קדיש

קדיש על האיש שלא ידענו אם אמרו עליו

כתבתי לבאבא ימים שמתארגנת צפייה משותפת לגומלין של ליברפול עם ויאריאל מחר בערב והוא ענה שלא ברור אם יוכל להגיע כי ביום השואה הוא צם. כשסיפרתי על כך לאוסי העיניים התמלאו לי, לא זוכר מחווה כל כך אותנטית ומרגשת.

אין לי קשר משפחתי לשואה, אני לא מוצא טעם במחוות טקסיות כדי להעצים חוויות ומועקות, וודאי לא את זו האופפת אותי בשבוע הזה של יום השואה ויום הזיכרון – הימים הנוראים שלי, ובכל זאת.

אני מעלה שוב סיפור שכתבתי כאן באפריל 2012.

***

לא ידענו איך קוראים לו, מעולם לא שמענו ממנו מילה. הוא לא דיבר עם אף אחד. לא אמרנו לו שלום והוא לא אמר בחזרה.

היה מגיע ישר מהעבודה. כנראה שהיה בנאי. פעם היה דבר כזה שקראו לו בנאי עברי. היו בו סימנים, בגדי עבודה חאקי, תיק בית ספר חום שהיו בו כף בנאים, פטיש, כריכים ותה בבקבוק יין לשעבר, לארוחת הצהרים. מצידו האחד של התיק היו מבצבץ פלס מים שהיה ארוך מידי.

הוא היה מתפשט ומקפל את הבגדים יפה יפה ומניח על היציע. מתחת ליציע היה מניח את הנעליים.

*

באותו היום היה יום השואה. יום אפור למרות השמש והשמים הכחולים. אפור זה עניין של תחושה, לא רק של צבע. דיברנו על זה בבית ספר אחרי שאבא של יענק'לה סיפר לנו על אושוויץ. מאז אני תמיד חולם על השואה בשחור לבן.

גם ביום הזה הוא הגיע, למרות שהפועל בכלל לא התאמנו. הוא הגיע כדי לרוץ כמו בכל יום אחר בשבוע וכמו בכל שבוע אחר בשנה. הוא עשה ספורט כל יום, גם בשבת, כמו שמישהו אחר נושם כל יום. לא יכול אחרת.

אנחנו ישבנו שם כי אהבנו את המקום. היה מפחיד להסתכל למטה, אל מתחת ליציעי העץ הרופפים שנשאו עליהם אלפים מידי שבת. לפעמים היינו יורדים בזהירות אל מתחת ליציעים ומוצאים כל מיני דברים שנפלו לאנשים מהכיסים אחרי עוד שער של הפועל. חבר שלי מצא אפילו ארנק. בפרץ של אזרחות טובה, כזו שרק ילדים בני עשר יכולים לחוות, הלכנו למשטרה לדווח.

בדרך דיברנו איך שהמפקד בוכנר יודה לנו ואולי גם יכתבו עלינו בעיתון, כי תמיד כותבים על המוצא הישר. בוכנר לא היה והיומנאי אמר לנו תשאירו את זה על השולחן ותלכו הביתה.

*

האיש היה מגיע למגרש עם קיטבג כחול הפועל שהיה תלוי לו על הכתף בשני שרוכים. מהקיטבג הוא היה מוציא מכנסי ספורט כחולים הפועל ונעלי ספורט לבנות מבד עם סוליה דקיקה בלי גרביים. ככה הוא היה עושה ספורט בקיץ ובחורף. מכנסים קצרים ונעלי ספורט. היו לו שרירים ענקיים וכתפיים מכוסות שיער. על הזרוע, היה לו קעקוע עם מספר.

היה הולך לדשא ומתחיל לרוץ. בהתחלה לאט. ספרנו לו סיבובים מסביב למגרש וחשבנו שהוא אלוף כי הקצב שלו רק הלך וגבר. הוא בכלל לא עשה סימנים של מאמץ. אחרי הריצה הוא עשה סיבוב הליכה ובעט באוויר כדי לשחרר את שרירי הרגליים.

*

אחרי הריצה והשחרור הוא היה מגיע ליציעי העץ. קרוב אלינו. מכוסה זיעה והקרחת שלו נוצצת. היה מתיישב על מושב עץ של היציע כשגבו למגרש, מכניס את אצבעות רגליו מתחת למושב שמעליו, משלב ידיו מתחת לעורפו ומתחיל בכפיפות בטן. פעם התחלנו לספור לו והתייאשנו מהר, אז מדדנו לו זמן. עשרים דקות על השעון שאבא של ויש תיקן לו.

