פרולוג

 

זו הייתה באמת נסיעה מתוקתקת. עד לפרט האחרון. כמקובל. טיסה של תשע בבוקר, נחיתה ב- 12:20 שעון מקומי. מונית מהשדה למלון. המעולה. נהג עם שלט מחכה בהית'רו. שלושה כרטיסים לכדורגל. מסעדות. בעיקר הודיות, כי זה מה שחסר כאן. הצגה אחת. אפילו מזג האוויר, שהוא תמיד סכנה אורבת כשמדובר בלונדון, הבטיח להתנהג יפה.

 

ואז הגיעה ההודעה מאל-על.

 

למעשה, ארבע הודעות. אס.אמ.אס. ועוד אחד. ומייל. ועוד אחד. כשמדובר במידע מבאס, הם בהחלט יודעים, שם באל-על, למסור לך אותו כמה פעמים. שלא תטעה ותחשוב שמשהו טוב עומד לקרות.

 

אז הטיסה הייתה אמורה להמריא בתשע בבוקר. יחסית נח. ותכננתי ללכת לישון באחת עשרה וחצי. סביר. ואז, ב- 11:28 הגיעו ההודעות. לא איחור. כי איחור זה לחלשים. מחליפים לך את הטיסה ואתה ממריא רק בצהריים. מה שאומר שתנחת בערב, עד שתגיע למלון כבר מאוחר, והלך היום הראשון.

 

מתברר, וזה כמובן לא כתוב באותיות הגדולות, לא בבינוניות ולא בקטנות, שלחברה הזו, הכי בבית בעולם כמובן, יש בעיות כבר שנה, אולי יותר, עם טייסים, עם מטוסים, בעיקר עם עצמה. חלק מן הטיסות שכתוב עליהן הכי בבית בעולם, מבוצעות על-ידי חברות מהעולם, אבל מבתים אחרים. והיא, הלאומית של פעם, עושה בנוסעים שלה מה שהיא רוצה. אז אותי היא רצתה להעביר לטיסה אחרת. עורך הדין שלי כבר יטפל בנושא. היא לא תהרוס לי את הטיול. הגעתי לכל המקומות. פרט להצגה, אבל זה בגלל שהרגשתי לא טוב. אני עוד צריך לברר אם גם זה בגלל אל-על.

 

מערכה ראשונה: טוטנהאם – לוורקוזן 1:0 (וומבלי)

 

הכרטיס חיכה במעטפה במלון. כמובטח. מיסטר טיקולסקר היה כתוב עליה. עדיין נראה לי מוזר שקוראים לי מיסטר.

 

במעטפה, מסביב לכרטיס כמו שמיכה חמה, היה גם מכתב. משהו על שינוי בכניסות בשל ייחוד מקומות לאוהדי החוץ. עוד נגיע לזה.

 

מתברר שהמלון שלי סמוך לתחנה שממנה לוקחים קו אחד לוומבלי. זה אומר מקום ישיבה מהבית החדש שלי עד לאצטדיון. התחלנו טוב.

 

עובר את השומר בכניסה וצועד בבטחה אל עבר השער, רק כדי להבין שהוא חסום. מה זה פה? נתניה? המושבה? הפועל מארגנת את האירוע ולא סיפרו לי?

 

האיש עם המדים אומר לי לפנות לגברת עם המדים הדומים בכניסה. היא כבר תעזור לך, הוא מבטיח. והיא, הכי לא נתניה, הכי לא מושבה, הכי לא הפועל, באמת עזרה. הסבירה לי שאוכל להיכנס ולהגיע אל המקום שלי, רק מכניסה אחרת, כדי לא להיתקל בגרמנים. אמרתי לה שאין בעיה. שאני מבטיח להיות שקט. מה שקט? היא שאלה. אתה צריך לעודד כי אנחנו חייבים לנצח.

 

אז לקחה אותי, הגברת, יד ביד, עם חיוך, עד שראתה שאני יושב בבטחה במקומי. הגעתי לממלכה.

 

פעם שניה בוומבלי. בפעם הראשונה, גמר גביע הליגה, ראיתי את איתי שכטר מתחמם. זה גרם לי לאבד את הבטחון שאני באמת נמצא במקום הנכון. אז הגעתי עוד פעם.

