לפני כמה שנים פגשתי את פיטר הימלמן, חתנו של דילן גם הוא סוג של פולק/רוקר. יהודי שומר כמה וכמה מצוות, עושה מוזיקה טובה ולא ממש סובל את חותנו.

גם אני לא סובל אותו. מיזנטרופ מדי לטעמי, אחד שחי רק בשבילו, כמו רכבת שנוסעת על פסים משלה.

*

בכרוניקל'ס שכתב, ושהיה לי העונג להקליט עבור ספריית העיוורים, מספר דילן את סיפור ההקלטה של Oh Mercy, אותו הפיק דניאל לנואה בהמלצת בונו. לנואה, אולי המפיק הכי ייחודי ולא שגרתי בתולדות המוזיקה, שכר בית מידות בניו אורלינס, תחב מיקרופונים בכל חריץ בבית, אטם את החלונות בכריות, פיזר מוניטורים במקומות שממש אי אפשר לדמיין, שם כל נגן בחדר אחר – ואני מדבר על בית קולוניאליסטי צרפתי מטורף בגודלו, עשה חזרות עם הלהקה וחיכה לדילן שלא הגיע.

*

אחרי שבוע דילן הופיע וסיפר שבא לו לטייל עם אופנוע. על פחות מזה הייתי שובר לו כמה שיניים.

לנואה, אגב, לא היה רחוק אף הוא מלשבור לדילן את הפרצוף ולא רק בגלל האיחור המזוין הזה. לנואה תיחם את יחסיו המוזיקליים עם דילן באופן ברור ונחרץ: אתה כותב את השירים, אמר, מלחין את המנגינות ושר. זה הכל. אני אומר לך איך לעשות את זה. ובכל פעם שדילן התעקש לעשות משהו אחר, לנואה הזמין אותו לשיחת עומק במגרש החנייה הסמוך, הרחק מאוזני הנגנים ואנשי ההפקה שבקושי יכלו לשמוע את הקללות והאיומים שעפו שם מצד לצד.

*

בסופו של דבר, לנואה עזר לדילן למצוא את עצמו מחדש. הוא החזיר לדילן את צלם המוזיקאי שהלך  לאיבוד כשדילן התעקש להיות יותר מדי קרוב לאלוהים. התוצאה הייתה אלבום מצוין שהחזיר את דילן לקהל ולמקום שישי ברשימת בטבלת המכירות באנגליה ושלושים בארה"ב.

שמונה שנים אחר כך נקרא שוב לנואה לדגל ועזר לדילן להוציא את Time Out of Mind שהביא את דילן לאלבום השנה בגראמי. כשכתבים שאלו את לנואה,  שהתחבק עם דילן ממושכות על הבמה, על חוויותיו מההקלטות, אמר כי דילן אקסצנטרי, הוא לא ממש אוהב דמוקרטיה.

מאז דילן לא הוציא אפילו אלבום משמעותי אחד.

*

דילן, בעיתוי פנטסטי, נכנס לנעליים ענקיות של מורו ורבו וודי גאטרי, מי שאמר פחות או יותר את מה שהוא אמר, רק בתקופות אפלות יותר. זה כמובן לא הופך את דילן ללא רלוונטי, אבל מוכרחים להודות שלכתוב את Masters of War שש שנים אחרי שמקארתי מת, מלחיץ פחות מלכתוב את This land is your land באוקלהומה ב 44'.

*

דילן אף פעם לא נחשב זמר בעיני. הוא טרובדור ויוצר פנטסטי. בספריית התקליטים שלי אני מחזיק את כל כתבי, רק של ארבעה יוצרים, ביחד ולחוד: ניל יאנג, גראהם נאש, דיוויד קרוסבי וסטפן סטילס. דילן אף פעם לא יצר אצלי את הצורך להאזין לו. מרבית הנושאים עליהם כתב ושר הפכו להיות ערכים עליהם מושתת אמונתי האזרחית/לאומית, אבל עד הקול המאנפף והמוגבל שלו. למוזיקה בעיני יש ערך מוסף, לא רק רעיוני. איפה הוא ואיפה ניל יאנג או כל אחד משלושת האחרים כשזה נוגע לשירה. גם לנגינה.

אמה מה, דילן קיבל פרס נובל לספרות ויאנג לא. זה אומר שבני אדם מעדיפים את המחאה שלהם כזאת:

How many roads must a man walk down
Before you call him a man?
How many seas must a white dove sail
Before she sleeps in the sand?
Yes, and how many times must the cannon balls fly
Before they're forever banned?
The answer, my friend, is blowin' in the wind
The answer is blowin' in the wind

ולא כזאת:

Lily Belle,
your hair is golden brown
I've seen your black man
comin' round
Swear by God
I'm gonna cut him down!
I heard screamin'
and bullwhips cracking
How long? How long?

עניין של טעם.

שווים באופן שונה
לא קלה דרכו