בשורות טובות

"...כדי להבטיח הצמדה טובה של האלקטרודות אצל גברים בעלי חזה שעיר ייתכן שיהיה צורך לגלח חלק משערות החזה." (מתוך עלון הדרכה לנשאי Holter ECG Monitor)

אני תוהה אם הרופא שיעסוק בפענוח רישומי ההולטר שמוצמד עכשיו לחזי יידע לנחש מה עיצב את פס הקול של פעילות הלב שלי ביממה האחרונה, אבל פירסט ט'ינג פירסט.

לפני כמה שבועות חזרתי מרכיבה רצינית ותוך כדי ניקוי האופניים ראיתי קצת כוכבים. למחרת חשתי חולשה וסחרחורת ואחרי שקפה שחור לא עזר, הלכתי למדוד לחץ דם.

מאה וארבע עשרה בסיסטולי ושבעים ושש בדיאסטולי – להקליט ולשמור. הדופק, לעומת זאת, איטי מאוד אפילו במונחים של מי שעוסק בספורט באופן קבוע. זאת אומרת, דופק איטי זה אח ואף יכול להעיד על כושר גופני מצוין, אבל רבאכ, מינימום ארבעים, לא שלושים ושש.

*

האפשרות של תת פעילות בלוטת התריס שהוצעה כהנחה ראשונה על ידי הרופאה, נרצחה באכזריות פחות מעשרים וארבע שעות לייטר, בעקבות בדיקות דם ששללה זאת מכל וכל. אפשרות שנייה, של שיבוש כלשהו במערכת קצב הלב שלי, הביאה אותי הבוקר לחדרה של שווסטר ז'ניה בקופ"ח, שגילחה במיומנות את חזי בשלושה מקומות, הדביקה את האלקטרודות של מכשיר ההולטר שבעצמו הוצמד לחגורת מכנסיי ושלחה אותי הביתה לעשרים וארבע שעות של פעילות שגרתית, או במילותיה שלה: ת'שה הכול כמו רגיל.

כן, גם במוחי עלה הרעיון לשאול על סקס אבל משהו אמר לי שלא תהיה זו הפעם הראשונה בה נחשפת ז'ניה לסוג ירוד במיוחד כזה של הומור, והחלטתי לחסוך לעצמי את הלא-נודע.

*

תגליות מדעיות מרעישות של השנים האחרונות גרעו רבות מנפחו של מכשיר ההולטר והשוו את שטחו לזה של מכשיר איתורית, צמצמו את מספר האלקטרודות המחברות בינו לבנינו לשלוש בלבד והקטינו את שטח הפנים של המדבקות לכדי סמ"רים בודדים. האמת, לא נורא ולא מזכיר אפילו במעט את מפלצות האלקטרוניקה וסבך החוטים של השנים שעברו.

דה עקה, ארבעים מעלות בחוץ ובמהלך הבדיקה אסורות הטבילה והרחצה, מה שאומר שאי אפשר לחזור לעבודה, לא להסתובב בחוץ ובוודאי שלא לעסוק בכל פעילות גופנית שתגרום להזעה. כמי שאינו יכול לשרוד יממת קיץ אחת ללא שלוש מקלחות לפחות, נגזר עלי להעסיק את עצמי מעתה בפעילויות שאינן מעלות את טמפרטורת הגוף, עד תום עשרים וארבע השעות של תהליך הבדיקה ולנשום לאט ובזהירות.

*

איך, אם כך, יוכל מחר הקרדיולוג המפענח להתרשם מנתוני אמת?

הפכתי במוחי וניסיתי לדמיין מספר פעולות שיניעו את המערכת הקרדיו-וסקולרית שלי מחד ולא יגרמו להזעה מאידך.

ראשית, כיהודי בעת צרה, אכלתי משהו. ככה זה אצלנו בעדה, מתמודדים עם תסכולים דרך הקיבה. אחר כך התיישבתי על כורסת הטלוויזיה וראיתי את הסרט "מנצחים" ובשפת המקור  .De toutes nos force

3046192302
חכם על ירידות, אה אבא?

זהו סיפורו של פול – בגילומו של ז'אק גבלין, אב לנער הלוקה בשיתוק מוחין המתקשה להתמודד עם מחלת בנו ואף מתנכר לו בשל כך, אך לאחר שבנו מביא לידיעתו את סיפורם של ריק ודיק הויט, הוא מחליט להירשם לתחרות האיירון מן בצרפת ולהשתתף בה כשהוא מושך, נושא ודוחף את בנו לכל אורכה עד תומה.