 

משחק נורא. של שתי הקבוצות. הם הצליחו, במהלך די מקרי, רווי טעויות הגנה, להבקיע אחד. אנחנו הצלחנו, מבעיטה חופשית, לתת משקוף אחד. מכיוון שלא דובר בסטנגה, הפסדנו.

 

אז הפסדנו. וזה מבאס. ולבוא מישראל למשחק של הקבוצה שלך, ולראות הפסד, עוד יותר מבאס. ובאל-על? בכלל.

 

ברכבת חזרה הסתנן למושב אוהד ארסנל. "לא יכלתי לשער שהערב הזה יירד עוד יותר נמוך", אמר אוהד ספרס שהתיישב לצדו.

 

ובכל זאת, לא הכי נורא בעולם. כמאמר הקלישאה, שמתעלמת מקיומו של המתנגד, זה בידיים שלנו. שני נצחונות ועלינו. והמועדון הזה עוד ישחזר את ימיו הגדולים. אלה שכללו בין היתר את העונות שבהן שיחק עם החולצה שקניתי. כי הוא מנוהל נכון. כי יהיה לו אצטדיון מדהים (אלף מקומות יותר מזה של ארסנל, לבקשת האוהדים). כי מועדון שמביא למעלה מ- 85,000 צופים למשחקי בית חייב להיות ענק. כי יזרום אליו כסף אמיתי, לא מאוליגרכים אלא מכלכלה נכונה, והוא יידע לעשות בו את השימוש המושכל. אחרי הכל, לבוס שלו קוראים לוי.

 

ולא אוכל אלא לסיים במלותיו, המכניסות לפרופורציה, של הוגה הדעות שישב שורה אחת קדימה, בראותו את אוהדי היריבה צוהלים. "שתי מלחמות עולם", הוא אמר להם, "שתי מלחמות עולם ואתם שמחים על 0:1?".

 

מערכה שניה: ברנטפורד – פולהאם 2:0 (גריפין פארק)

 

זו, מיד ניתן יהיה להיווכח, המערכה האהובה עלי.

 

הגברת ממשרד הכרטיסים של ברנטפורד לא האמינה. "באמת? יש לנו אוהדים בתל-אביב?". ניתן לה להרגיש טוב, אמרתי בלב. עולה לי אותו כסף. ביקשתי כרטיס למקום הכי טוב במגרש. 30 פאונד. מצד אחד, בפרמיירליג זה לא קונה לך את הזכות להשתין. מצד שני, עדיין לא ידעתי מה בדיוק אומר "המקום הכי טוב במגרש". עוד נגיע לכך.

 

ברנטפורד – פולהאם. דרבי של מערב לונדון. שתי קבוצות על סף מקום בפלייאוף.

 

בדיקה בגוגל תחת "גריפין פארק רכבת תחתית", מעלה כמה אפשרויות מעניינות. בגילי כבר מעדיפים קרובות על פני מעניינות, אבל האצטדיון הזה עומד על תלו משנת 1904, תחנת הרכבת נראית בגיל דומה (בדקתי – 1883), ואת שניהם לא יזיזו בשבילי.

 

הקונסיירג' אמר לקחת בחשבון שעה ורבע, כולל עשרים דקות הליכה. הקונסיירג' צדק. על הדקה הוא צדק. אני, האופטלגין (הרגל מגונה שפיתחתי. לחטוף חום בחו"ל), הכפפות וכובע הצמר, יצאנו לדרך. הבי.בי.סי. אומר שאת הדרך חזרה אעשה בשתי מעלות צלזיוס. גם הוא צדק. על המעלה הוא צדק.

 

ג'ובילי. ארבע תחנות. מחליף לפיקדילי. תשע תחנות. יוצא בסאות' אילינג. מתחיל עשרים דקות הליכה. על השעון. מסעדות ומעדניות מכל המדינות החברות באו"ם פחות או יותר. אבל לא הגעתי עד לכאן כדי לקנות אוכל במעדניה פולנית. במשרד הכרטיסים ממתין הכרטיס במעטפה נאה. ברחובות הצרים שמסביב לאצטדיון פאב בכל פינה. ליטרלי בכל פינה. איפה שבפנים יש דגל קרן, בחוץ יש פאב.