אחר כך הוא הסתובב ושכב עם הפנים למגרש והעקבים נעוצים מתחת לקורה הגבוהה יותר והיה עושה עוד כפיפות בטן, רק הפוך. כבר לא ספרנו, אבל ויש התייעץ בשעון והודיע שזה היה גם עשרים דקות לפחות. בסוף, הוא היה רץ על היציע, מלמטה למעלה בלי סוף, גם כשהלכנו הביתה.

*

באותו יום התיישב לידינו האיש מהקיוסק. הוא ישב איתנו הרבה כי היה לו משעמם לבד בקיוסק. אף אחד לא קנה אצלו כלום. רק בעונה של הבריכה היו קונים אצלו, וביום השואה הבריכה טרם נפתחה. לקיוסק שלו היו שני צדדים. מצד הרחוב היו קונים כרטיס לבריכה ומצד הבריכה היו קונים משהו לאכול ומקבלים דיסקית למלתחה.

האיש מהקיוסק הביט באיש שעשה עכשיו שכיבות סמיכה.

הוא היה בזונדרקומנדו, אמר האיש מהקיוסק, ועשה תנועה עם הראש לכיוון האיש.

בבית הספר לא סיפרו לנו על הזונדרקומנדו כי אז נהגו לשנות לילדים את האמת. אולי מחשש לנפשותינו הרכות. ככה גם רחב הייתה מוכרת מזון. אבל כולנו כבר היינו בוגרי משפט אייכמן שהתנהל שנתיים קודם לכן, שלשידורים הישירים ממנו היינו מקשיבים באדיקות וכולנו כבר ידענו מה זה זונדרקומנדו. עכשיו אני חושב על כך שמשפט אייכמן היה תכנית הריאליטי העברית הראשונה.

הוא היה גם קאפו, האיש מהקיוסק אמר. בשביל זה הוא נשאר בחיים. הוא הרג יהודים. לאיש מהקיוסק לא היו פילטרים. הוא לא היה מחויב למשניות פדגוגיות ואמר את מה שהוא חשב גם כשהמאזינים היו ילדים בני עשר. הוא היה מוציא יהודים מהתאי גזים, סיפר, ועוקר להם את שיני הזהב מהפה.

*

פחדנו. גם אנחנו, שהורינו רובם ילידי הארץ, ידענו שהשואה כללה בתוכה את כל המרכיבים לפחד נורא ומצמית. פחד קיומי. זה היה עוד לפני שהשואה הפכה לטובין והניצולים לא היו צריכים להתבייש ולהתחנן על נפשם פעם נוספת. בארצם.

עכשיו הסתכלנו על האיש ההוא, במכנסי ספורט כחול הפועל קצרים ובנעלי ספורט לבנות מבד עם סוליה דקיקה בלי גרביים ופחדנו ממנו. מישהו שאל אם לא צריך להודיע למשטרה, והאיש מהקיוסק אמר שכולם יודעים. שאלנו אם לא צריך לתת לו עונש, והאיש מהקיוסק אמר שהעונש שלו יהיה שאף אחד לא יגיד עליו קדיש.

*

שנים אחר כך הפועל עברו לשחק באורווה. גם אנחנו היינו מגיעים לאימונים. חברים שלנו, דוביק רמלר, ססי אביצור וישראל בליישטיין כבר התחילו להתאמן עם הבוגרת. האיש מהקיוסק לא היה שם, אבל האיש ההוא, כן.

עם אותם מכנסי ספורט ואותן נעלי ספורט בלי גרביים, הוא היה רץ על המסלול מסביב לדשא ואחר כך הולך ומנער את שרירי הרגליים. לא היו יציעי עץ להכניס מתחתם את הרגליים לכפיפות בטן, אבל היו מעקות ברזל על היציע שבהם השתמש ואחר כך, היה רץ את היציע לגובהו, גם אחרי שהאימון של הבוגרים היה נגמר.