מה אני אגיד לכם, חרא סרט. כלומר, סיפור ענק, מרגש, מטלטל, מצולם נפלא בנופים הרריים של צרפת. השחקנים כולם – ובמיוחד פביאן הרו, נער הלוקה בעצמו בשיתוק מוחין ומגלם בסרט את דמותו של  ג'וליאן, נפלאים וממלאים בכישרון את הוראות הבימוי של הבמאי – כותב ניל טרוונייה, האוסר עליהם לגלוש למחוזות הקיטש והמלודרמה.

*

אז למה חרא? כי אין כלום שם מהקונפליקט שחווה אב לנער לוקה שיתוק מוחין, אין התייחסות לסיבות שגורמות לו לעשות – בניגוד גמור לשנים רבות בהן התקיים בינו לבין בנו הנכה דיאלוג פיזי בלבד כשהיה נושא אותו על כפיו ממקום למקום אך מעולם לא דיבר אתו – מעשה מטורף וקיצוני כל כך ולהשתתף בתחרות איירון מן על כל מרכיביה, כשהוא נושא עימו את בנו, אין שם סימן למצוקה ולא לקשיי יומיום הנגזרים ממציאות חיים של משפחה כזאת.

הסוף צפוי וידוע ואתה לא מתבקש אפילו להתיישב דרוך בכיסא לקדם פני תפנית כזו או אחרת בעלילה.

אבל מה, אתה בוכה. אני בכיתי. למה? כי מה, לא תבכה? אפילו בשני רגעי המשבר בסרט, האחד  בדמות פצע שטחי הנגרם לג'וליאן עקב חיכוך חגורת הבטיחות המצמידה אותו למושב האופניים בהן נוהג אביו ומטופל בידי אחות יפהפייה, והשני קריסה פיזית של האב ממש בתחום הקילומטרים האחרונים של הריצה, ממנה הוא מתאושש מיד לאחר שבנו מנסה בעצמו לדחוף ולהסיע קדימה את כיסא הגלגלים, כשברור לך שזה לא יותר משבר מעוד גילוי מסעיר על הרגלי הניקיון של שרה נתניהו, אתה נקרע.

ככה זה בחיים, העצוב והשמח מנצחים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. עכשיו אני רק תוהה איך יירשמו השתנקויות היבבה שלי בהארד דיסק של ההולטר.

*

חלפו שעתיים של סרט ושעה של כתיבה. נותרו לי עוד עשרים ואחת שעות. מאוחר יותר אני אצפה בליברפול נגד סווינדון, אחר כך בצ'לסי נגד ארסנל, אבשל ארוחת ערב על בסיס הפרמזן שהבן הביא מאמשטרדם, אצא לקרבות נגד הומופובים בפייסבוק, אראה עוד סרט או שניים, אלך לישון ואקום מוקדם מאוד – עוד בטרם הלילה נהייה יום – כדי לצאת לרכיבה טובה ומייזעת, אחזור הביתה, אוריד דופק, אתלוש את האלקטרודות ואדפוק מקלחת רצינית.

ובשביל תוצאות האמת אולי אראה גם קצת פורנו. אדווח לאחר ספירת קולות הימאים.

 

 

 

ליגת שוקי ההון - מפה ומשם, מכל העולם
נגיד שזו סאטירה בלבד

63 Comments

אריאל גרייזס 2 באוגוסט 2015

רק בריאות, חביבי. תרגיע עם הפורנו

בני תבורי 2 באוגוסט 2015

אתה רומז שאני חולה?

רועי 2 באוגוסט 2015

בני אתה חולה, קודם ארסנל מנצחת את חמוריניו, אחר כך ליברפול

אריק 2 באוגוסט 2015

טוב אנחנו יודעים שהסיבה לירידה בדופק היא הפגרה. יש כזה סינדרום?
אולי יקראו לו על שמך. כמו קרויצפלד יעקב אם ככה אומרים את זה.
"כמדי שנה בקיץ התגלו מספר גברים הסובלים מבני תבורי. בשל החום המומחים מעריכים כי מספרם השנה יהיה גבוה מהממוצע"
מתאים?

בני תבורי 2 באוגוסט 2015

לכבוד ייחשב לי הדבר.

