ולהלן סקירת הפעילות הגופנית שלי עד כה:

מכיתה א' עד ג' – תרגילי ספורט במסדרי הבוקר בחצר בית הספר לצלילי הקשות בתוף מרים של המורה אביבי. בפג'ה, לא בקוֹלִיקטִיבְנואֵה חוֹזְיַאִסְטְבוֹ בבריה"מ, איי שיט יו נוט.

מכיתה ד' עד ח' (ביה"ס יסודי, לא הייתה אז חטיבת ביניים) – מחניים בחורף, כדורגל והקפות בקיץ. פעמים ספורות ריצה ל 60 מ', קפיצה לרוחק וקצת חמור קפיצות.

בכיתה ט' – כדורעף אצל נרקיס שרייבר ב"אחד העם", קליעה למטרה ברובה זעיר (מקום ראשון קבוצתי – מקום שלישי בודדים).

כיתה י' עד תום לימודיי בסוף אותה השנה בקיבוץ עינת – כדורגל וכדורעף.

במקביל תחזקתי קריירה מקצוענית בהפועל פ"ת כדורגל שנסתיימה בנערים א'.

בטירונות רצתי וקיללתי כמו כולם ומאז רצתי רק אם הייתה סיבה טובה כמו כדור או להציל את עצמי ממכות במשחקים נגד האורדונים בעיקר בכדוריד.

*

בן עשרים ושתיים נאלצתי שוב לחדול מחיי הבטלה ולשתף פעולה עם מד"סים ומדריכי קרב מגע במסגרת שירות כלשהו, ובמקביל חזרתי למשחקי כדורגל יום שישי אחרי הצהריימים.

בן עשרים ותשע הגעתי לקיבוץ היישר לעבודה בכותנה ובמקביל העליתי את מינון הכדורגל לשלוש ארבע פעמים בשבוע עם החברים ובליגה אזורית בקט רגל, כדורגל שבע על מגרש דשא וטורנירי אחד עשר.

בשלושים ושמונה נכנעתי, ולא בפעם ראשונה, והצטרפתי לאשתי לשיעורי אירובי בליווי אגדודודו מטייפ קטן, בארבעים חדלתי לחלוטין מכדורגל לטובת כדורסל, גם כן פעמיים שלוש בשבוע. האגדודודו נגמר ואז נכנס בי טירוף של הליכות. מאז ועד היום אני הולך המון, אבל ה מ ו ן, ומזה למעלה מעשר שנים גם רוכב על אופני הרים פעמיים שלוש ממוצע שבועי, לעתים גם יותר. את הכדורסל בלית ברירה הפסקתי אחרי כמה שנים כשליאור חטף דום לב ומת לנו בידיים והחבר'ה קיבלו פחד מלהמשיך.

כל אלה, יחד עם עבודה פיזית לאורך מרבית חיי הבוגרים – עם הפסקה של כחמש עשרה שנים (40 – 55) לטובת משרות ניהול מפנקות, הביאו לי מיניסקוס קרוע בברך שמאל שנותחה, שני בלטי דיסק (L4 – L3 ו L5 – L4) וספונדילוליסטיזיס (L5 – S1) שיצרו לחץ והצרות התעלה בה עוברים עצבי השדרה וכאבים לא נורמליים שמתחילים בכפות הרגליים ונגמרים בעורף.

*

זה מין לופ שכזה. עובד, עושה ספורט, כואב, דיקור, כוסות רוח, לחיצות, עיסויים מכאיבים. הליכות הן כיף אדיר, אבל יוצרות לחץ על הגב התחתון, אופני הרים זה ספורט נפלא ומסעיר שגובה מחיר בברכיים ובגב התחתון. נפילות גם הן חלק מהספורט הזה, אך מכיוון שאני חזק פיזית ובעל מסת שריר רצינית, הגוף מצא להיכן לתעל את נזקי הנפילות והן מסתיימות בהתכווצויות שרירים בגב וברגליים שחוזרים על עצמם גם בשעות בלתי צפויות. תחשבו על קיפול תמים של רגל אחת מאחורי אחותה תוך כדי שנת לילה ערבה, נהיגה במכונית או ישיבה ליד השולחן שמביא בעקבותיו התכווצות כואבת בארבע ראשי, ולך תתחיל עכשיו לקפוץ ולנסות לשחרר את זה בחדרוכל, בפאב, במסעדה או במטוס לחו"ל.

הפרופסור אליו הגעתי עם תוצאות CT נורא נעלב כשזקפתי מולו אצבע אמצעית (מטאפורה), וסירבתי להצעתו הנדיבה להשתרע בנוחות על שולחן הניתוחים שלו. נפתח כאן, נחתוך פה, כאן אני קודח ומכניס שני ברגים פלטינה, נסובב, נמשוך, נדחוף ואחרי חודשיים אתה בנאדם חדש. הסברתי לו שבהייה פשוטה ברשת מלמדת שהסטטיסטיקה ממש לא עובדת לטובתו.

משככי כאבים אני לא אוהב, תרופות נגד דלקות עושות חרא בגוף, עובד על אישור לגראס רפואי, לדעתי יהיה שלום עולמי לפני שאקבל.

הוויתור על תרופות והצורך ברגיעה הובילו אותי לפעילויות מרככות ומשככות. שלוש שנים נפלאות של צ'י קונג שמאוד עזר נסתיימו לצערי בשינוי כיוון של הסנסאיי לטובת קרב מגע, הוא אחד המומחים הגדולים בעולם להבנתי, ובמקביל פילאטיס שנתיים ובשנה האחרונה ג'יירוטוניקס, שמחוללים נפלאות בכל הנוגע לחיזוק שרירי ליבה, הגדלת טווחי תנועה ומאפשרים המשך עבודה פיזית ועיסוק רציני בספורט. פרט לכך אני כבר עשרים וארבע שנים בטיפולי רפואה סינית ועיסויים חד-שבועיים.

*

וכאן אני מגיע לנקודה החשובה: למה אני עושה את זה לעצמי. הרי בלטי הדיסק ועוזריהם לא נולדו על רקע עבודה משרדים ורביצה על כורסא נוחה, זה מחיר שאני משלם על שחיקה מתמדת לאורך שנים, אז למה זה שווה בעצם?

אני בן שישים וארבע, נראה טוב, צעיר לגילי, כך אומרים, נמצא בכושר מצוין ואת בדיקות הדם שלי הרופאה ממליצה שאמסגר ואתלה במקום ציבורי. בשל אהבה לכל הקשור במזון – בישול ואכילה, אני לא מרפה לרגע מעיסוקיי בספורט, הרי גם הגנטיקה המשובחת ביותר יש לה תאריך תפוגה. וכך יוצא שאני המון שעות ביום בפעילות ומסיים אותו ממש ממש עייף. באמדן זהיר יוצא שאני עובד, עושה ספורט והולך לישון. ומה עם פעילויות חברתיות, סתם להסתלבט עם מוזיקה ברקע, שלא לדבר על לראות סרט מתחילתו עד תומו?

ואני תוהה, כל הלופ הזה של עבודה פיזית, ספורט והנגזרות המתחייבות מכך, אני באמת צריך את זה? היה נכון לבחור במסלול כזה? יכולתי להימנע מכך אילו נהגתי כמרבית בני גילי? ובכלל, כשהיינו קופים גם סבלנו כל כך?

 

לא סופי
שהכול נהייה בדברו