עם שמונה תארי אליפות, ארבעה גביעים מדינתיים, שתי אליפויות אירופה ועוד כמה גביעי שוקולד, מלך, סופר משהו וקהילה, בארבעה מועדונים מארבע מדינות שונות, מוריניו נהייה שבע והפסיק לחפש אתגרים ובפועל חתם במועדון היחיד שהיה מוכן להבטיח לו את השמיים.

מנצ'סטר יונייטד זה לא אתגר. לא כי לא מדובר באחד המועדונים האגדיים ביקום ובהיסטוריה שלו, אלא כי מדובר במועדון שלא יחסוך כדי להגשים את מטרותיו, והליכי בנייה סבלניים שנועדו לקצור פירות בשלב מאוחר יותר, אינם באים בחשבון. שלוש שנות בצורת חלקית – בכל זאת מדובר במחזיקת הגביע האנגלי – מאז האליפות האחרונה, מקבלות משמעות אחרת כשמדובר במועדון כמו יונייטד.

אני לא יודע אם היו למוריניו הצעות נוספות לפני שחתם ביונייטד, אם כי היו שמועות שולנסיה רצתה אותו כמחליף לגארי נוויל שפוטר, אך העובדה היא שחתם במועדון שבמשך שנים טען כי אינו מעוניין בו בעיקר מסיבות הקשורות לרוח המועדון.

עד כדי כך לא מעוניין היה המועדון, עד שהחתים אותו לשלוש שנים עם אופציה להארכה ואף הבטיח לו, על פי מקורות זרים, מענק של חמישה עשר מיליון פאונד תמורת זכייה בליגת האלופות, מה שיכול לקרות, אם בכלל, רק בעוד שנתיים.

*

ההתחלה של מוריניו ביונייטד לא עשויה מהחומרים מהם עשויות הציפיות של בעלי המועדון ואוהדיו ברחבי תבל. האמת, היא אפילו קצת מביכה. עם סגל סופר מוכשר ועמוק, עם רכש בסכומי עתק, מתעורר מוריניו מדי בוקר אל מציאות מדכדכת של מקום שמיני שהוא תוצאה של ארבעה ניצחונות, שלושה הפסדים ושלוש תוצאות תיקו, בליגה שהוא אמור להתקוטט בה על הבכורה, רק עם תאומו פפ.

זה יכול להשתנות כמובן, עם כמות המשתנים האדירה הקיימת בבסיס הרעיון של ספורט תחרותי, מצבו של מתחרה מושפע לא רק מסך יכולותיו אלא גם מיכולות היריבים ומגורמי מזל שלא ניתן להכחיש את הימצאותם, ומה שלא ישתנה בעקבות אלה, עשוי להשתנות בעקבות תוספת תקציבי רכש.

מוריניו, בינתיים, דומה לאקרובט הפוסע על חבל מעל תהום, כשבקצה אחד של מוט האיזון שלו, נמצאים הכיסים העמוקים של המועדון ובקצה השני היכולות המוכחות של פוגבה וזלאטן ועם זאת הוא מתנדנד וצעדיו אינם קלים ואינם בטוחים.

*

תשאלו, ובצדק, מדוע בחרת לציין את פוגבה כראשון, ובכן התשובה פשוטה. פוגבה צעיר ומוכשר שעד כה הצטיין בליגה האיטלקית ולדעתי המשוחדת כאוהד יובה, נכון לו עתיד מזהיר גם באנגליה. היכולות שלו ברורות וידועות ואת הפיין טיונינג הנדרש, הוא יעשה במוקדם או במאוחר, אם לא אצל מוריניו, אצל מאמן אחר שמבין ביהלומים ויודע שמה שמביא את הכסף הגדול הוא העיצוב של היהלום ולא האגו של המעצב.

זלאטן, לעומתו, ימי תפארתו מאחוריו וגילו המתקדם לא יאפשר לו לשחזר אותם ולהישאר הזלאטן  לאורך זמן. יתכן ותפילות אוהדי יונייטד אשר קיבלו מעמד ותוקף של אמונה משיחית – כי הנה אוטוטו זלאטן מתאפס ומתחיל להפציץ, ייענו, אבל זה יספיק רק כדי להביא אותם אל השוקת, כלומר להתבססות באחד מארבעת המקומות הראשונים בתום העונה שיבטיחו השתתפות בליגת האלופות. בעונה הבאה, סמכו עלי ואם לא עלי אז על מוריניו, בעונה הבאה הוא לא יהיה שם. יש גבול לציניות.

*

העובדה שהפוסט הזה נכתב על מוריניו דווקא ולא על גווארדיולה אינה מכוונת להעיד על הבדל כלשהו בין השניים. מבחינתי מדובר בשני אנשי מקצוע מעולים, אשר יכולותיהם המקצועיות לעולם נשקו ליכולות הפיננסיות של המועדונים בהם הועסקו. על אף תארים לרוב (פפ עם עשרים ואחד תארים בשבע שנים!) אף אחד מהם לא עסק מעולם בהליך של בנייה מהיסוד תוך התפשרות עם תקציב מוגבל, גם אליפות אירופה עם פורטו לא משנה את העובדות. יהיה מעניין לראות אחד משניהם מתעלה ולוקח אתגר אמיתי שאינו תלוי בעומק כיסי הבעלים ועד אז, ברשותכם, אני ממתין עם אנקות ההתפעלות.

יהודי דגול
יהיה ריק