דיזידין 2 באוגוסט 2015

הדאגת אותי.
אבל הולטר זה כסף קטן.
מה עם ארגומטריה ואקו לב?
גילוי נאות: הכותב אינו רופא, אבל הוא שרד התקף לב ודום לב.

בני תבורי 2 באוגוסט 2015

לאט ידידי, אני בריא כמו שור, תוצאות בדיקות הדם שלי מופצות בעלוני בריאות, הכל אצלי תקין וארגומטריה ואקו בימים הקרובים. תודה :)

Amir A 2 באוגוסט 2015

קצת מטפרולול לפני ארוחת הבוקר והכל יהיה בסדר. בלי זה עבדך שם בכיס הקטן את המקצבים המורכבים ביותר של ג'ון בונהם. עם זה הכל בסדר (טפו טפו טפו).

דיזידין 2 באוגוסט 2015

אמיר יקירי, אני "שמח" לגלות שגם אתה במשפחת חולי הלב.
או שמא זה בלוטת התריס?

Amir A 2 באוגוסט 2015

לב, לב. מקצבים שאפילו באבא ימים, לא משנה כמה שנים הוא מנגן ג'אז, לא מסוגל לעקוב אחריהם.

סוס זקן 2 באוגוסט 2015

מטופרולול מאיט את קצב הלב וממש לא מומלץ במקרה הזה.
Trust me, I'm a doctor

Amir A 2 באוגוסט 2015

כן, חשבתי על זה כשכתבתי. אבל במקרה של בני העונה באנגליה תתחיל עוד מעט וקצב הלב יאיץ כך שזה לא נורא, לא ככה?

ערן (המקורי) 3 באוגוסט 2015

ואני חשבתי שמטופרולול זה קבוצה רומנית בה משחק טוטו תמוז…
בנטקה הצליח במשחק הראשון לעורר הרגשה שסוף סוף יש סקורר אמיתי מקדימה. רבאק, במשחק הראשון עשה יותר מהנפילות (באלוטלי ואנדי קרול) בעונות שלמות…
רק בריאות, בני!

Gil - Zimbabwe 2 באוגוסט 2015

רק בריאות ידידי!!
בסופו של דבר ליברפול ופתח – תקווה זה שמות של קבוצות כדורגל…

יוני (המקורי, מפעם) 2 באוגוסט 2015

הקרבות עם ההומופובים יותר טובים מסקס בגיל מסוים?

בני תבורי 2 באוגוסט 2015

עוד לא הגעתי לגיל הזה, בינתיים אני עסוק בקרבות בין הפנתרים לחזית…

יוני 2 באוגוסט 2015

רק תרגיש טוב בני.

באבא ימים 2 באוגוסט 2015

כמי שעשה את ההולטר הראשון שלו לפני למעלה מעשרים שנה בשל הפרעות קצב (אין עלבון גדול מזה עבור נגן ג׳אז) אין לי אלא לקנא.

תהיה בריא אינגלה

בני תבורי 2 באוגוסט 2015

תודה באבא. ההיסטוריה יודעת לספר שלפני עשרים שנה ההולטר עבד על נפט…

איציק 2 באוגוסט 2015

באבא, נדמה לי שתלוניוס מונק עשה קרירה יפה מהפרעות קצב…
הרבה בריאות בני.

Matipool 2 באוגוסט 2015

באבא – תחביב או גם פרנסה ? איזה כלי ?

באבא ימים 2 באוגוסט 2015

ותודה על הוידיאו. לא הכרתי את השיר הזה עד לפרק הסיום של חדר חדשות. נחמד לשמוע את המקור.

אביאל 2 באוגוסט 2015

אני רואה שזו קהילה של אנשים עם בעיות קצב. בני, אחרי איזה 5-6 פעמים השיער צומח קצת יותר באזורים שמגלחים, תשתדל לעשות רוטציה בגילוח :) רק בריאות.

אלכס דוקורסקי 2 באוגוסט 2015

הרבה בריאות, בני!

D! פה ועכשיו 2 באוגוסט 2015

מקווה שהשער הזה העלה לך את הקצב.
אני מאשים את העונה הקודמת במצב הזה (או את שנות בניטז).

תדווח על בריאות.

בני תבורי 3 באוגוסט 2015

וואו, זה היה שער טוב!

no propaganda 2 באוגוסט 2015

רק בריאות!