*

באותו יום שהאיש מהקיוסק סיפר לנו על האיש, שאלתי את סבא שלי אם הוא מכיר אותו, למרות שסבא הגיע לארץ כבר בעלייה שלישית ולא היה בשואה. הסבא לא הכיר, אבל סיפר שיש הרבה כמותו. הוא גם סיפר שהזונדרקומנדו בכלל לא היו קאפואים ושחלקם לא היו יהודים בכלל. חלק מהקאפואים התנדבו לתפקיד כי רצו לחיות, סיפר סבא, את הזונדרקומנדו הגרמנים חיסלו אחרי כל מבצע השמדה, כשכבר לא היו צריכים אותם.

אנחנו לא מכירים אותו, אמר סבא, אנחנו לא יודעים מי הוא, ובכלל, האיש מהקיוסק הוא טיפש שמדבר ככה אל ילדים, על מישהו אחר שבכלל לא יודע מה אומרים עליו.

*

אחרי כמה שנים האיש כבר לא הגיע יותר למגרש. אמרו שהוא מת. צחקו עליו שעשה כל כך הרבה ספורט ובסוף קיבל התקף לב. אף אחד לא אמר עליו דברים רעים ואף אחד לא הזכיר את הסיפורים של האיש מהקיוסק.

עד היום אני לא יודע איך קראו לו, לאיש ההוא שהיה רץ מסביב למגרש. אין לי מושג היכן חי ואם הייתה לו משפחה. אני גם לא יודע אם מישהו אמר עליו קדיש. אני רק זוכר אותו עם המכנסיים כחול הפועל הקצרים ונעלי הספורט מבד וסוליה דקיקה בלי גרביים והקעקוע של המספר על היד.

יתגדל ויתקדש.

 

אש, קרח ומה שבינהם - יומן משחקי הכס (פרק 2)
מיהו באמת יהודי. יאנוש גראי

56 Comments

גיל שלי 4 במאי 2016

האנושיות בשיאה

מתן גילור 4 במאי 2016

תודה בני.

אבי גלברט 4 במאי 2016

מרגש .מתחבר לי בהחלט ליציעי העץ במגרש בהרצליה שם גדלנו אנחנו ….יפיפה …אגב איפה המפגש ? לגמר אם לא אסע מתחייב להגיע ולעלות את הגיל הממוצע …

יריב ס. 4 במאי 2016

מייקס פלייס הרצליה

D! פה ועכשיו 4 במאי 2016

יפה בני.
(ופייר? מתגעגע לסיפורים שלך)

סימנטוב 4 במאי 2016

נכון

matipool 5 במאי 2016

מצטרף .

מיכאל 4 במאי 2016

אני אף פעם לא מוצא את המילים בסופרלטיבים אז המון תודה. חוץ מזה, הרבה שנים חשבתי כיצד לציין את יום השואה באופן לא ממלכתי. הצום של באבא ימים הוא מדויק לי מאוד. אם לא מפריע, אאמץ את הצום.

באבא ימים 5 במאי 2016

בוודאי שלא מפריע.

איציק 5 במאי 2016

באבא, שאלה
אתה מגדיר את עצמך כחילוני, וצום זה מנהג יהודי דתי. איך זה מסתדר לך?
שלא ישמע בשום צורה כביקורת, סקרנות בלבד.

באבא ימים 5 במאי 2016

אני עושה את זה קצת יותר מ-30 שנה וההסברים שאני נותן לעצמי משתנים עם השנים ככל שאני משתנה. הזיכרון שלי ביחס לאיך זה התחיל די מעומעם. יכול להיות שזה היה סוג של אנטי דתיות ילדותית ומתריסה של בן 16 (יום השואה יכול להיות סיבה להתחזק בחוסר האמונה שלך) מהמקום של ״יום הכיפורים לא אומר לי כלום אבל יום השואה כן ובגלל זה אני אצום ביום השואה״. אני חושב שהיום זו בוודאי לא הסיבה- זה בעצם שילוב של שני דברים: אחת החוויות החוזרות כשמדברים על השואה היא חווית הרעב. כשני שואל את עצמי מה אני עושה בעניין, נראה לי נכון להתחבר לזה ולו על קצה המזלג. בנוסף- תמיד הפריע לי שיום השואה איננו יום שבתון ושאנשים הולכים לעבודה כרגיל. כשאני צם, לא משנה מה אני עושה, כל היום יש לי את התחושה הזו בבטן שזה לא יום רגיל. הגוף כבר דואג להזכיר לי.

ואגב דת- מעניין שצום ביום השואה הוא סוג של עבירה דתית כי התקופה הזו של השנה נחשבת לתקופה של ימים טובים ולכן אסור לצום בה.

