בשירות הוד מלכותה



פרולוג

 

זו הייתה באמת נסיעה מתוקתקת. עד לפרט האחרון. כמקובל. טיסה של תשע בבוקר, נחיתה ב- 12:20 שעון מקומי. מונית מהשדה למלון. המעולה. נהג עם שלט מחכה בהית'רו. שלושה כרטיסים לכדורגל. מסעדות. בעיקר הודיות, כי זה מה שחסר כאן. הצגה אחת. אפילו מזג האוויר, שהוא תמיד סכנה אורבת כשמדובר בלונדון, הבטיח להתנהג יפה.

 

ואז הגיעה ההודעה מאל-על.

 

למעשה, ארבע הודעות. אס.אמ.אס. ועוד אחד. ומייל. ועוד אחד. כשמדובר במידע מבאס, הם בהחלט יודעים, שם באל-על, למסור לך אותו כמה פעמים. שלא תטעה ותחשוב שמשהו טוב עומד לקרות.

 

אז הטיסה הייתה אמורה להמריא בתשע בבוקר. יחסית נח. ותכננתי ללכת לישון באחת עשרה וחצי. סביר. ואז, ב- 11:28 הגיעו ההודעות. לא איחור. כי איחור זה לחלשים. מחליפים לך את הטיסה ואתה ממריא רק בצהריים. מה שאומר שתנחת בערב, עד שתגיע למלון כבר מאוחר, והלך היום הראשון.

 

מתברר, וזה כמובן לא כתוב באותיות הגדולות, לא בבינוניות ולא בקטנות, שלחברה הזו, הכי בבית בעולם כמובן, יש בעיות כבר שנה, אולי יותר, עם טייסים, עם מטוסים, בעיקר עם עצמה. חלק מן הטיסות שכתוב עליהן הכי בבית בעולם, מבוצעות על-ידי חברות מהעולם, אבל מבתים אחרים. והיא, הלאומית של פעם, עושה בנוסעים שלה מה שהיא רוצה. אז אותי היא רצתה להעביר לטיסה אחרת. עורך הדין שלי כבר יטפל בנושא. היא לא תהרוס לי את הטיול. הגעתי לכל המקומות. פרט להצגה, אבל זה בגלל שהרגשתי לא טוב. אני עוד צריך לברר אם גם זה בגלל אל-על.

 

מערכה ראשונה: טוטנהאם – לוורקוזן 1:0 (וומבלי)

 

הכרטיס חיכה במעטפה במלון. כמובטח. מיסטר טיקולסקר היה כתוב עליה. עדיין נראה לי מוזר שקוראים לי מיסטר.

 

במעטפה, מסביב לכרטיס כמו שמיכה חמה, היה גם מכתב. משהו על שינוי בכניסות בשל ייחוד מקומות לאוהדי החוץ. עוד נגיע לזה.

 

מתברר שהמלון שלי סמוך לתחנה שממנה לוקחים קו אחד לוומבלי. זה אומר מקום ישיבה מהבית החדש שלי עד לאצטדיון. התחלנו טוב.

 

עובר את השומר בכניסה וצועד בבטחה אל עבר השער, רק כדי להבין שהוא חסום. מה זה פה? נתניה? המושבה? הפועל מארגנת את האירוע ולא סיפרו לי?

 

האיש עם המדים אומר לי לפנות לגברת עם המדים הדומים בכניסה. היא כבר תעזור לך, הוא מבטיח. והיא, הכי לא נתניה, הכי לא מושבה, הכי לא הפועל, באמת עזרה. הסבירה לי שאוכל להיכנס ולהגיע אל המקום שלי, רק מכניסה אחרת, כדי לא להיתקל בגרמנים. אמרתי לה שאין בעיה. שאני מבטיח להיות שקט. מה שקט? היא שאלה. אתה צריך לעודד כי אנחנו חייבים לנצח.

 

אז לקחה אותי, הגברת, יד ביד, עם חיוך, עד שראתה שאני יושב בבטחה במקומי. הגעתי לממלכה.

 

פעם שניה בוומבלי. בפעם הראשונה, גמר גביע הליגה, ראיתי את איתי שכטר מתחמם. זה גרם לי לאבד את הבטחון שאני באמת נמצא במקום הנכון. אז הגעתי עוד פעם.

 

משחק נורא. של שתי הקבוצות. הם הצליחו, במהלך די מקרי, רווי טעויות הגנה, להבקיע אחד. אנחנו הצלחנו, מבעיטה חופשית, לתת משקוף אחד. מכיוון שלא דובר בסטנגה, הפסדנו.

 

אז הפסדנו. וזה מבאס. ולבוא מישראל למשחק של הקבוצה שלך, ולראות הפסד, עוד יותר מבאס. ובאל-על? בכלל.

 

ברכבת חזרה הסתנן למושב אוהד ארסנל. "לא יכלתי לשער שהערב הזה יירד עוד יותר נמוך", אמר אוהד ספרס שהתיישב לצדו.