סימנטוב 2 באוגוסט 2015

רק בריאות (ועדיף בלי פ"ת שלנו, על סקאוזרים וה49אים אני משאיר לך להחליט)

צור שפי 2 באוגוסט 2015

רק בריאות בני. חוץ מזה, מי שקצב הלב שלו עדיין רגיל בימים האלה סימן ש…אין לו לב.

איתן מסוארי 2 באוגוסט 2015

בני, אני לא מכיר אותך אישית, ולא יודע בדיוק בן כמה אתה. אבל כשאני חושב על עצמי בגיל שבו הבן שלי מתחתן, אני רואה בך מודל לחיקוי. אז תעשה טובה ותשמור על עצמך, כי יש לך עכשיו אחריות כבדה.

בני תבורי 3 באוגוסט 2015

איתן,
תודה, הנה כמה פרטים שהותרו לפרסום: אני בן 61 וחצי, גובה 177 ס"מ ומצליח במאמצים על-אנושיים לשמור את המשקל מדרום ל 100, איפשהו בסביבות 95 – 97. ברור לי שזה לא אידיאלי, אבל קשה מאוד במיוחד כשאתה אוהב לבשל, האישה ושני הבנים הגדולים שפים בפוטנציה והבן הצעיר ממלצר ביומנגוס…
עוסק בספורט באופן קבוע, אופני הרים כארבע חמש רכיבות בשבוע ונרגע עם פילאטיס ומדי פעם צ'י קונג. בהיותי אוהד ליברפול והפועל פ"ת אני מתנזר מהימורים אבל הפעם לדעתי מדובר באיזה מופע אלרגני כלשהו ולא יותר מזה. תוך שבועיים אדע.

איציק 3 באוגוסט 2015

סחטיין בני, אם אתה עדיין סופר חצאי שנים, אתה מזה צעיר!!!

ר.בקצה 3 באוגוסט 2015

אח, יומונגוס…
היום כבר קשה להתמודד עם השוורים הצעירים שמסתובבים שם

גלן 2 באוגוסט 2015

משום מה אני זוכר שלמיגל אינדוריאן היה דופק 28. מה שאומר שלבני תבורי יש עוד דרך ארוכה. אני לא יודע אם זה נגד השעון או בהרים ואולי קצת epo (בכל זאת אוהד של יובה ויש גבול לספורטיביות) . אבל חייב שינוי לשנה הבאה. חולצה צהובה הנה אנו באים!

בני תבורי 3 באוגוסט 2015

גם אינדוראין אוהד יובה?

איאן ראש 2 באוגוסט 2015

רק בריאות בני.

Matipool 2 באוגוסט 2015

תחזור למגרשים והבריאות שלו תשתפר פלאים .
מצטרף לברכות ולאיחולים , בני .

פאןפאן 2 באוגוסט 2015

בריאות בנימין בריאות
ואם כבר פספסת את הרכבת אז גם לא נורא, מעדיף למות צעיר ויפה מאשר בן 70 עם גרנולה על הפנים ופיליפינית מכוערת שמשחקת טטריס ליד המיטה שלך
ואל תשכח את ליברפול שם למעלה
:-)

Matipool 2 באוגוסט 2015

מה קרה לך ? בגיל 70 היום יש אנשים שחיים מצוין . זה לא מה שהיה פעם .
חמי בן 67 והלוואי עלי האנרגיות והכוחות שלו להתמודד עם העולם . עוד שבועיים וחצי לוקח את הנכד הבכור שלו ( במקרה הוא גם הבן שלי שחוגג היום 21 ) לשבוע בלונדון עם ארסנל – ליברפול וטוטנהאם – אברטון ואחרי זה ממשיכים לפגישות עבודה שלו באוסלו ולוקסמבורג . לא מכיר אף צעיר שעומד בקצב הטיסות והפגישות שלו בעשרים השנים האחרונות .

איציק 2 באוגוסט 2015

אתה מיושן, 85 זה ה-70 של פעם. תן לחיות!!!

עופר ג. 2 באוגוסט 2015

גם אתה מאלה שעושים סקס כל יום…
רק בריאות.

טל 12 2 באוגוסט 2015

קודם כל בריאות

כדי לבחון את המצב לאשורו אתה יכול לצפות בקלטת ביצועים של לוקאס או גלן ג'ונסון במדי ליברפול באחד מאותם משחקים … לצפות בחדשות של הימים האחרונים בארצנו

פאקו 2 באוגוסט 2015

הרבה בריאות בני.
ובפעם היחידה שגילחו לי את החזה (עבור איזשהו ניתוח זניח), התחרפנתי אחר כך לגמרי מחגורת הבטיחות ברכב במשך שבועות.