 

נכנס דרך שער מסתובב וצר של פעם. מתיישב במקום הכי טוב במגרש. הכי טוב במובן זה שהעמודים מסתירים לך את האמצע ולא את דגל הקרן. עמדת השידור בדיוק מעל הראש. היא נראית כמו משהו מקטלוג איקאה ואני חושש שהיא נופלת עליו. על הראש. מסך התוצאות ששים מטר ממני, והוא קטן כמו הטלוויזיה הצבעונית הראשונה שאבא שלי קנה. שארפ עשרים אינצ' היא הייתה. אבל ככה אני אוהב אותם. אנגלים. דחוסים. קטנים. לשבת על הדשא. לדעת בדיוק איזו בירה שתה השכן שלך. רק מהריח. משהו כמו 12,000 צופים. אצטדיון כמעט מלא.

 

והנה סלבישה יוקאנוביץ'. כמה טוב להרגיש בבית. יש את מי לאהוד במשחק הזה. את היריבה, כמובן. אבל דווקא פולהאם שלו נראית, למרבה הצער, מאומנת יותר. שולטת, כמו שאומרים, ללא עוררין. מכתיבה, כמו שאומרים, את הקצב. ואיזה קצב. אם יספרו לכם שיש איזו מינהלת, שיש לה איזו תוכנה, שמספרת שהשחקן שרץ הכי הרבה בליגת העל שלנו מתקרב לקילומטרז' של זה שרץ הכי מעט בצ'מפיונשיפ, מותר לכם לגחך.

 

תעריכו את תומר חמד ובירם כיאל. מצפיה במשחקים בטלוויזיה, ובמשחק עצמו, זו ככל הנראה הליגה הקשה, הקשוחה והמהירה בעולם. והיא גם הכי מרגשת. אותי לפחות. תשוקה. מחוייבות. האנשים באים למות על המגרש. וגם הכדורגל היה טוב. של פולהאם בחצי הראשון ושל שתי הקבוצות בשני. פולהאם ניצחה 0:2. גם כי הגיע לה וגם כי בחרתי בברנטפורד.

 

יצאתי. הלכתי עשרים דקות. שתי רכבות. שתי מעלות. כפפות. כובע צמר. שעה ורבע בסך הכל. ברור. הרי הקונסיירג' אמר.

 

מערכה שלישית: ווסט האם – סטוק 1:1 (האולימפי של לונדון)

 

אין הרבה מה לכתוב על המשחק. סביר. אז נתייחס לאצטדיון.

 

לא הכי נורא. לא האסון שעליו כותבים. הייתי בגרועים ממנו. באיטליה, לדוגמה, יש כמה קבוצות שהיו שמחות להחליף את המחראות שלהן באצטדיון כזה. ההגעה אליו קלה. היציאה ממנו, עם יותר מחמישים אלף איש, מפתיעה. אין תורים. עשר דקות הליכה, עליה לרכבת ואתה בחוץ. הנקניקיות לא משהו. יחד עם זאת, המחיר שלהן מרמז שבבשר הטחון הכניסו זהב.

 

אבל, הגיעה העת להפסיק עם העניין הזה של אצטדיונים אולימפיים שמשחקים בהם כדורגל. או, שהגיע הזמן לחשוב מראש, בשלב התכנון, איך הופכים אותם לכאלה שימלאו ייעוד נוסף. הישיבה רחוקה מאוד מהדשא. האווירה נפגעת (מי שהיה באפטון פארק יודע כמה זה חשוב). זה אצטדיון מטופח, אבל פשוט לא אצטדיון אנגלי. איך אמר אוהד טוטנהאם בדרך לרכבת לאחר ההפסד ללוורקוזן: יכל להיות הרבה יותר גרוע. תאר לך שהיינו זוכים במכרז על האצטדיון האולימפי.

 

אפילוג

 

חזרתי. למחרת, בית"ר נורדיה ירושלים מתארחת אצל מכבי עירוני שדרות. דשא באיכות שפרות עם מעט כבוד עצמי יעדיפו להפוך להמבורגר מאשר לעלות עליו. 0:0. החיים עצמם. החיים המעצבנים עצמם. הכי בבית בעולם.

שלושער בשלישי
בשבחי הרומנטיקה