איציק 5 במאי 2016

בקשר לצום ועבודה. סבתא שלי זכרונה לברכה, היתה אדם חילוני ואפילו די אנטי דתי.בכול זאת באורל הרחוקה הדבר היחיד ששמרה עליו היה צום יום כיפור. לא יודע למה אבל תמיד היה לה חשוב לצום ביום כיפור. זה כמובן לא היה יום חופש ברוסיה. אף אחד גם לא ידע שהיא צמה. היא היתה הולכת לעבודה כמו בכול יום רגיל בלי שאף אחד גילה את הסוד. גילוי סוד כזה היה יכול להיות בעיתי ביותר לה ולאימי במקום בו התגוררה.

Amir A 5 במאי 2016

זה באמת מעניין, ואני רואה את זה גם אצלנו. מהגרים, לא דתיים, וסביר להניח שתוך 2-3 דורות גם מתבוללים. כבר היום לילדים בתיכון יש בני זוג לא יהודים (עד כמה שילדים בתיכון מסוגלים לפתח מערכות יחסים). בשנים הראשונות הקפדנו על החגים אבל בשנים האחרונות אפשר לראות איך זה מתרופף, בין אם בגלל שהילדים כבר גדולים ובין אם בגלל שזו דרכו של עולם ורחוק מהעין רחוק מהלב. רק יום כיפור נשאר משהו קצת יותר משמעותי. למרות שלראייתי האישית, בתור אדם לא מאמין, זה היום האבסורדי ביותר במסורת היהודית.

עובר אורח 5 במאי 2016

בנוגע להערה האחרונה – אני רק אציין שבמקור הרבנות קבעה את יום הקדיש הכללי, שהיה אמור להיות בעצם כיום השואה, בעשרה בטבת שהוא יום של צום. כלומר מה שאתה עושה זו היתה הכוונה במקור.
בסופו של דבר בגלל הבעיות של בן גוריון והאתוס הציוני עם השואה, יצרו את "יום הזיכרון לשואה לגבורה", שאותו ניסו לקשור במרד גטו ורשה, שהיה בניסן. מכאן התאריך הנוכחי.

בכל אופן המנהג שעשית לך הוא מאוד יפה לדעתי

מיכאל 5 במאי 2016

תודה. אימצתי

מיכאל 5 במאי 2016

התגובה הייתה לבאבא ימים

ריצ'י מקאו 4 במאי 2016

יפה בני!

סימנטוב 4 במאי 2016

נהדר בני, תודה
כל הכבוד לבאבא ימים

איציק 4 במאי 2016

תודה

אלכס דוקורסקי 4 במאי 2016

מרגש. תודה רבה

שמר 5 במאי 2016

מעולה בני!

ארז 5 במאי 2016

תודה.

Trailblazer 5 במאי 2016

מרגש.תודה רבה בני.

גור אילני 5 במאי 2016

תודה, בני.

אריק האחר 5 במאי 2016

מרגש וכל כך עצוב
התחברתי לקדיש
תודה

אלעד כץ 5 במאי 2016

תודה בני.
אני זוכר שפירסמת את הסיפור לפני כמה שנים, אבל טוב שהבאת לנו אותו שוב, שנוכל להזכר.
וגם אני מתגעגע לסיפורי עמק הירקון שלך, ואשמח לקרוא עוד.

עמית 5 במאי 2016

מעולה. תודה.

אביאל 5 במאי 2016

מרגש.

באבא ימים 5 במאי 2016

היה לי קושי להגיד קדיש. אני לא אוהב את הטקסט והיה לי מוזר לדמיין את עצמי בסיטואציה בה אני עומד מעל גופתו של אבי ומה שאני אמור להגיד זה כמה אלוהים גדול. לא דיברתי על כך איתו מעולם. הוא היה חילוני אדוק ולא ידעתי אם זה חשוב לו או לא.

עם זאת, כשאבי נפטר כבר היה לי ברור שאגיד קדיש. אבי היה ניצול שואה. הוא שרד אותה כילד. מספר שנים לפני שהוא נפטר הוא נסע לפולין עם אמי ואחותי. הוא הראה להם את הבית בו גדל, את המקום בו החביאו את המשפחה (השטיח נותר אותו שטיח והוא ידע להראות להן שמתחת לשטיח יש דלת שמובילה למרתף). אמי היתה אחראית על צילום הווידיאו.

