בדיון פייסבוקי חסר חשיבות לו הייתי עד הבוקר, טען ידיד המחלקה יואב בורוביץ', כי ג'ים בראון  הוא הוא הכוכב הגדול של הפוטבול האמריקני לדורותיו ומכאן גם הדמות המשמעותית ביותר בביקור המתוקשר של כוכבי עבר של ה N.F.L בארצנו המיוזעת, ולאו דווקא ג'ו מונטנה.

לא שחשבתי שזה יעבור בשתיקה אבל גם אני הופתעתי מהמהירות בה הגיב הבעלים המייסד רונן דורפן, אשר טען בנחישות הלקונית האופיינית לו, כי ג'רי רייס הוא גדול שחקני הפוטבול האמריקני לדורותיו ואין בלתו. אמירה זו, אגב, נסמכת על בחירת פאנל של מאמנים, שחקנים, בעלי קבוצות, עיתונאים ושדרי פוטבול מטעם ה N.F.L בשנת 2010, אשר קבעו כי בראון יתמקם במקום השני ברשימת מאה הגדולים מכולם, אחרי ג'רי רייס.

אני זוכר במעומעם איזה ניסיון של בורו להציב טיעון שכלתני הנסמך על סטטיסטיקה מעורפלת המאששת, לדבריו, את טענתו ואין לי טיפת מושג איך זה נגמר.

אני, אגב, תמכתי בדורפן ולא רק בגלל השכר וההטבות הנלוות לתפקידי בזירה מכובדת זו, אלא מכיוון שאת רייס זכיתי לראות – לא בלייב, אך בזמן אמת משחק פוטבול, ואילו את ג'ים בראון ראיתי בעיקר בכמה מהסרטים בהם השתתף החל משנת 64' (המערבון "Rio Conchos") – עת עוד היה שחקן פעיל בקליבלנד בראונ'ס, ושנתיים לפני פרישתו ממשחק לטובת קריירה פילמאית שנמשכה כחמישים (50!) שנים וכמה עשרות סרטים, חלקם הגדול בתפקיד ראשי.

*

הדיון, אגב, מיותר. אין סטטיסטיקה שלא תוכיח את עליונותו של רייס בכל הנוגע לריצות, יארדים, תפיסות וטאצ'דאונס ועם כל הכבוד לפוטבול, בראון היה יותר גיבור קולנועי מאשר גיבור על המגרש עם הכדור הסגלגל ביד. בשנות השישים ההם, כשביותר מידי מקומות בארצות הברית נמנעה עדיין באופן חוקי לחלוטין כניסתם של שחורים למוסדות השכלה, תרבות ובידור, הותרה נוכחותם רק בחלקם האחורי של ענקי תחבורה רבי חלונות ואפילו לחרבן יכלו רק בבתי שימוש ייחודיים לגזעם, ג'ים בראון כבר היה שם ענק בהוליווד ואפילו זכה לככב בסצנה ארוטית מהפכנית עם שתי נשים לבנות:

שנות השישים הביאו רוח חדשה להוליווד שעמלה וטרחה על שחיטת פרות אמריקניות קדושות. היפים שכאלה. שחורים נהיו גיבורים, גם שחורות, לא עוד עבד שבורח מאדוניו, אלא גבר גבר שמרביץ  ללבנים רעים, מחסל נאצים, עוזר לאומללים ובעיקר לאומללות. ובימים ההם לו אלסינדור נהיה קארים עבדול ג'אבר וקסיוס קליי נהיה מוחמד עלי ומלקולם אקס וביל ראסל וגי'ם בראון – וכל אלה יושבים יחד במסיבת עיתונאים ומצהירים כי לא יתגייסו לצבא שולחים את אמריקה לחפש מי ינענע אותה בוויטנאם, והסיבה היחידה שאין כאן תמונה היא הפחד שלי מגטי אימגי'ס. מצד שני, מצאתי אזכור קצרצר לאותה מסיבת עיתונאים ביוטיוב:

ובכן, לא עוד אינטלקטואל כד"ר קינג, לא עוד אישה קטנה מברזל כמו רוזה פארקס, אלא כוכב פוטבול שהפך לכוכב קולנוע שתמונותיו עיטרו בין השאר גם קירות של לבנים מחוצ'קנים. בראון, ארבעים שנה לפני אלן אייברסון, היה אחת האצבעות הראשונות שנתקעו לממסד האמריקני הלבן בעין.

ואת זה ג'רי רייס לא עשה.

 

למצות את הדין
מה עכשיו?