לופ

עבודה פיזית, ספורט והנגזרות המתחייבות מכך, אני באמת צריך את זה?

ולהלן סקירת הפעילות הגופנית שלי עד כה:

מכיתה א' עד ג' – תרגילי ספורט במסדרי הבוקר בחצר בית הספר לצלילי הקשות בתוף מרים של המורה אביבי. בפג'ה, לא בקוֹלִיקטִיבְנואֵה חוֹזְיַאִסְטְבוֹ בבריה"מ, איי שיט יו נוט.

מכיתה ד' עד ח' (ביה"ס יסודי, לא הייתה אז חטיבת ביניים) – מחניים בחורף, כדורגל והקפות בקיץ. פעמים ספורות ריצה ל 60 מ', קפיצה לרוחק וקצת חמור קפיצות.

בכיתה ט' – כדורעף אצל נרקיס שרייבר ב"אחד העם", קליעה למטרה ברובה זעיר (מקום ראשון קבוצתי – מקום שלישי בודדים).

כיתה י' עד תום לימודיי בסוף אותה השנה בקיבוץ עינת – כדורגל וכדורעף.

במקביל תחזקתי קריירה מקצוענית בהפועל פ"ת כדורגל שנסתיימה בנערים א'.

בטירונות רצתי וקיללתי כמו כולם ומאז רצתי רק אם הייתה סיבה טובה כמו כדור או להציל את עצמי ממכות במשחקים נגד האורדונים בעיקר בכדוריד.

*

בן עשרים ושתיים נאלצתי שוב לחדול מחיי הבטלה ולשתף פעולה עם מד"סים ומדריכי קרב מגע במסגרת שירות כלשהו, ובמקביל חזרתי למשחקי כדורגל יום שישי אחרי הצהריימים.

בן עשרים ותשע הגעתי לקיבוץ היישר לעבודה בכותנה ובמקביל העליתי את מינון הכדורגל לשלוש ארבע פעמים בשבוע עם החברים ובליגה אזורית בקט רגל, כדורגל שבע על מגרש דשא וטורנירי אחד עשר.

בשלושים ושמונה נכנעתי, ולא בפעם ראשונה, והצטרפתי לאשתי לשיעורי אירובי בליווי אגדודודו מטייפ קטן, בארבעים חדלתי לחלוטין מכדורגל לטובת כדורסל, גם כן פעמיים שלוש בשבוע. האגדודודו נגמר ואז נכנס בי טירוף של הליכות. מאז ועד היום אני הולך המון, אבל ה מ ו ן, ומזה למעלה מעשר שנים גם רוכב על אופני הרים פעמיים שלוש ממוצע שבועי, לעתים גם יותר. את הכדורסל בלית ברירה הפסקתי אחרי כמה שנים כשליאור חטף דום לב ומת לנו בידיים והחבר'ה קיבלו פחד מלהמשיך.

כל אלה, יחד עם עבודה פיזית לאורך מרבית חיי הבוגרים – עם הפסקה של כחמש עשרה שנים (40 – 55) לטובת משרות ניהול מפנקות, הביאו לי מיניסקוס קרוע בברך שמאל שנותחה, שני בלטי דיסק (L4 – L3 ו L5 – L4) וספונדילוליסטיזיס (L5 – S1) שיצרו לחץ והצרות התעלה בה עוברים עצבי השדרה וכאבים לא נורמליים שמתחילים בכפות הרגליים ונגמרים בעורף.

