בגיל 51, עם הסטוריה משפחתית מצערת, יוצא לו, לבן אדם, להרהר מדי פעם בסוגיית מותו.

ובעשותו כן, שואל את עצמו הבן אדם, ככה, בינו לבין עצמו (כי בהרהורים כאלה הוא לא משתף את בני המשפחה; הוא אינו חפץ להעציבם; יותר מכך הוא פוחד שמא מי מהם ישמח), ממה יורכבו מחשבותיו האחרונות.

התשובה ברורה – על ערש דווי, אם מדובר במשוגע לכדורגל, יחלפו לנגד עיניו, מכוסות הקטרקטים, אותם משחקים גדולים שבהם זכה לצפות.

כי, נגיד, ככה סתם דוגמה מקרית שעולה לי לראש, נגיד שהבן אדם הוא עורך-דין. באמת קריירה לא לגמרי רעה. יש בה אפילו ריגושים פה ושם. אתה מנצח תיקים וזה עושה אותך שמח. אתה מפסיד כמה וזה ממש מבאס. יש ימים שלקוחות לא מתווכחים אתך על שכר טרחה. לפעמים אתה מופיע בבית המשפט העליון ומעלה טיעונים ממש, אבל ממש, מבריקים (לפחות בעיניך), ואפילו מקבל מחמאות. הכל בסדר. אלו חיים ששווה לחיות אותם. אבל לא מן הרכיבים הללו תורכב הסצינה שעליה אנחנו מדברים כאן. מדובר בריגושים שמחוגיהם אינם נוגעים בחלק האדום של הסקאלה. לא בריגושים שמסוגל להפיק הכדורגל.

אז ככה, כשאהיה עם עצמי, ואני מקווה שהעולם יתן לי עוד קצת זמן עד שיכריז כי הגעתי לשם, באותם רגעים אני מניח שאחשוב על גמר היורו שבו צפיתי; על איטליה – ספרד; על הקלאסיקו שבו פיגו חזר עם ריאל מדריד לברצלונה לאחר המעבר המתוקשר ורווי היצרים; על שני גמרים של צ'מפיונס; על טוטנהאם; על גלדבך; על כמה משחקים גדולים בקנה מידה ישראלי; כמובן על המשחק הראשון שבו צפיתי מחוץ למגרש עם אבא; על הראשון שבו צפיתי בתוך מגרש, גם עם אבא; על הראשון שלי בחו"ל שהיה עם אמא ז"ל; על הראשון שלי עם כל אחד מהילדים, ועוד.

כל זה רק כדי לומר שאתמול נוסף משחק להוראות שיינתנו לבמאי טקס החזרת הציוד.

בית"ר נורדיה ירושלים שיחקה את חצי גמר גביע המחוז (שלב די, מה די, מאוד, מוקדם של גביע המדינה) נגד מכבי עירוני קרית מלאכי. קרב איתנים במונחי ליגה ב'. מגרש מעלה אדומים. מדבר מסביב. כבישים עוקפים. מחסומים בדרך, ובעיקר בדרך חזרה. רמי לוי ממול. דשא סינתטי מתחת. מהסוג הזה עם הגומי השחור והרותח, שכל גליץ' עליו משאיר כוויה מדרגה ארבע.

המשחק – התאחדות או לא התאחדות? ישראל או לא ישראל? – נקבע ליום שלישי. אנשים, בדרך כלל, עובדים ביום שלישי. ולא סתם ביום שלישי, אלא בצהריים. כי באמת, למה לקבוע משחקים למועדים שבהם אנשים אשכרה יכולים להגיע? מזלי, שפר עלי גורלי, אני עצמאי. מה שאומר שיש לי בוס שאוהב כדורגל בערך כמוני, והיה בסדר מבחינתו שאצא למשחק.

אז אנשים עשו הכל על מנת להגיע. עובדים סיפרו לבוסים שהם יוצאים לחטוף משהו לצהריים ונתקעו בפקקים בחזרה; גברים סיפרו לנשותיהם שהם תקועים בעבודה; נשים סיפרו לגברים משהו שאני לא רוצה לדעת ממנו, כדי לא להבין, כשיספרו אותו לי, שעובדים עלי.

כאשר הצלם הקבוצתי, נכנה אותו י' כי לכו תדעו איזה סיפור הוא סיפר כדי להגיע, התקרב אליהם עם העדשה, הם ממש התחננו שלא יעשה להם את זה, או שלפחות יפקסל להם את הפנים, כדי שהבלופים לא ייחשפו. אלוהים ישמור איזו אינפורמציה הבן אדם מחזיק אצלו במחשב וכמה היא שווה למי שהיה שם.