רובי פאולר 3 באוגוסט 2015

תרגיש טוב
אם אתה צריך חוות דעת תעלה מולי במייל

אבי גלברט 3 באוגוסט 2015

טוב ,קודם רק בריאות . אתה רוכב הרבה יחסית אז הבדיקות דם יהיו תמיד טובות מין הסתם .חילוף חומרים שתייה מרובה וכו
בלי פאנטיות (כי הרי אי אפשר בלי אנטריקוט יין ובירה טובה )אבל תנסה להקפיד קצת על דיאטה והכול יהיה ממש טוב . חוץ מזה תעבור לרכיבת כביש ואז בכלל תרגיש בהבדל ….עכשיו ברצינות ,מעריך את מה שקרה לך כמשהו באזור ההתייבשות שקורה תמיד שהחום בלבנט מפתיע אותנו .אתה רגיל לרכוב בטמפרטורה מסוימת ואז בבת אחת מגיע החום ואנחנו מגיבים אליו לא מספיק מהר . טיפ נוסף לרכיבה ,את אחד מבקבוקי המים תקפיא החציו בפריזר ערב לפני ואז אצה מקבל מים קרים גם אחרי 3 שהות רכיבה . טיפ נוסף בקיץ רכיבה עד 10 בבוקר בלבד . תתחיל מוקדם ובעשר גג אתה בבירה . אין על החיים האלו ראבק !

בני תבורי 3 באוגוסט 2015

תודה אבי, רק הערה קטנה: לא עולה על כביש! תן לי סינגלים, ירידות, דרדרת, קפיצות, חזיר בר שחוצה את השביל, פרות על הסינגלים, חרא של פרות בכל מקום, לא עולה על כביש!

איציק 3 באוגוסט 2015

downhill גם נימצא ברפרטואר?

אבי גלברט 3 באוגוסט 2015

בפירנאים לפני שבועיים היו לנו פרות וכבשים גם על הכביש בירידה ב 80 קמש מהטורמולה והקול דה סולור ………אבל צודק ויכוח עתיק בין כבישונים לשטיחונים ….איציק ,downhill כל קשר לרכיבה ספורטיבית ,מקרי בהחלט …

איציק 3 באוגוסט 2015

אני אכן לא מבין גדול ברכיבה, ולא ברכיבת שטח, אבל אח שלי די שרוט על זה. הוא לא עושה downhill כי טוען שחייו חשובים יותר. בכול אופן הוא טוען שזה עיסוק מאוד קשה פיזית. אז אולי זו לא רכיבה ספורטיבית, אבל זה צריך להיות משוייך לאיזה ענף אופניים (ואין לי מושג לאן, אם לא לרכיבה).

אבי גלברט 3 באוגוסט 2015

קשה זה יחסי אתה יודע ….יש אחד שרוכב 200 קמ ורוצה להגדיל בסוף בשקל תשעים ויש כאלו שבשלושים קמ עושים 4 הפסקות …downhill זה אכן סוג של אופני הרים .

בני תבורי 3 באוגוסט 2015

אבי,
דאונהיל זה סוג של אקסטרים שאני לא מתקרב אליו, אבל מי שדחף אותי לרכיבה הם משפחת חמו מהקיבוץ שבנם נמרוד היה אלוף ישראל ברכיבת שטח ודאונהיל במשך כמה שנים עד שעבר לאופנועים.
עכשיו סיפור שסיפרתי כבר והפעם בקצרה: בעיסוק התנדבותי שלי כקריין בספריית העיוורים, התבקשתי על ידי המנכ"ל דאז, אורי כהן, עיוור ורוכב נלהב בעצמו, להקליט את ספרו של חנוך מרמרי "על האופניים". משם בא החיידק שלא עזב עד היום. כתבת קודם על הירידה מהטורמולה ונזכרתי שבפרק מהספר בו הוא מספר על הפעם הראשונה בה ירד את האלפים בדבוקה, כמעט חטפתי התקף חרדה באולפן… :)
לעצם העניין, האזור בו אני חי משופע במסלולי שטח נהדרים, למרות שהבנייה בעיר חריש נוגסת לנו חמורות ביער מעל הקיבוץ וגרמה להרס אדיר של סינגלים ודאבלים. מאידך, האוכלוסיה המקומית מכל דת צבע ומין, אינה מאוד ידידותית על הכבישים ולא נעים לרכב כאן. הרכיבות הקצרות ביותר שלי הן של שעה וחצי והמרחק בין 20 – 30 ק"מ בעליות הקשות ו 40 – 50 ברכיבות נפח.