*

זה מין לופ שכזה. עובד, עושה ספורט, כואב, דיקור, כוסות רוח, לחיצות, עיסויים מכאיבים. הליכות הן כיף אדיר, אבל יוצרות לחץ על הגב התחתון, אופני הרים זה ספורט נפלא ומסעיר שגובה מחיר בברכיים ובגב התחתון. נפילות גם הן חלק מהספורט הזה, אך מכיוון שאני חזק פיזית ובעל מסת שריר רצינית, הגוף מצא להיכן לתעל את נזקי הנפילות והן מסתיימות בהתכווצויות שרירים בגב וברגליים שחוזרים על עצמם גם בשעות בלתי צפויות. תחשבו על קיפול תמים של רגל אחת מאחורי אחותה תוך כדי שנת לילה ערבה, נהיגה במכונית או ישיבה ליד השולחן שמביא בעקבותיו התכווצות כואבת בארבע ראשי, ולך תתחיל עכשיו לקפוץ ולנסות לשחרר את זה בחדרוכל, בפאב, במסעדה או במטוס לחו"ל.

הפרופסור אליו הגעתי עם תוצאות CT נורא נעלב כשזקפתי מולו אצבע אמצעית (מטאפורה), וסירבתי להצעתו הנדיבה להשתרע בנוחות על שולחן הניתוחים שלו. נפתח כאן, נחתוך פה, כאן אני קודח ומכניס שני ברגים פלטינה, נסובב, נמשוך, נדחוף ואחרי חודשיים אתה בנאדם חדש. הסברתי לו שבהייה פשוטה ברשת מלמדת שהסטטיסטיקה ממש לא עובדת לטובתו.

משככי כאבים אני לא אוהב, תרופות נגד דלקות עושות חרא בגוף, עובד על אישור לגראס רפואי, לדעתי יהיה שלום עולמי לפני שאקבל.

הוויתור על תרופות והצורך ברגיעה הובילו אותי לפעילויות מרככות ומשככות. שלוש שנים נפלאות של צ'י קונג שמאוד עזר נסתיימו לצערי בשינוי כיוון של הסנסאיי לטובת קרב מגע, הוא אחד המומחים הגדולים בעולם להבנתי, ובמקביל פילאטיס שנתיים ובשנה האחרונה ג'יירוטוניקס, שמחוללים נפלאות בכל הנוגע לחיזוק שרירי ליבה, הגדלת טווחי תנועה ומאפשרים המשך עבודה פיזית ועיסוק רציני בספורט. פרט לכך אני כבר עשרים וארבע שנים בטיפולי רפואה סינית ועיסויים חד-שבועיים.

*

וכאן אני מגיע לנקודה החשובה: למה אני עושה את זה לעצמי. הרי בלטי הדיסק ועוזריהם לא נולדו על רקע עבודה משרדים ורביצה על כורסא נוחה, זה מחיר שאני משלם על שחיקה מתמדת לאורך שנים, אז למה זה שווה בעצם?

אני בן שישים וארבע, נראה טוב, צעיר לגילי, כך אומרים, נמצא בכושר מצוין ואת בדיקות הדם שלי הרופאה ממליצה שאמסגר ואתלה במקום ציבורי. בשל אהבה לכל הקשור במזון – בישול ואכילה, אני לא מרפה לרגע מעיסוקיי בספורט, הרי גם הגנטיקה המשובחת ביותר יש לה תאריך תפוגה. וכך יוצא שאני המון שעות ביום בפעילות ומסיים אותו ממש ממש עייף. באמדן זהיר יוצא שאני עובד, עושה ספורט והולך לישון. ומה עם פעילויות חברתיות, סתם להסתלבט עם מוזיקה ברקע, שלא לדבר על לראות סרט מתחילתו עד תומו?

ואני תוהה, כל הלופ הזה של עבודה פיזית, ספורט והנגזרות המתחייבות מכך, אני באמת צריך את זה? היה נכון לבחור במסלול כזה? יכולתי להימנע מכך אילו נהגתי כמרבית בני גילי? ובכלל, כשהיינו קופים גם סבלנו כל כך?

