זה היה ללא ספק המשחק הקל ביותר שלנו העונה. מול קבוצה שאפילו לא ניסתה ורק רצתה לחזור הביתה עם נקודה. ובכל זאת לא הצלחנו לנצח, למרות כמה הזדמנויות פנטסטיות שאחת מהן הצדיקה את מיקומו של דה חאה כאחד מהשלושה הטובים בעולם בתפקידו. השאר הן הסיפור המשעמם והידוע של ליברפול העונה, רוצים אבל לא יכולים. למה לא יכולים זו שאלה לדיון נפרד.

*

בעת הזו אני רוצה מאוד להרוג דיון שמן הסתם יתפתח, או לפחות לנצל את היתרון שלי ככותב, כדי להקדים ולגמד מסקנה שגויה: בקרב בין המאמנים מוריניו ניצח ניצחון טקטי והשיג בדיוק את מה שרצה. יש לחלק אמירה זו לשני סעיפים ואתחיל מהשני: במבחן התוצאה מוריניו אכן קיבל את מה שביקש. עם זאת, הוא נכנס למשחק כשדגל לבן בידיו והכריז על כניעה מראש. עם קבוצה המורכבת מכל כך הרבה כסף, עבר בערך פעם אחת את האמצע, לא ניסה אפילו פעם אחת לתקוף את ליברפול בנקודת החולשה המובהקת שלה – מרכז ההגנה, הניח לקישור שלו להסתפק בהרחקות ולא הנחה את שחקניו לייצר יותר מאשר "כאילו" לחץ על הקישור של ליברפול. הנקודה שהרוויח אינה יכולה להיקרא ניצחון טקטי, שכן לא ניתן לייחס כל הצלחה לאופן בו שיחק. את אזלת הרגל של חלוצינו הגיבורים הוא לא יכול היה לתכנן מראש.

*

הסעיף הראשון של אותה מסקנה שגויה אותו אני רוצה לתקוף, נובע מהגישה עמה אני מיטיב כל כך להרוס לארי פולמן את הבריאות: אני בהחלט סבור שחסר לנו חלוץ חד, אך בה בעת חושב שאנחנו סובלים גם מחוסר מזל. אותו חוק מטופש שאינו מאפשר הענקת ניקוד בגין מצבים והחמצות, היה שוב בעוכרינו. ארבע פעמים ניצבו מיטב חלוצינו בפני הזדמנות קורצת להרעיד את הרשת שמאחורי דה חאה. את הראשונה, כאמור, הוא ביטל לחלוטין. בשנייה בשלישת וברביעית, הוא נהנה מחוסר דיוק מתסכל שאין לי דרך להסבירו. צ'אן ככל הנראה מתמודד באנפילד עם שערים צרים ונמוכים יותר מאשר אלה שניצבו מולו במשחק נבחרת גרמניה, סלאח טרם הפנים את מיקומה של קורת השער המפרידה בין תהילת עולם למפח נפש, סלאח הוא גם זה שלקח כדור קורץ מרגליו של קוטיניו שדווקא ידע רגעים חדים עבורנו, ואם תרצו גם את ההזדמנויות החמישית והשישית בנגיחות של לוברן, שמאז הבלתי יאומן נגד דורטמונד, אינו מוצא את הרשת, אף כי הוא אולי היחיד שלנו המצליח להגיע לכדורים מסוג זה ברחבות היריבים.

*

קלופ עלה עם הרכב צפוי מאוד תחת הנסיבות. אני מעריך שאילו מאנה היה כשיר, ג'יני היה נותר על הספסל. בהיעדר מאנה, ג'יני עם צ'אן והנדו עשו עבודה טובה בלחץ הגנתי וביצירת מהומות סמוך לשער המאוחדת. קוטיניו הוא קוטיניו וזה היה אחד המשחקים בהם הוא מוכיח מדוע הוא שווה כל אגורה, גם אם לא הבריק ולא הבקיע.

ההגנה שלנו הייתה טובה אף היא, אך יש לומר כי לא הועמדה ביותר מדי מבחנים. כך גם מיניולה.

בעניין ההתקפה: פירמינו וסלאח אינם טורס או סוארז. הם הבקיעו ועוד יבקיעו, אבל דיוק אינו תכונה מובהקת שלהם. לא ניתן לצפות מהם לגול בכל מצב וכדאי להפנים זאת. יש מתקיפים שיעשו גול מחצי הזדמנות ויש מתקיפים שיזרקו לפח חצי ממספר ההזדמנויות שהם מקבלים או אפילו מייצרים בעצמם. שניהם קרובים יותר לסוג השני. עם זאת, מדובר בשני שחקנים שלא הייתי מחליף בעת הזו. פירמינו תורם תרומה אדירה בלחץ שאינו מאפשר ליריב לפתח התקפות בנינוחות וסלאח מטרידן מקצועי עם מהירות פנטסטית שמחייב את היריב לתשומת לב מיוחדת אליו. יש לו גם יכולת הגנתית לא רעה והוא יוצא מנצח ממרבית ההתמודדויות גוף אל גוף עם מגן שצמוד אליו. ביום שהם יעלו את אחוזי ניצול המצבים שלהם, נראה אחרת לגמרי, אני מקווה שזה לא יקרה מאוחר מדי.

סטארידג' דווקא היום עלה למגרש כבוי לחלוטין. צ'מברליין היה פעיל קצת יותר. יתכן והיה מקום לבצע את החילופים מוקדם יותר, אבל אני לא משוכנע שמישהו מהם היה תורם את מה שתרמו פירמינו באספקט ההגנתי וקוטיניו ביצירת מהומות בקרבת הרחבה של דה חאה.

*

ג'יימי קראגר התייחס השבוע בטור שכתב לטלגרף לאי-יכולתה של ליברפול להשיג אליפות העונה ולדעתו אף לא בעתיד. הוא מציין את חוסר היכולת התמודד עם סיטי, צ'לסי ויונייטד במישור הפיננסי והיעדר מסורת של ניצחונות במועדון במישור הפסיכולוגי, כסיבות עיקריות. ראיון לא פשוט ולא קל לקריאה, אלא אם כן אתה אוהד קבוצה אחרת. גם קני דלגליש התראיין, ובכפוף לאופטימיות הממארת שאני לוקה בה, העדפתי להביא דווקא את דבריו.

עוד חוזר הניגון
שכר לימוד