היום, 31 באוגוסט, לפני 44 שנים, זה קרה. איסלנד. רייקיאוויק. המשחק האחרון ב"קרב על הכתר". אליפות העולם בשחמט בין בוריס ספאסקי, האלוף המכהן, מברית המועצות כמובן, לבין בובי פישר, אמריקאי, טוב נו גם יהודי, בן 29.

1972. מלחמה קרה. אנשים חמים. מדינה קטנה, ישראל. סיפור גדול. שחמט פותח מהדורות חדשות. מי יכול להאמין? ילד בן שבע עוקב אחר מהלך הקרבות. רושם תוצאות. מלקט ידיעות. אוהד את פישר כאילו היה שחקן כדורגל. כולם אהדו את פישר. אסור היה לאהוד רוסים. מדביק כתבות קטנות מהעיתון בתוך מחברת. כנראה של "דפרון". כך לפחות טוען הזכרון. היה? לא היה? כנראה ששניהם.

ארצות הברית לא הייתה מעצמת שחמט. כ- 35,000 שחמטאים היו רשומים בה אז, לעומת כ- 4 מליון בברית המועצות. 36 מתוך 82 רבי האמנים באותה העת היו מברית המועצות. 11 מארצות הברית. יחסי כוחות ברורים.

אבל את בובי פישר כל הסטטיסטיקות לא עניינו. כשהיה בן תשע נשבע כי יבוא יום והוא יהיה אלוף עולם. נשבע, וקיים. הורים שהתגרשו, אבא שעזב, אמא שעזבה מאוחר יותר, הפרעות התנהגות, עוני, משחקים עם התערבות על דולר מול מבוגרים כדי שיהיה לו כסף לסרט בקולנוע. חומרים של אגדות. ואגדה הוא, אכן, היה.

*

גאון, רדוף, שונא תקשורת. הוא חשב שהיא נכנסת לו למוח. כמה שנא אותה? לפרצוף של עיתונאי אחד ששאל שאלה מיותרת, הוא כמעט ארגן פגישה עם אגרוף. פספס. העיתונאי הצליח לזוז שניה אחת לפני. לעומת זאת, חבר למקצוע שלא למד את הלקח, קיבל שתי בעיטות. איש נחמד, בסך הכל.

את התקשורת הוא שנא. נשים הוא סתם לא העריך מי יודע מה. מיוחסת לו האמירה כי יוכל לנצח כל אשה כשהוא מתחיל את המשחק ללא פרש. פמיניסט. אחרי הכל, הוא אמר רק פרש. לא מלכה. לא צריך להעלב. בערוב ימיו שנא גם יהודים, למרות שהיה יהודי, ללא הבדל מין. השוויון היה חשוב לו.

אך הכי הרבה שנא רוסים. הם סמלו עבורו את כל הרע שבשחמט. ב- 1962, לאחר שבתחרות מקדימה לאליפות העולם הגיע רק למקום הרביעי, החליט לפרוש (החלטה שהחזיקה מעמד שנתיים), בטענה כי הרוסים רקחו כנגדו קנוניה.

לכן, יותר מכל, אהב הוא לנצח יריבים מברית המועצות. בדרך אל הקרב על אליפות העולם, ניצח את טיגראן פטרוסיאן, ולא סתם ניצח. 6.5 – 2.5. חמישה נצחונות, הפסד אחד ושלוש תוצאות תיקו. איש לא אמור לנצח את פטרוסיאן, אלוף עולם בעבר הקרוב, בכזו תוצאה. פטרוסיאן לא אמור להפסיד חמישה משחקים מתוך תשעה. אבל פישר לא היה איש של כללים.

*

היום לפני 44 שנים זה קרה. הקרב ה- 21 במה שאמור להיות הטוב מ- 24 ולא הגיע לשם, בשל עליונות מדהימה של שחקן אחד על פני יריבו. הפרש של ארבעה נצחונות בעשרים ואחד משחקים. שבעה נצחונות לעומת שלושה. לא נשכח כי אחד מהם היה טכני, כך שמדובר, למעשה, בשבעה מול שניים. לא משהו שכיח ברמות הללו, אלא אם מדובר בפישר.

זה התחיל רע. מאוד רע. הכי רע שאפשר. הפסד מביך במשחק הראשון. הכאה של "רגלי מורעל". טעות של טירון, במסע ה- 29, הכריעה את משחק הפתיחה.

למשחק השני פישר לא הופיע. למה? כי זמזום מצלמות הטלויזיה הפריע לו להתרכז. לא הייתה זו הפעם הראשונה בקריירה – ב- 1961, במהלך דו-קרב ראווה נגד שמואל רשבסקי, גדול שחמטאי ארצות הברית לפניו, הוא פרש בתוצאה 5.5 – 5.5, בטענה כי מארגנת התחרות, גברת עשירה בשם פיאטיגופסקי, לא מתחשבת בשחקנים בקביעת שעות המשחקים. בתחרות איזורית שנערכה ב- 1967 נחל הפסד טכני באחד המשחקים, עקב איחור של כשעה בהגעה לאולם. באותה תחרות הפסיד טכני במשחק נוסף, בשל סירובו לשחק בשבת.

*

נחזור לרייקיאוויק. 0-2 לספאסקי לאחר שני המשחקים הראשונים. פער שאמור להספיק לאלוף עולם. לא הספיק. פישר הרשה לעצמו עוד הפסד אחד במהלך הדו-קרב, בדרך ל- 12.5 – 8.5. נוקאאוט.

הוא לא הגן על תארו. ב- 1975 סרב להשתתף בתחרות בשל כך שהמארגנים לא נענו לדרישותיו לשינויים בכללים. אופייני. פלא גדול היה נרשם לו נהג אחרת.

היו שחקנים אדירים לפניו. היו גאונים אחריו. השנים האחרונות שלו לא היו משהו. הרבה שטויות עשה. קשקש לא מעט. גם לפני כן. נורמלי לא היה אף פעם, כך שבמובן הזה לא הרבה השתנה. היו תאורטיקנים גדולים ממנו. היו שהחזיקו בתואר שנים רבות יותר. לא ניתן לדעת האם היה מנצח את כל הגדולים שלפניו, או את אלה שאחריו. גם ביניהם היו ענקים. אפשר להתווכח. לא חייבים. אפשר להסכים. אלוף עולם מרתק כמוהו לא היה.

*

בתמונה – ספר שבילדותי קראתי אולי עשר פעמים, ועל הקרבות שבו עברתי, שוב, ושוב, ושוב. ותודה למחברו על הסיפורים שהיוו בסיס לחלק לא קטן ממה שנכתב כאן.

מרמורק, מחוץ לחומה, על גג קבינה של משאית
בעד הנגד