 

זה שעולה וזה שיורד
חשיבה ארוכת טווח

86 Comments

צור שפי 16 בנובמבר 2017

אחסוך את המסלול המקביל שלי (צעיר ממך בארבע שנים) ואגיע לשורה התחתונה – שחיה, חתירה (בחזה גב סובל), פעמיים-שלוש בשבוע, שלושה ק״מ כל פעם (120 בריכות של 25 מטר, 75 דקות)׳ יוצא כמו חדש, מחזיק אותי בחיים (בינתיים).
אין מה לעשות, למעט בני זונות בני מזל מעטים עם חילוף חומרים מואץ זה או ספורט או חסה. ואני כמוך, אוהב לאכול.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

שחייה זה דבר נורא. אני יודע לשחות כדי לא לטבוע, אבל בחזור הראשון אני פורש.

צור שפי 17 בנובמבר 2017

בניגוד לניינר/ווריור ששוחה למרות שזה מעצבן אותו ובניגוד אליך שלא שוחה, אני שוחה ונהנה מזה. יש משהו במונוטוניות וברפפטיביות הזו שעושה לי טוב בראש, מעבר לאלמנט הפיזי. כמובן שלרוץ יותר מעניין ולשחק כדורגל זה הכי הכי, אבל לצערי שניהם מחוץ לתחום עבורי.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

בדיוק כך אני מרגיש כשאני שוטף כלים :)

צור שפי 17 בנובמבר 2017

מוטיב המים…קצת כמו מוסיקה של פיליפ גלאס.

איציק 17 בנובמבר 2017

מאד מזדהה איתך. שנים שחיתי המון ואין הנאה גדולה מזה. לצערי בשלב מסויים זה עבר לי בקטע הפיזי. מאד מתגעגע לשקט והלהיות עם עצמך עם הראש במים והרוטינה בתנועה מצד אחד של הבריכה לצד השני. הלוואי ויחזור לי…

ניינר/ווריור 16 בנובמבר 2017

אני שוחה חמש פעמים בשבוע, שונא את זה, מחכה שזה ייגמר, האופרציה מעצבנת ועדיין אני לא מוותר על השיט הזה שעושה כל כך טוב לגוף. בשביל הנפש אני עולה על אופני הרים ועושה איזה סינגל טוב. התחושה בסיום הסינגל נפלאה שאין שנייה לה והג'ויינט של הסיום מתוק במיוחד.
בגלל רצועה קרועה בברך נאלצתי לוותר על שתי אהבות גדולות, כדורגל ביום ששי (הפעילות הספורטיבית הכי כיפית בעיני) וטניס אבל ממילא בגילי כבר הייתי תולה את הנעליים.
רק בריאות!

D! פה ועכשיו 16 בנובמבר 2017

איזה כיף לקרוא בני.
כולם סובלים מבלטים, אם הם יודעים את זה כבר או לא (ואם עוד לא – אז זה יגיע, או שהם צעירים מדי) – אבל לא כולם ממשיכים למרות שכואב עם הרבה תשוקה.

וחוץ מזה, בתור מדקר – בכלל כיף לי לקרוא.

shadow 16 בנובמבר 2017

מבין אותך ואני בערך חצי מגילך.
כל היום עוברות לי מחשבות בראש איך זה יהיה ביום שלא אוכל לעסוק בספורט. כבר היום אני בקושי מצליח לשמור על שלושה חודשים רצופים של פעילות ללא פציעה כלשהי. גידים מפרקים בנוהל.

אני בונה על זה שעד שאגיע ליום, כבר ימציאו חלקי חילוף לבני אדם.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

זה העניין, לא באמת ימציאו חלקי חילוף אבל ימציאו שיטות שיווק שישכנעו אותך שכן וכשתתעורר כבר יהיה מאוחר מדי…

איציק 16 בנובמבר 2017

קרעתי את האכילס, קרעתי את ארבע הראשי (בבאולינג), בעיות בגב תחתון ופציעות חוזרות ונשנות בשרירי המפשעה. צעיר ממך, אך הפער בינינו הולך וקטן כל הזמן. משחק כדורסל פעם בשבוע, הולך המון, משתדל להתמיד בחדר כושר (עם הצלחה חלקית ביותר, אם לא מחזק את שרירי הגב התחתון לא מצליח לתפקד), לפעמים קצת שוחה, ועושה מסז'ים.
נראה לי כולנו כמו העקרב, פשוט לא יכולים אחרת.
שאלה: אם הגעת מהיכן שהגעת מאד יפתיע אותי שתבורי זה שם משפחתך המקורי. האם עוברת?