ריצ'י מקאו 3 באוגוסט 2015

אני כידוע לך מסכים עם אבי בכל הקשור לסוג הרכיבה המועדף אבל הכי חשוב זה לרכב על משהו ובלי מנוע חוץ ממה שיש לך בשרירים ובלב.
Where there's a wheel, there's a way

אבי גלברט 3 באוגוסט 2015

בני אני כזכור גר בצובה גם מקום " לא רע " לרכיבת שטח וכביש ….ובנושא הירידות לי יש נוסחא מעניינת בנושא . ירידות זה שילוב של טכניקה ,אומץ וטיפשות .כל אחד וחלוקת האחוזים המתאימה לו ….

בני תבורי 3 באוגוסט 2015

אבי,
יש ירידות ויש ירידות. הירידות של האלפים ואלה של הדאונהיל זהות במובן אחד: אין בהן כמעט השפעה ליכולות הרוכב אלא רק לנחישות שלו להתחיל ולגמור.

ריצ'י מקאו 3 באוגוסט 2015

לגמור זה דווקא החלק הקל. השאלה איך…
גילוי נאות, לצערי עוד לא זכיתי לרכב באלפים.

D! פה ועכשיו 3 באוגוסט 2015

בצדק בני.

והאמת… במחשבה נוספת…. לגמרי בצדק.

אבי גלברט 3 באוגוסט 2015

החציו = בחציו ,שהות =שעות ,אצה = אתה .

cookie-monster 3 באוגוסט 2015

כמה שהשנים עוברות מבינים כמה שהביטוי השגור "רק בריאות " באמת נכון. אני זוכרת שילדה זה נשמע לי כמו איזה מין קלישאה שכולם אומרים מהרגל

cookie-monster 3 באוגוסט 2015

*שכילדה

ירוק 3 באוגוסט 2015

רק בריאות, בני!

גלי 9 באוגוסט 2015

קטע מתוך "הסינגליסט", ספר שהוצאתי לאור לפני חודש ונראה לי שיתאים לאווירה.