הקטע האחרון של הוידיאו מצולם במחנה ההשמדה בלזץ׳. המקום בו נרצחו רוב בני המשפחה (חלקם נרצחו כבר בדרך לבלזץ׳). למען האמת זה לא היה במחנה ההשמדה עצמו כי לא נותר ממנו כמעט כלום. זה היה ליד תחנת הרכבת. בקטע עצמו אבי עומד בתוך שדה ירוק יפהפה ומסביר שכאן נרצחו בני המשפחה ואז אומר קדיש על סבא שלו. הוא לא החזיק סידור ביד. הוא אמר את זה מהזיכרון והוידיאו ננעל ב״עושה שלום במרומיו״.

כבר היה לי ברור מה הוא היה עונה לו הייתי שואל אותו.

איציק 5 במאי 2016

ואוו, מרגש.

גורביץ' 5 במאי 2016

ריגשת

אסף the kop 5 במאי 2016

אם כך, אז הוא לא היה חילוני אדוק.
הוא היה יהודי.
לשאלה אם שמר מצוות וכו' אין בכלל חשיבות.

באבא ימים 5 במאי 2016

גם אני יהודי ומה שאני הייתי רוצה זה שאחרי מותי ישרפו אותי ויפזרו את אפרי באנפילד. אין צורך להגיד עלי קדיש.

בני תבורי 5 במאי 2016

כנ"ל

matipool 5 במאי 2016

באבא ובני – וואו !!! ריגשתם .

איציק 5 במאי 2016

לא הבנתי את התגובה כנ"ל. האם זה אומר שגם אתה רוצה שיפזרו את האפר של באבא באנפילד?

אסף THE KOP 5 במאי 2016

השאלה היא מה הבן שלך ירצה

אסף THE KOP 5 במאי 2016

או הבת

באבא ימים 5 במאי 2016

אני מקווה שהן יהיו מוכנות לכבד את צוואתי. יש לי כמה שנים ואשתדל לא לעצבן אותן יותר מדי.

בני תבורי 5 במאי 2016

אסי,
הבנים שלי סמולנים פרקטיים: הם ירצו את הירושה.

אסף THE KOP 5 במאי 2016

היא לא עוברת לקופת הקיבוץ ?
אני בשוק ממכם.

אסף THE KOP 5 במאי 2016

אבל….
אם זה יהיה חשוב להן ?

תומר 5 במאי 2016

חילוני אדוק לא יכול להיות יהודי?
(וסיני? ואנגלי? וערבי?)

אסף THE KOP 5 במאי 2016

חילוני אדוק לא מתפלל לאלוהים

אסף THE KOP 5 במאי 2016

ויכול להיות שאני מתבלבל קצת בין המושג חילוני אדוק לאתיאסט.

יריב 5 במאי 2016

אתה מסתכל על הקדיש כתפילה, אני לא רואה פה סיבה להניח שכך אביו של באבא ראה אותה. יש אנשים שיגידו את הקדיש מסיבות של מסורת עם היותם אתאיסטים. מסורת חשובה לכל האנשים, גם לאתאיסטים, והקדיש הוא נוח במיוחד בהקשר הזה כי הוא בשפה זרה.

בני תבורי 5 במאי 2016

אסי,
אתה לא לגמרי מתבלבל, אפשר להיות אתאיסט שאינו מקבל את קיומו של אל, אבל בהחלט בעל ערכים ומאמין אדוק. אני מקווה שאני כזה.

אסף THE KOP 5 במאי 2016

מאמין במה ?

בני תבורי 6 במאי 2016

בך ובי וביכולת שלנו לקיים חברה טובה יחד

אסף the kop 5 במאי 2016

חוץ מזה – המשחק מתחיל אחרי שיום השואה מסתיים.
אפשר להפסיק את הצום…

ברמן 5 במאי 2016

בני, היתגדל ויתקדש בסוף בא לי כמו בעיטה לבטן…

בני תבורי 5 במאי 2016

תודה אחא, גם לי.

shohat 5 במאי 2016

טקסט חזק. תודה.

the bird 5 במאי 2016

הייתי בטוח שהגבתי כבר אתמול…מנפלאות הסמראטפון
מרגש בני
ותודה !

מאשקה 6 במאי 2016

תודה בני

Comments closed