בני תבורי 16 בנובמבר 2017

איציק,
אני דור שני בארץ, גם הורי נולדו כאן. הסבים מצד אבא הגיעו מרובנו בלארוס והסבים מצד אימא מפולין. סבא הגיע לארץ עם השם בלגולה (אני מניח שהיה קשור לעובדה שמישהו מאבותיו היה עגלון) וכאן עברת את שמו לתבורי בהנחיית מאיר דיזנגוף שקיבל אותו לעבודה במכבי האש ת"א.

איציק 16 בנובמבר 2017

תודה

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

ודרך אגב, ממליץ לך לבדוק את נושא הפילאטיס והג'יירוטוניק בכל הנוגע לחיזוק שרירים בכלל וגב תחתון בפרט.

קירקגור 17 בנובמבר 2017

מחזק את בני (ואת הגב התחתון שלו)

Matipool 17 בנובמבר 2017

גם אצלי הבעיה העיקרית היא גב תחתון כבר הרבה שנים. מנסה לעבוד על זה עכשיו.

אלעדוס 16 בנובמבר 2017

שווה שווה בשביל הנשמה והחיוך (והבירה) שאחרי

MOBY 16 בנובמבר 2017

כל חיי בלי סחוס בברכיים. שוחה בקיץ משחק כדורסל כשיש עשרה.
אופניים פעם בשבוע רק בשטח שונא לרוץ אבל עדיין מסוגל לרוץ 10 בלי אימון בפחות משעה.
לאחרונה שרירים שלא ידעתי שקיימים תפוסים בלי יכולת להשתחרר, כתפיים.
צלעות שבורות, אני מתפרק לאיטי.

dk 16 בנובמבר 2017

הנהתי לקרוא, ממש מעורר קנאה, תודה!
אומנם אני עוד צעיר (אז פחות סובל מאי עשיית ספורט) אבל מאוד משתדל להתמיד ולמרות שאיכשהו תמיד זה נקתע אני מוצא את עצמי מנסה לסגל לעצמי את השגרה הזו מחדש :)

רומן 16 בנובמבר 2017

טור יפה מאוד.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

תודה

סהר 16 בנובמבר 2017

בני בני.
כיף גדול איתך !!
יש לי הרגשה שהולך להיות שבוע טוב !!

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

לאט לאט…

איש 16 בנובמבר 2017

בני, גם עבודה משרדית ורביצה על כורסא דופקים את הגב.
אני משתדל להתלות על מיטת היפוך ל- 10 דקות 3-4 פעמים בשבוע. מחזיר את האיברים למקום.

סער 16 בנובמבר 2017

זה באמת עוזר?ראיתי פרסומות של מיטות היפוך אבל לא מצאתי סימוכין שזה יעיל ממקורות אובייקטיבים.

איש 17 בנובמבר 2017

מנסיוני ומנסיון של מטופלים שגם קנו (אין לי רווח מזה, אני רק המלצתי) זה עובד מעולה.
חוץ מזה קרדיולוגית מאוד בכירה אמרה לי שזה גם טוב לזרימת דם.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

חשבתי לנסות פעם, אורטופד שהתייעצתי אתו אמר לי שיש סיכון אם אתה לא יודע במדויק מה הבעיה ממנה אתה סובל.

איש 17 בנובמבר 2017

לא פגשתי מישהו שזה הזיק לו, המתיחה היא יחסית מתונה כי מה שמושך זה משקל הגוף.

shadow 17 בנובמבר 2017

יש לי חבר בגילו של בני שעסק כל חייו ברכיבת אקסטרים והיום יש לו כל מני בעיות בגב.
הוא גם המליץ וגם משתמש במיטת היפוך.