למעלה אדומים הגענו על הדקה. ג' וע' דווקא הגיעו בזמן. אל יקל הדבר בעיניכם. ע' הוא חבר הסתדרות. ממש חבר הסתדרות, זאת אומרת. מאלה שאוהבים הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה ואת שלי יחימוביץ'. לך תלמד חבר הסתדרות להגיע בזמן. מרשים.

דווקא מ' רשם איחור. נקבעה לו פגישה דחופה, כך אמר. הוא הודיע מראש שאולי יאחר, אמר שהוויז נותן למונית 20 דקות, הגיע אחרי 25. מיליארד דולר והם לא מסוגלים לדייק.

ואז, בדרך, פספסנו את הפניה הנכונה, ולקחנו אחרת שקצת עיכבה. לא בכל יום נוסע הבן אדם למעלה אדומים. השנה, לצערו, פעם בשבועיים לערך. אומרים שהמגרש בירושלים בשיפוצים לכבוד המכביה, ולכן נגזר עלינו לארח במעלה אדומים. מי עושה מכביה במאה העשרים ואחת?

אז ככה, כשאני על ארבע עוגיות ושתי כוסות קפה מהבוקר, לא מספיק לאכול כי אנחנו על הדקה, הגענו למעלה אדומים. אין מה לאכול במעלה אדומים. אלא אם אתם מחשיבים סנדביצ'ים של "ילו". י' (השני) מחשיב סנדביצ'ים של "ילו". הוא קנה. אני לא. יש גבול ("יש גבול"/ מעלה אדומים; נהייתי אבי מלר).

התחיל המשחק. מחצית ראשונה די משעממת. מחצית שניה מתחילה. קרית מלאכי עושים 1:0. אדם מזרחי (תזכרו את השם, הוא עומד להיות גיבור הסיפור), נכנס כמחליף בנורדיה, ומשווה תוך שלוש דקות. הוא בכלל לא התכוון להשוות. הוא התכוון להרים. גול מצוין שהגיע מהרמה גרועה. של עצמו.

ואז הוא נפצע. ירך אחורי. כולם אומרים שאסור להמשיך לשחק עם מתיחה בירך אחורי. זה מחמיר. אפילו שגיא כהן אמר את זה פעם. ועוד כמה עשרות פעמים. ושגיא כהן הוא דוקטור. להסטוריה כמדומני, אבל הוא יודע הכל.

בגביע, בניגוד לליגה ב', מותרים רק שלושה חילופים ולא חמישה. נורדיה כבר ביצעה את כולם. אז מזרחי שיחק על רגל אחת. י' (השלישי) אמר שמזרחי הוא הטרומפלדור של הכדורגל.

עם הרגל הזאת הוא הגיע להארכה. ואז, עם אותה רגל, כלומר עם חצי ממנה, נתן עוד אחד. והמשיך לדדות. נשארה לו כבר רבע רגל. כי העומס של ללכת, ולנסות לרוץ, ולפעמים לבעוט, ולקפוץ, לא חולק בין שתי הרגליים ונפל רק על מה שנשאר מהרגל האחת. אני מניח ששגיא כהן יידע להסביר את זה, רפואית, טוב ממני.

קרית מלאכי קיבלה פנדל שאפילו יהויכין פנדלוביץ', ביום גרוע במיוחד, עם כובע גרב על הפנים שבמתפרה שכחו לעשות בו את החור בשביל העיניים, לא שורק. והם השוו.

והנה, כאילו ליגת אלופות, החל, בערך ממחצית המגרש, מהלך מאוד מהיר של תשע מסירות. ליגה ב', כן? תשע מסירות, חלק בלתי מבוטל מהן בנגיעה אחת, ובסופן אדם מזרחי, אותו אדם מזרחי, בישיבה, כריעה, עם המעי העיוור או עם הכליה, לא באמת יכולתי לראות, אולי זה היה בכלל עם האפנדיציט, הבקיע את השלישי.

הבן אדם כבר העיף את מכבי מהגביע, אז מה זה בשבילו קרית מלאכי? אבל אתמול הוא עשה את זה מול עיני, או מה שנותר מהן, עם נורדיה, ובכך הבטיח את מקומו בשורה הראשונה, באמצע, בטקס הסיום שלי.

הכדורגל הוא כבר לא משחק פשוט
בשירות הוד מלכותה