כל דבר אחר.

במקלחת אני שר לו שירים מהיציע (הילד עף על אלירן שודד זקנות, אי שיט יו נוט), בגד גוף עם לוגו של מכבי חיפה היה הבגד הראשון שקניתי לו ויש לו בובה עם שיער ירוק מקורזל שנקראת "רובן הירוק".

אבל האמת כולי תקווה שהוא יהיה אוהד כורסא כמו אבא שלו, כי הדבר שאתה הכי לא רוצה לראות (פרט לבן שלך בחולצה אדומה) זה את הבן שלך מככב בכתבת צבע על ה"אולטראס".

ועכשיו ברצינות (טוב לא ברצינות, בציניות גמורה אבל עדיין), אני חושב שהדבר הטוב היחיד שיצא לי מלהתייתם מאב בגיל 5 הוא שלא הייתי מודע לכך שהוא אהד את הכח רמת גן עד שזה היה מאוחר מדי והשכן כבר הספיק לצבוע אותי בירוק.

צור שפי 13 באפריל 2013

בני, כתוב יופי כרגיל, אני רק מעדיף לחשוב שזה לא האדם שכילד בחר קבוצה, זו היא שבחרה אותו. נטל האחריות יורד מעל כתפיו (ומעל כתפי אביו) ואז גם קל יותר לקבל את האכזבות.

בני תבורי 13 באפריל 2013

צור,
גילוי נאות: כשהילד היה בן שבע הוא רצה מכבי חיפה, אני כמובן התנגדתי וההמשך עצוב מאוד…

matipool 13 באפריל 2013

הבכור שלי אוהד שרוף של ליברפול ונבחרת אנגליה . אחרי שני משחקים של הפועל כפ"ס כשהוא היה בן 6 , מיצינו את הכדורגל הישראלי ( אני הייתי אוהד שרוף שלהם פעם ) .
בכדורסל הוא בכלל לא מתעניין כך שנשארנו רק עם ליברפול ונבחרת אנגליה . בגילו הצעיר ( 18.5 ) הוא כבר ראה אותם בלייב יותר ממני ( לא כולל משחקי ידידות ושחקן העונה למיניהם באייטיז ) בזכות הסבא הנפלא והנדיב שלו .
מקווה בשבילו שלא דנתי אותו לשנים של תסכול ובינוניות ושהקבוצה תזכה באליפות ותארים נוספים במהרה בימינו .
גם הבת השנייה ( 16.5 ) גילתה בזמנו רגשות אהדה לליברפול ובגיל 9 ידעה בע"פ את השירים על סטיבי ולואיס גרסיה אבל זה עבר לה .
השאלה מה עושים עכשיו עם הקטנצ'יק ( עוד מעט בן 3 ) ?

יואב מקטמון 14 באפריל 2013

בזכות שני הבנים הגדולים שלי (בני 10 ו – 8 כיום) חזרתי לראות כדורגל אמיתי, במגרש, לא בטלוויזיה.
ובזכותם אני חוזר קצת להיות ילד, חוזר אפילו לפעמים צרוד הביתה.
נכון, זו ליגה א', הרמה לא משהו, אנחנו לא ממלאים אפילו עשירית מהאיצטדיון, ובכל זאת יש המון יתרונות – אין אלימות, אין קללות, יש הרבה מאד שמחה והתרגשות כשקורה משהו טוב על הדשא.
אני שומע אותם שרים בגרון ניחר "אני מקטמון ויש עלי פזמון, יאללה הפועל למקום ראשון", ואני שר איתם, ושמח, ואפילו מאושר, מהחוויה המשותפת שלנו.

Comments closed