אכן משתמש בכח המשיכה ומשקל הגוף.
טוען שזה מרווח את החוליות ומקל על כאב.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

אבדוק בכל זאת, תודה.

juliano 17 בנובמבר 2017

רק בריאות, בני.

אלכס דוקורסקי 17 בנובמבר 2017

טור יפה מאוד.
בני, וכל מי שהגיב למעלה, עוד הרבה שנים של ספורט, עבודה, הנאה ובריאות.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

תודה

Matipool 17 בנובמבר 2017

אשמח לכל הברכות של אלכס בניכוי העבודה.

אלכס דוקורסקי 17 בנובמבר 2017

(-:

יוני (המקורי, מפעם) 17 בנובמבר 2017

אני גם למדתי בפג'ה. שנה אחת. ב-89-90. הוצאנו סגנות מבני יהודה….

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

סעמק… :)

גור אילני 17 בנובמבר 2017

דיברתי פעם עם רופא אמריקאי שאמר שעל פציעות ספורט של חובבים הוא עשה את הבתים שלו במרתה'ס ויניארד.
עדיין, ישיבת יתר היא אחד מגורמי המוות הנבזיים במערב.
הייתי אמש בהרצאה על מוסיקה וטכנולוגיות רפואיות – הטענה היתה שכדאי לשמוע מוסיקה והרבה וזה ממש עוזר לבעיות מוטוריות, פציעות, דלקות, לב ומה לא.
אז יאללה, שים ניל יאנג ורוווווווווץ

D! פה ועכשיו 17 בנובמבר 2017

הוא התכוון שאת הבתים הוא עשה מטיפול בפציעות, לא מהפציעות עצמן.

גור אילני 17 בנובמבר 2017

עדיין, כשהיה רואה רצים בפארק ליד קיימברידג' מסצ'וסטס היה מחכך ידיים בהנאה ובציפייה

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

מוזיקה בכל מצב אבל לא באופני הרים ואופנוע, בא על חשבון ריכוז וזה יכול להיות לא נעים.

גור אילני 17 בנובמבר 2017

גם לא ברמקולים של ההונדה גולדווינג?

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

כן, להם יש, אבל אני עוד לא מנוסה מספיק ברכיבה ולא מעוניין בהסחת דעת בשלב זה.

יואב דובינסקי 17 בנובמבר 2017

כיף לקרוא בני. יופי של טור. רק בריאות.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

תודה יואב

אלי 17 בנובמבר 2017

ומתי יש לך זמן לראות את ליברפול?

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

אתה לא תאמין אבל באחד המשחקים נרדמתי מול הטלוויזיה אבל מצד שני, זו ליברפול…

גור אילני 17 בנובמבר 2017

בשביל זה ליברפול הביאו את קלופ ולא את מוריניו

Matipool 17 בנובמבר 2017

ילדות, נעורים וצבא מפוצצים בספורט (בעיקר כדורגל עד הצבא).
מהשחרור דעיכה בכל מה שקשור לספורט למעט פיקים קצרים פה ושם.
לפני חודש תפסתי את עצמי בידיים מחשש לכרס, ניוון וכו׳ ולפני שבועיים נרשמתי לראשונה בחיי לחדר כושר פשוט ובסיסי כמו של פעם ובינתיים נהנה מכל רגע ומרגיש מצוין את התחזקות הגוף.
על הדרך התחלתי לשנות את התזונה ואחרי שכל החיים ארוחת הבוקר שלי הייתה קפה ועוגות, עברתי לשיבולת שועל עם תוספים בריאים כמו בננה, גרגרי רימון וכו׳.
הרבה בריאות בני.

איציק 17 בנובמבר 2017

תזהר שלא יקרה לך מה שקרה לי. כשהיתי ילד הסבתא שלי דאגה להסביר לי שחשוב 3 ארוכות מלאות ביום וככה חייתי. באיזה שלב החליפו תאוריה לשש ארוחות קטנות ביום. המעבר לשש ארוחות עבר חלק. המעבר לקטנות לא הצליח, ואז התחילו הבעיות.

