כמו כל שופט לפניו בזמנו ולאחריו, גם פיירלואיג'י קולינה טעה מדי פעם. מה שהפך אותו לשופט הטוב בהיסטוריה – לדעתי כמובן, רק לדעתי, היא היכולת לנהל מערכת שפועלים בה כוחות נוגדים ומתנגדים, בעלי אינטרס שונה, במהלך זמן נתון, כמעט ללא תקלות משמעותיות.

עכברי הסטטיסטיקה בינכם וודאי יעמידו אותי על טעותי וימצאו כמה משחקים בהם איבד שליטה, אבל אנחנו מדברים על קריירה של כמעט שלושים שנה, שהן פרק זמן נדיב מאוד המאפשר לטעות מדי פעם באופן כזה, שעדיין, בסיכום הכללי,  לא יורגש.

למה נזכרתי בו עכשיו? ובכן, זה לא חדש. אני נזכר בו בכל פעם כשאני רואה את הקולגות שלו נופלים קרבן לטעויות וקובעים על סמך אותן טעויות.

*

ההנחה הבסיסית שלי היא ששופט טועה ואינו מכוון את החלטותיו בהנחיית גורמים זרים כגון תאוות בצע. יש גם כאלה אבל אין לי עניין לעסוק בהם. מנקודת המבט האישית שלי כחובב ספורט, כולם שם רוצים להצליח בכפוף לחוק ובהתאם לכללים ובהם שחקנים ושופטים, ונכון, פה ושם יש גם רמאים.

שופט כדורגל עולה למגרש כשלרשותו מערכת כללים וסנקציות וצוות עוזרים. אף אחד מהם לחוד ולא כולם יחד, אינם מסוגלים לשלוט בכל הנעשה על המגרש בתחום הזמן המוקצב וטעויות קורות. עכשיו, אפשר לבוא ולקדש את הטעויות, ואז אין על מה ועל מי ובפני מי להתלונן. מצד שני, אפשר למזער את הטעויות למינימום הכרחי הנדרש כדי לקיים את עקרון התחרות ההוגנת, שעל פיו הטוב יותר מנצח. רק הטוב שהצליח להעביר את הכדור במלוא היקפו אל מאחורי קו השער מספר רב יותר של פעמים, מבלי שנזקק לעזרת טעות של שופט.

ככה רציתי אותו

ככה רציתי אותו

ונחזור לקולינה. משהו בו, באיש הזה, שידע לשלב קשיחות מעמדית עם תבונה ואינטליגנציה רגשית אנושית, יצר אצלי את הרושם שממנו, בעל האוטוריטה הטבעית – כלומר, לא רק מעצם מעמדו כשופט, אלא גם בשל האופן בו ידע להתנהל מול שחקנים מיוזעים חדורי מוטיבציה, תצא הבשורה. איכשהו סברתי שמיד עם תום קריירת השיפוט שלו, הוא הולך – באין עליו מורא פיפ"א, אופ"א או כל ארגון אחר, להוביל את השינוי הנדרש של מזעור טעויות השיפוט בכדורגל ובמילים אחרות, להוביל קמפיין שיסתיים רק בהצבת מצלמות שלא יאפשרו שערים בנבדל, ימנעו בעיטות אחת עשרה לא מוצדקות, יאשרו שערים חוקיים אפילו שנעלמו מעיני השופט וצוותו וכן הלאה.

הוא חשב אחרת ואנחנו נשארנו עם שופטים שנופלים קרבן לטעויות שהם עצמם לא מנסים אפילו למנוע. אני מודע לקשיחות בה המערכות הניהוליות מתייחסות למשחק, לסירוב הכמעט אוטומטי היוצר התנגדות לכל מחשבה פרוגרסיבית, יצירתית, הגיונית והגונה אשר תצמצם במידה ניכרת את מרווח הטעויות האפשרי, אבל אני מתקשה לקבל מציאות שבה דווקא הקרבן משתף פעולה עם המצב.

*

פיפ"א ועוזריהם לעולם לא ידחפו לשינוי אלא אם הדרישה תבוא מאלה הזקוקים לשינוי יותר מכולם.

פיפ"א לא עוסקת בערכים של שוויון וצדק, פיפ"א עוסקת במסחר ויצירת הון. אף אחד שם לא מתעניין בדרך בה נקבעה תוצאת המשחק אלא בדיווידנדים שייגרפו בעקבותיו. פיפ"א לא תנדנד את הסירה, זה לא מעניין אותה ולא מקדם אותה ואין לה כל בעיה עם עיוותים. מי שיכול וצריך, הם השופטים.

הם הקרבנות של המערכת הארכאית, הם הטמבלים שעליהם יצביעו, הם עומדים למשפט הציבור, הם המושמצים, הם הנסקלים, מטאפורית, בכיכר העיר. אף אחד לא יישכח מיהו דניז אייטקין ובאיזה הקשר, ספק רב אם מישהו יזכור מיהו ג'אני אינפנטינו, ובאותו הקשר בדיוק.

***

אפרופו טעויות…

מה שתספר לנכדים
למצות את הדין