מסע חוצה גולן

ביום שישי שעבר ארזתי תרמיל, אופניים, מהנדס בכיר בעיריית תל אביב, מנה גדושה של חוסר שפיות ויצאתי למסע חוצה גולן. כמה שבועות לפני כן שלח גיא (המהנדס הבכיר) קישור לאירוע, בוואטסאפ של קבוצת "עצמון" ושאל אם מישהו רוצה להצטרף אליו. תנחשו מי הטמבל שבלבל 12 עם 120 ק״מ וענה בחיוב?
גיא הגיע לאסוף אותי קצת לפני השעה שבה עובדות הקבלן בתל ברוך מסיימות משמרת וקצת אחרי שהעובדים הזמניים בבית ראש הממשלה תופסים מחסה.
שמנו ב"ווייז" את הישוב נמרוד והוא ענה לנו שעקב המתיחות בגבול הצפון הוא מוכן לקחת אותנו עד יקנעם ומשם אנחנו מוזמנים להמשיך לפי בחירה בין צלילי זעקות הילדים בחומס לבין השקט מחריש האוזניים של שאר העולם. הגענו לנמרוד תוך הקפדה על איחור עירוני אופנתי שלא הרשים אף אחד, אולי רק את נהג האוטובוס שאמור היה לקחת את הציודים לנקודת הסיום היומית בקצרין  ושכבר החל את נסיעתו תוך כדי שהוא מפטיר לעברנו מספר קללות רוראליות והכל בזמן שעצרנו אותו בגופנו והשלכנו את הציוד על ירכתי האוטובוס.
ניגשנו במהירות לעמדת הרישום וחתמנו על טופס השתתפות מבלי להסתכל באותיות הקטנות, רק כדי שילדיי יגלו ביום מן הימים ובמעמד פתיחת הצוואה, שהורשתי את רכושי לרותי, רפתנית מקיבוץ אורטל ושאני מודה, מודה, מודה ברצח ב"בר נוער".
רגע לפני היציאה התייצבנו לתדרוך ושם הכרנו לראשונה את איקי רהט, איש שכל שבע שנות חיים שלו משולות לשנת חיים אחת של בן מעמד הביניים, או אם תרצו פיטר פן של רמת הגולן – רק שבמקום כנפיים יש לו אופניים ובמקום חרב יש לו מגאפון. את המסע התחלנו במגמת עלייה איטית בעמק היפעורי (עמק הקרוי על שמו של קדוש דרוזי שתורתו עוברת בעל פה מדור לדור, קצת כמו הבקשות של שולה זקן מטלנסקי). חלפנו על פני מג'דל שאמס, מסעדה ובוקעתא – כפרים דרוזים שלתושביהם יש תעודת זהות ישראלית ודרכון סורי, בהמשך חצינו את יער אודם (שני עצים) וקינחנו בעלייה תלולה לכיוון קיבוץ אורטל, שאת רובה עליתי ברגל תוך הבעת צער עמוק על הדברים הקשים שאמרתי פעם על הכרמלית.
בכניסה לקיבוץ (קיבוץ= קבוצת אנשים שרוכשת קרקע בהנחה של 100 אחוז ובתוספת מע״מ בשיעור 0) שמנו פעמנו לכיוון חדר האוכל, שם גיליתי שאחרי 30 ק״מ של רכיבה, שניצל דינוזאור ופסטה נישט אל דנטה ברוטב איש-עם-כובע-טמבל יכולים להיות הרבה יותר טעימים מסשימי סלמון ב"אונמי". הייתה לי רק הערה קטנה לגבי המנהג לשים אקונומיקה במתקן השתייה, אבל אחר כך הסבירו לי שזה לימונדה.
אחרי ספק מנוחה – ספק אובדן הכרה, יצאנו לחלק השני של היום שכלל רכיבה מהירה, במגמת ירידה ובדרכי טנקים מאובקות שהזכירו לי את הימים בהם תקציב הביטחון הספיק גם לאימונים, גם למלחמות וגם להטרדות מיניות. את היום הראשון סיימנו על הדשא הסינטתי (דשא שאפשר לקחת חזרה במקרה ויוחלט על נסיגה מהגולן) של קאנטרי קלאב קצרין, שם ביליתי את רוב שעות הערב בניסיון לפצח את התעלומה איך לעזאזל יריעת ניילון וכמה מוטות ברזל אמורים להיות הבית שלי ללילה הקרוב. מזל שגיא עבר הכשרה הנדסית מעמיקה שאפשרה לו להקים את האוהל בתוך שלוש דקות, שלכל אורכן זכיתי ממנו למבטי חמלה. את הלילה העברתי בשינה טרופה ומהולה במחשבות חרדתיות על כך שבבוקר אצטרך לחלוק את המקלחת והשירותים עם עוד 300 זרים.

פרסומת אחת וחזרתי..

הסצנה: שתי מילפיות  שתדמיתן העצמית נבנתה ממחמאות של זבניות חלקות לשון בכיכר המדינה, עומדות ומסתודדות בקצהו של מגרש גולף. במרחק של כ-15 מטר מהן עומד גבר שהאגו שלו ניבנה מאותן מחמאות ומאותן זבניות – רק בכיכר ההרפיה כשהוא מבצע תנועת סווינג יורם ארבלית, במטרה לשלוח כדור לבן שוודאי יסיים את דרכו בדאצ׳ה של ביבי.

מוגדלת חזה א׳: ״מי נתן למכוער הזה מחבט גולף ביד? לא הייתי נוגעת בו אפילו במזרק בוטוקס".
מורמת עכוז ב׳: ״ומה זה הלבוש העתיק הזה? לא ידעתי שב'מאוזנר' עושים גם בגדים לגברים״.
הגבר, שזה עתה השלים את החבטה, ניגש במרץ לשתי המתוחות ואומר: ״למי קראתן מכוער ועתיק? אה ?".
מוגדלת חזה א': ״איך שמעת?".
הגבר: "הדים אייצ'.די.אס, יה מעידה של דר. קליין".