Matipool 17 בנובמבר 2017

(-:)

באבא ימים 17 בנובמבר 2017

אני עם אותם שלושה סידקים פרוצים. אחרי הליך כמו ניתוחי בגב (צריבת דיסק). עכשיו בבית עם כאבי גב בגלל שרכבתי על אופנים (שלא יהיה מקום לספק – ממש התחלתי עם זה, אחרי שנים ארוכות של אפס פעילות גופנית, למעט הבלחות קצרות). מאוד נהניתי מהרכיבה עד שזזה לי חוליה כך שאני לא יודע כמה זה ויאבילי.

הכי הגיונ עבורי זה שחיה – הבעיה: אי אפשר לשמוע כלום. הפעילות לא תהרוג אותי השעמום כן.

באבא ימים 17 בנובמבר 2017

אני גרוע בשני דברים – ספורט והגהה

D! פה ועכשיו 17 בנובמבר 2017

בטח יש היום איזשהו נגן לשחות איתו

איציק 17 בנובמבר 2017

יש

איציק 17 בנובמבר 2017

השאלה היא למה, הכי כייף זה הלבד אתה עם עצמך, בלי מוזיקה בלי כלום, רק אתה והמחשבות.

אמיתי 17 בנובמבר 2017

תלוי מי אתה..
אני רץ בלי מוזיקה וגם בלי עדשות ובלי חברים. שקט

איציק 17 בנובמבר 2017

ברור שבלי חברים, מי ירצה להיות חבר שלך?
טרולים, טרולים, טרולים…
שבת שלום

אמיתי 17 בנובמבר 2017

)-:

איציק 17 בנובמבר 2017

אל תהייה עצוב. אוהבים אותך כמו שאתה ;)

D! פה ועכשיו 17 בנובמבר 2017

איציק, באבא כתב שהשעמום יהרוג אותו – אז יש לזה פיתרון
זה מה שכתבתי

איציק 18 בנובמבר 2017

ברור, ובגלל זה התגובה הראשונה היתה פשוט "כן" יש כזה נגן. אבל אני מציע לו פשוט להתחבר לאני העצמי שלו (אם הוא יכול לאני של מישהו אחר אני מניח שגם זה בסדר). זה עושה פלאים, פשוט כייף.

איציק 17 בנובמבר 2017

ספורט עוד אפשר לשפר…

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

באבא,
לא מידע אישי אבל שחייה בריכה הלוך חזור נראית לי בהחלט משעממת. מהסיבה הזאת עברו כמה מידידי לשחייה בים ומדווחים על כיף אדיר. המינוס הוא שאתה תלוי בגחמות של הים.

איציק 17 בנובמבר 2017

בני, אני שונא לשחות בים, טוב מה לבאר-שבעי ולים. יש לי חברים שעברו לשחייה בים ומבסוטים עד השמים. ויש לי ידיד דרום אפריקאי שטוען שהכי כייף זה לשחות עם כרישים. עכשיו כשהילדים שלו כבר בני 7 ו-9 אז הוא לוקח גם אותם איתו. כל אחד ו… אתה כבר יודע מה.

ניינר / ווריור 17 בנובמבר 2017

יש נגני מוזיקה יעודיים לשחייה שעובדים מצויין. אני, עם כל זה שמוזיקה כל כך משמעותית בחיים שלי מעדיף את הדממה המבורכת במים

איציק 17 בנובמבר 2017

אני מבין אותך. שחייה זה רק אתה עם עצמך!!!

ארם אבירם 17 בנובמבר 2017

חיים שכאלה?

ארם אבירם 17 בנובמבר 2017

מאז שאני זוכר את עצמי, אני עושה ספורט אחד עד ארבעה במקביל. בהמון מהשנים זה ברמה כמעט יומית ונכון גם כיום.
הגוף כואב? בטח. יותר כואב לא להיות בכושר.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

מסכים לגמרי, גם זה לופ.

