מכבי תל-אביב קיבלה את הגול השני נגד זניט כתוצאה ישירה מתיקון חדש לחוקת המשחק.

התיקון, בקצרה, קובע כי אם בוצעה עבירה שמצדיקה הרחקה (אדום ישיר או צהוב שני), והקבוצה היריבה במצב של כיבוש ברור (clear), המשחק יימשך. אם השחקן שביצע את העבירה ואמור להיות מורחק, הופך להיות מעורב באופן כלשהו במשחק, תינתן בעיטה לא ישירה, ובאותו רגע הוא יורחק.

ובלשון המקור:

Advantage should not be applied in situations involving serious foul play, violent conduct or a second cautionable offence unless there is a clear opportunity to score a goal. The referee must send off the player when the ball is next out of play but if the player plays the ball or challenges/interferes with an opponent, the referee will stop play, send off the player and restart with an indirect free kick.

פיפ"א מנסה, באותו קובץ, להסביר את המונח clear, אך כמו בפעמים רבות, ההסבר אינו פותר את אי הודאות אלא רק מוסיף עליה סוג של מלה נרדפת:

Clarifies that on the rare occasion that a referee plays advantage for a RC offence (only if a goal-scoring opportunity is imminent) if the RC player then becomes involved in play, the game must be stopped as it would be against ‘fair play’ if the player scored, contributed to a goal or stopped the opponents scoring.

אפשר לדון שעות ארוכות בהבדלים בין clear ו- imminent, לבין obvious (מונח שבו החוקה עושה שימוש, בין היתר, באותו סעיף, בחלק המתייחס ליתרון ככלל).

*

לטעמי, לא נכון יהיה לטעון כי השימוש במונחים שונים מרמז דווקא על כך שפיפ"א התכוונה למצבים שונים.

אבל, גם אם נתייחס ל- clear כאל משהו שהוא פחות ודאי מ- obvious, די ברור שזה לא מה שקרה כאן. מצב ברור לכיבוש שער לא היה כשאלי דסה ביצע את העבירה.

מאותו רגע ואילך, היישום של החוק החדש היה נכון. נכון נהג השופט כשהפסיק את המשחק ברגע שדסה התערב בו. נכון נהג השופט כשהעניק לזניט בעיטה לא ישירה ממקום ההתערבות של דסה. נכון נהג השופט כשהרחיק את דסה.

*

אבל, אני רוצה לומר כמה מלים על החוק החדש עצמו. לטעמי הוא בעייתי. מאוד בעייתי. קובץ חוקת המשחק הוא מסמך משפטי. הוא משפטי במובן זה שהוא קובע זכויות וחובות של שחקנים ומעורבים אחרים במשחק, לרבות סנקציות שיוטלו על מי שעובר על איסוריו.

כלל יסודי במשפטים קובע ש"אין עונשין אלא אם מזהירין". בלטינית זה נשמע יותר גרוע. האמינו לי. ובעברית – כאשר שחקן עולה למגרש, ובכל שניה בתוך המשחק, הוא אמור לדעת מה מותר לו לעשות ומה אסור לו לעשות. אם הוא לא יודע, ולא יכול לדעת, אין כל הצדקה להעניש אותו.

אלי דסה ביצע עבירה. הוא ידע שהוא ביצע עבירה כי השופט סימן ליתרון. עד כאן בסדר. אבל הוא לא ידע האם זו עבירה שמצדיקה הרחקה באדום ישיר או בצהוב שני (ואני לא מתייחס לשאלה האם מכבי עודכנה ועדכנה את שחקניה על החוקים החדשים). היות שלא ידע האם בכוונת השופט להרחיק אותו, הוא לא יכל לדעת שאסור לו להתערב במשחק מאותה שניה ואילך.

אז טוענים – אבל השופט אמר לו. לא יודע אם זה נכון. גם אם כן, זה רחוק מלפתור את הבעיה.

*

ראשית, שחקן אחרי כשמונים דקות של משחק, רעש אימים ולחץ, לא אמור לקלוט משפט חטוף שאמר לו השופט. אי אפשר לבסס פרשנות של סעיף בחוקת המשחק על השאלה האם שחקן שמע, ואם שמע – האם הבין, משהו ששופט אמר לו, אם אמר לו.

שנית, הכלל חייב להיות אובייקטיבי ולחול בכל המקרים. בפעם הבאה השופט יהיה חמישים מטרים מן האירוע ולא יוכל לומר לשחקן מלה.

אז ההסבר הזה יורד מהשולחן. נשארנו עם חוק חדש שיש בו הגיון פנימי כלשהו. שחקן שאמור להיות מורחק, נכון להתייחס אליו כמי שכבר אינו על המגרש והוא, וקבוצתו, לא אמורים ליהנות מכך ששופט נתן יתרון לקבוצה השנייה. אבל, ההגיון הפנימי הזה אינו מספיק על מנת לפגוע בכלל הברזל שלפיו מענישים שחקן רק על משהו שהוא יודע, או לפחות אמור לדעת, שאסור לו לבצע. ההגיון הזה עלול גם להוליך לאבסורד. לדוגמה, אם השחקן, שאמור להיות מורחק, הוא היחיד שמונע עמדת נבדל – ייפסק או לא ייפסק נבדל?

מה שבטוח, את המשפט "כדורגל הוא משחק פשוט" חייבים להעיף מהלקסיקון. הבן אדם כבר צריך להיות עדה יונת על מנת להבין אותו, ואהרון ברק על מנת לפרש את חוקיו.

בעד הנגד
שלושער בשלישי