אני שם לב שהטרנד עכשיו הוא לכתוב בלוג בשאלה "האם אתה בעד או נגד נבחרת ישראל?". אני שם לב שיש נגד, ויש בעד, אז אני רוצה להיות מיוחד – אני לפעמים נגד ולפעמים בעד. אני מחליט פר קמפיין, לפעמים אפילו פר משחק. זה גם מסמל בעיני את אחד הכשלונות הכי גדולים של הנבחרת כמוסד – היא לא מצליחה לייצר אהדה אוטומטית.

הקטע המקצועי ממש לא משחק אצלי תפקיד באהדה. בכל זאת, את מיטב שעותיי ביליתי בעונות האחרונות במשחקי ליגה ג', ואת מה שנותר במשחקים של הפועל. אז נדמה לי שהוכחתי, ביונד אני ריזנבל דאוט, שהקטע המקצועי לא ממש חשוב לי.

*

מה כן? האישיות של השחקנים, או, לפחות, האישיות של השחקנים כפי שהיא מתווכת אלינו דרך התקשורת. מה שאומר שיכול להיות שזו באמת האישיות שלהם ויכול להיות שלא. ובכל זאת, למרות שעיתונות הספורט הפופולרית היא, ברובה, מה שהיא, כלומר דברים לא ממש טובים שיש לי לכתוב עליה ובעצת עורך-דיני לא אכתוב, אני עדיין מאמין שיש תכונות אופי שאין עיתונות בעולם שתצליח להסתיר. את הרעות שבהן היא לא תצליח להסתיר. לא לאורך זמן.

אז את הנבחרת של מונטריאול 1976 אהדתי. היא הייתה מרגשת, ואני הייתי ילד, כך שהתרגשתי מהרבה דברים שהיום אני אדיש כלפיהם. גם את זו של מוקדמות מונדיאל 1982 אהדתי. ג'ימי, מכנס, דמתי. אי אפשר לא לאהוב שחקנים כאלה. גם כשמולם עמד פט ג'נינגס, שבכל משחק אחר הייתי רוצה שיעצור כל כדור שנבעט לעברו. אז דווקא במשחק ההוא, שבו הייתי ביציע איום ונורא ברמת-גן, בין השלב שלפני הפסקת החשמל לשלב שאחריה, הוא עצר את כולן. פרט לטיל של ג'ימי מ- 30 מטר, כמובן, שאותו עצר רק המשקוף. הכניע את ג'נינגס אבל לא את המשקוף, כמו שאומרים.

*

יש נבחרות לאורך השנים שסתם הייתי אדיש לקיומן. רוב אלה של העידן החדש. ובכל זאת רציתי שלא יעלו, כי אם יש משהו שאני ממש רוצה להימנע ממנו אם אני לא חייב להיות חלק ממנו, זה ערוצי הספורט בארץ כשנבחרת, או קבוצה, ישראלית משחקת במפעל חשוב. זה בלתי נסבל, אבל זה סיפור אחר. קודם שיעלו.

והנבחרת שתשחק מחר נגד איטליה? ערן זהבי משחק בה. טל בן חיים משחק בה. משחקים בה שחקנים של בית"ר ירושלים בהווה או בעבר הקרוב, ואני לעולם לא ארצה בהצלחתו של מי שמתבטא נגד ערבים, לא אהיה בעד מי שלא מתנהג כמו ספורטאי על בסיס די קבוע, ובעד מי שמשחק במועדון שמדיר אנשים משורותיו רק בגלל מוצאם או דתם.

וגם, פעם, בתחילת שנות ה- 2000, יצא לי להיות במשחק הראשון בגמר הגביע האיטלקי (פעם שיחקו אותו בשיטת בית – חוץ), בין פארמה לפיורנטינה. שורה אחת מעלי ישב שוער די צעיר שבדיוק השלים, או דובר על כך שישלים אוטוטו, מעבר מפארמה ליובנטוס. הוא הביט בי כשואל האם הצעד הזה נכון עבורו מבחינה מקצועית, ואני עניתי שכן, אבל בלב כי אני ממש לא סובל את יובה (אני אוהד קליארי, וזה שווה טור נפרד). היות שהוא שמע בקולי, הפנימי, הרי שהצלחתו – הצלחתי.

*

ובכל זאת, אם פיראס מוגרבי, שאותו אני ממש אוהב, יתן אחד, לא אצטער, ובלבד שקליימן, אם יעמוד בשער, יקבל שלושה, כולם באשמתו. ואם זה יהיה הרוש – אז שניים בפנדלים שהוא לא גרם ולא היה לו סיכוי לעצור. גם גורש אותו דבר כמו הרוש. נראה לי בחור ממש נחמד. זה לא אישי.

גאון, לא נדיב בכלל, אכזר כשצריך
הכדורגל הוא כבר לא משחק פשוט