כחול 17 בנובמבר 2017

פוסט נהדר בני. ממש מעולה.
אני בצד השני של הסקאלה – אפס ספורט עד סוף התיכון, אז היו שנתיים שהייתי באיזה שהוא סוג של כושר. אחרי זה צבא שבו עשיתי ספורט מדי פעם על דעת עצמי (לא חושב שיש יחידה שעושים בה פחות ספורט מהיחידה שהייתי בה), ומאז השחרור – יוק. נאדה.
לעיתים רחוקות אני עושה קצת ספורט בבית ומייד מתחרט על זה. אמנם מלשחק כדורגל נהנתי, אבל כמו כל שאר הדברים שקשורים בספורט, לא היה לי הדרייב ליצירת הרגל.
הדבר הכי מצחיק הוא שאני 'צעיר' וכשאני מסתכל על מה שאתה כותב כאן (ומשווה את זה למצב של אנשים אחרים באזור שלך שחיו וחיים אורך חיים שונה) אני תוהה, אולי אני בעצם לא מזיק לעצמי כמו שאני חושב?
זו כמובן, שטות.
בתכלס אני מסתכל מבחוץ על אורח חיים כמו שלך בהשתאות. הדבר היחידי שאני לא מבין זה מאיפה הזמן, אבל ככל הנראה כשאני אתקרב לקידומת שש אני גם אכלה את זמני על מה שמסב לי אושר, רק שבמקרה שלי זה יהיה לשבת מול המחשב ולשחק TOTAL WAR…

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

טוטאל וור? אני עוד תקוע בפאקמן…
לעצם העניין, יש בעיסוק בספורט משהו ממכר ואפילו יש לזה הסבר פיזיולוגי שקשור באנדורפינים שמשתחררים עקב פעילות ספורטיבית שעושים טוב לנשמה. מספר פעמים הגזמתי בלחץ אימונים והתוצאה לא מלבבת, כאבים בגוף והפסקות מאולצות. לדעתי צריך להיות נבון ולדעת למצוא את המינון הנכון לך.

Amir A 17 בנובמבר 2017

אחרי 23 שנות נישואין אישתי ואני הגענו לכזו סימביוזה שכשהיא אוכלת פרוסת לחם אני מעלה חצי קילו. אז אין ברירה והולכים לחדר כושר לשעה ביום. אי אפשר כבר לרוץ כי הברכיים, אז מה שנשאר זה שעה על האליפטיקל שבסופה הוא מראה 5 מייל ו-830 קלוריות פחות. אני יודע שהוא משקר אבל שני המקומות היחידים בעולם שאני אשכרה רוצה שישקרו לי זה בחדר כושר והשני אתם כבר יכולים לחשוב לבד.

איציק 17 בנובמבר 2017

רק תיקון קטן, חדר כושר זה המקום השני שאתה רוצה שישקרו לך. את מה שאתה מכנה כשני הוא בעצם הראשון.

Matipool 17 בנובמבר 2017

830 קלוריות זה יפה לאללה. כבוד!
אני בגילך (לא יודע אם אתה זוכר אבל כבר עלינו על זה שהיינו באותו גרעין) ובתחילת דרכי בחדר כושר. הברכיים בסדר גמור ובינתיים אני רץ על ההליכון 5-6 ק"מ עם 550 קלוריות שלוש פעמים בשבוע וחוץ מזה, משקיע גם במכשירים. אליפטיקל יותר קשה מריצה על הליכון שבעצמה הרבה יותר קלה מלרוץ בחוץ.

Amir A 17 בנובמבר 2017

זוכר, מתי. זוכר. לא יודע אם ה-830 זה מספר אמיתי או שיחסי ציבור של המכונות האמריקאיות. העיקר זה כמה חורים יורדים בחגורה.
התחלתי עם ריצה אבל השילוב בין הברכיים ובין כאבי גב בגלל בלימת הזעזועים העבירו אותי לאליפטיקל. דרך אגב, לא ברור לי למה כתבת שהמכשיר הזה קשה יותר מריצה על הליכון. נראה לי הריצה קשה הרבה יותר.