חוצה גולן, היום השני:
למחרת בבוקר התעוררנו לקול קריאותיו של תרנגול פיליפיני שהסביר לנו, באנגלית מוקפצת, שעמיתו הישראלי כבר לא עובד בהשכמות ושמעכשיו הוא מתעורר רק בשלוש אחר הצהריים, לקראת פתיחת המסחר בסאב פריים.
אחרי מקלחת קבוצתית בה הקפדתי שלא לשמוט סבונים ושאר מיני קרמים מעכבי זקנה, שמנו פעמנו לכיוון ארוחת הבוקר, שם בישר לנו איקי שאמנם מחכה לנו ארוחה עשירה ומפנקת, אבל רק אחרי שנשלם ב-15 ק״מ של רכיבה מאומצת לכיוון חניון מעיינות הסלוקייה. הודינו לו על החינוך הפרוסי המשובח והתחלנו לדווש. כשהגענו לחניון מצאנו את חברינו הזריזים יותר מתענגים על ארוחת הבוקר ובמקביל טובלים כפות רגליים מיוזעות במימי המעיין. בזמן שסעדנו את ליבנו הסתבר לי כי השם המעודכן של המקום הוא מעיינות עדן, על שם החברה שממלאת במקום מים על העייני ומוכרת לנו אותם במחיר של קוניאק. בנוסף, סוף סוף הבנתי (טבילת הרגליים) את הקשר בין טעם המים לזה של גבינה צהובה. לקראת סיום הארוחה החלו לקנן בליבי מחשבות פרישה שהלכו והתגברו, במיוחד כאשר איקי מיגפן שבהמשך המסלול נכונה לנו עלייה נוספת של כשישה ק״מ ורק בעדה, בעדה, בעדה (שוקראן חסן) מתחילות הירידות.
אני עדיין לא סגור על עצמי לגבי קיומו של אלוהים, אבל ברגע שאיקי הציע למי שחפץ בכך לעלות את העלייה האחרונה בטנדר הליווי, הבנתי את פשר המילה התחזקות. התייצבתי בפניו ראשון ובלי טיפת בושה הצהרתי שאני חפץ מאד.  זה היתרון של חינוך כחול-לבן עם נגיעות טריקולור, או במילים אחרות: עדיף לפעמים להיכנע לגרמנים בשביל להציל את המונה ליזה (גנרל פטאן, יולי 1940).
את תחושת האושר שחשתי בטנדר הממוזג, כשהאופניים קשורות מאחור, אפשר רק להשוות לנוסע "אל-על" בדרך לניו יורק, ישוב בשורה האחרונה, עם הגב לשירותים, בין דוגמנית של ״מתאים לי״ לבין דוגמן של ״מישלן״, שמתבשר מיד לאחר ההמראה שהוא הוא הזוכה המאושר בתחרות ״החצי מרוקאי הראשון שמשודרג לביזנס״.
הטנדר הוריד אותי בקצה העלייה בואך צומת המפלים (בצומת יש שלט עם חץ עליו כתוב ״מפלי הניאגרה – 12,530 מייל) שם המתנתי בסבלנות, בצל ועם בקבוק מים קרים, לראשוני הרוכבים. לכשהגיעו, הבעתי בפניהם תרעומת על איטיותם והודעתי להם שבקצב הזה אאלץ לשקול מחדש את השתתפותם בשנה הבאה כמו גם את זו של הלסבים (מילון אבן מירי) במצעד הגאווה.
תגידו מה שתגידו על תושבי רמת הגולן אבל מילה זו מילה, הבטיחו ירידות, היו ירידות. ועוד איזה ירידות. תשאלו את הבחור שחשב שהוא שומאכר, אבל לא זה מהפורמולה 1 אלא זה מהסקי. לאחר שווידאנו שלא  נדרש שימוש בכרטיס ה״אדי״ עליו חתום המחליק, המשכנו בכיבוש מבוקר וללא הגבלת זמן של מדרונות הגולן בואך נקודת הסיום, היא חוף דוגית בכינרת (כינרת – אגם שכל פעם שאימא שלו הולכת לאסיפת הורים, אומרים לה שיש לילד פוטנציאל להיות אגם קומו רק חבל שהוא מתנהג כמו מדגרה למלריה).
את כל הדרך חזרה לתל אביב עשינו כשאנו מפזמים באקפלה שיר עם  שנהגו לשיר קוטפי הכותנה על גדות המיסיסיפי : ״יס ווי קאן".
העם (כרגע) עם הגולן!!!

יוסי מזרחי 17 באוגוסט 2015

בריאת טובה ואריכות ימים.
אחרי הכל, אפילו אני לא הייתי רוצה לשלול ממך איזו א***ת של ליברפול , וזה מצריך מדגם ארוך טווח בשנים, לא?.
הרבה בריאות מכל הלב.

Comments closed