אלי 17 בנובמבר 2017

הרבה פעמים הכאבים בברכיים ובגב זה בגלל כף הרגל.
תרגילי גמישות לכף הרגל יכולים לעזור או מדרסים.

Matipool 17 בנובמבר 2017

שעה על אליפטיקל נראית לי יותר קשה משעה על הליכון. ניסיתי אותו פה ושם ופחות מתחבר לי.

D! פה ועכשיו 17 בנובמבר 2017

בני, ככל שאני חוזר וקורא פה, את הפוסט ואת התגובות, אני מעריך את הפוסט הזה יותר ויותר – הוא גאוני.

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

תודה, לא נסחפת קצת? :)

D! פה ועכשיו 17 בנובמבר 2017

לא.
וכן – אבל אם כן זה רק בגלל הגעגוע לפוסטים שלך של ימי שישי והסיפורים.

אבל לא – תראה איך הוא מדבר לאנשים ומוציא מהם

איציק 17 בנובמבר 2017

בני, עם כל פגועי גב תחתון בין קוראי דה באזר. אין לנו איזה אורטופד לפוסט אורח ;)

יוני 17 בנובמבר 2017

סחתן עליך בני.
עכשיו אני מבין למה אין לך זמן לכתוב כאן לעיתים קרובות יותר.
משתתף בקבוצת התמיכה –
שיחקתי כדורסל מגיל 7 עד 17 במסגרת מועדון תחרותי, שנה הכנה לצבא ריצות בדיונות, שלוש שנים חירניק עם מלא מסעות. איבוד הכרה במהלך אימון סל, יד שבורה, נקעים חמורים בקרסול, שוב יד שבורה, דרבן ברגל, אף שבור. ועוד אבל בוא נעצור כאן

בני תבורי 17 בנובמבר 2017

פפפפ… חתיכת רזומה יש לך.
לא אתלה את מחדל מיעוט הכתיבה שלי בעיסוקים אחרים, לפעמים פושט אין לי מה לומר.

הרב אהרון 18 בנובמבר 2017

בני – האלטרנטיבה ללא ספורט זה לחץ דם וגכדורים. כתבתי בדיוק את אותו הפוסט שלך לפני שנתיים אצלנו בהופס

http://www.hoops.co.il/?p=61635

השנה היה לי לחץ על C3 (אסייטיקה) פתרתי את זה באמצעות שינוי הרוטינה שלי והוספת יוגה בבוקר ובערב. NO PAIN NO GAME.

המסקנה שלי זה (א) לא סםורט מגע. (ב) רשת בינך ובין היריב. בקיצור טניס. שעה משחק זה ק"מ ריצה של ספרינטים. קרדיו טניס זה 3.5 ק"מ ע"פי שעה. תעשה את המתיחות שלך לפני ואחרי , תוכל להיות על המגרש עד גיל 80.

אדם 18 בנובמבר 2017

אני רק בתחילת שנות ה-30 אבל פציעות וספורט תמיד הלכו יד ביד. בתור ילד זה היה בעיקר כדורגל אבל גם כדורסל וכדוריד וכדורעף, שהתחלף לכדורעף חופים מאוחר יותר, ריצה. מעולם לא חדר כושר שעושה לי תחושה של שוק בשר וגם לשחיה מעולם לא התחברתי. בשנים האחרונות נשארתי רק עם אפני הרים וכדורגל וגם רק פעם או פעמיים בשבוע. אבל זה בגלל שבשש השנים האחרונות נשארתי עם הרצועה והמיניסקוס קרועים אחרי שהצלחתי לקרוע אותם בפעם השלישית.
חושב להתחיל סאפ והליכה על הגומי הזה כי הרגשתי שהם מאוד עוזרים לשרירי היציבות וגם יש בהם ים.

Comments closed