 

ובכל זאת, לא הכי נורא בעולם. כמאמר הקלישאה, שמתעלמת מקיומו של המתנגד, זה בידיים שלנו. שני נצחונות ועלינו. והמועדון הזה עוד ישחזר את ימיו הגדולים. אלה שכללו בין היתר את העונות שבהן שיחק עם החולצה שקניתי. כי הוא מנוהל נכון. כי יהיה לו אצטדיון מדהים (אלף מקומות יותר מזה של ארסנל, לבקשת האוהדים). כי מועדון שמביא למעלה מ- 85,000 צופים למשחקי בית חייב להיות ענק. כי יזרום אליו כסף אמיתי, לא מאוליגרכים אלא מכלכלה נכונה, והוא יידע לעשות בו את השימוש המושכל. אחרי הכל, לבוס שלו קוראים לוי.

 

ולא אוכל אלא לסיים במלותיו, המכניסות לפרופורציה, של הוגה הדעות שישב שורה אחת קדימה, בראותו את אוהדי היריבה צוהלים. "שתי מלחמות עולם", הוא אמר להם, "שתי מלחמות עולם ואתם שמחים על 0:1?".

 

מערכה שניה: ברנטפורד – פולהאם 2:0 (גריפין פארק)

 

זו, מיד ניתן יהיה להיווכח, המערכה האהובה עלי.

 

הגברת ממשרד הכרטיסים של ברנטפורד לא האמינה. "באמת? יש לנו אוהדים בתל-אביב?". ניתן לה להרגיש טוב, אמרתי בלב. עולה לי אותו כסף. ביקשתי כרטיס למקום הכי טוב במגרש. 30 פאונד. מצד אחד, בפרמיירליג זה לא קונה לך את הזכות להשתין. מצד שני, עדיין לא ידעתי מה בדיוק אומר "המקום הכי טוב במגרש". עוד נגיע לכך.

 

ברנטפורד – פולהאם. דרבי של מערב לונדון. שתי קבוצות על סף מקום בפלייאוף.

 

בדיקה בגוגל תחת "גריפין פארק רכבת תחתית", מעלה כמה אפשרויות מעניינות. בגילי כבר מעדיפים קרובות על פני מעניינות, אבל האצטדיון הזה עומד על תלו משנת 1904, תחנת הרכבת נראית בגיל דומה (בדקתי – 1883), ואת שניהם לא יזיזו בשבילי.

 

הקונסיירג' אמר לקחת בחשבון שעה ורבע, כולל עשרים דקות הליכה. הקונסיירג' צדק. על הדקה הוא צדק. אני, האופטלגין (הרגל מגונה שפיתחתי. לחטוף חום בחו"ל), הכפפות וכובע הצמר, יצאנו לדרך. הבי.בי.סי. אומר שאת הדרך חזרה אעשה בשתי מעלות צלזיוס. גם הוא צדק. על המעלה הוא צדק.

 

ג'ובילי. ארבע תחנות. מחליף לפיקדילי. תשע תחנות. יוצא בסאות' אילינג. מתחיל עשרים דקות הליכה. על השעון. מסעדות ומעדניות מכל המדינות החברות באו"ם פחות או יותר. אבל לא הגעתי עד לכאן כדי לקנות אוכל במעדניה פולנית. במשרד הכרטיסים ממתין הכרטיס במעטפה נאה. ברחובות הצרים שמסביב לאצטדיון פאב בכל פינה. ליטרלי בכל פינה. איפה שבפנים יש דגל קרן, בחוץ יש פאב.

 

נכנס דרך שער מסתובב וצר של פעם. מתיישב במקום הכי טוב במגרש. הכי טוב במובן זה שהעמודים מסתירים לך את האמצע ולא את דגל הקרן. עמדת השידור בדיוק מעל הראש. היא נראית כמו משהו מקטלוג איקאה ואני חושש שהיא נופלת עליו. על הראש. מסך התוצאות ששים מטר ממני, והוא קטן כמו הטלוויזיה הצבעונית הראשונה שאבא שלי קנה. שארפ עשרים אינצ' היא הייתה. אבל ככה אני אוהב אותם. אנגלים. דחוסים. קטנים. לשבת על הדשא. לדעת בדיוק איזו בירה שתה השכן שלך. רק מהריח. משהו כמו 12,000 צופים. אצטדיון כמעט מלא.

 

והנה סלבישה יוקאנוביץ'. כמה טוב להרגיש בבית. יש את מי לאהוד במשחק הזה. את היריבה, כמובן. אבל דווקא פולהאם שלו נראית, למרבה הצער, מאומנת יותר. שולטת, כמו שאומרים, ללא עוררין. מכתיבה, כמו שאומרים, את הקצב. ואיזה קצב. אם יספרו לכם שיש איזו מינהלת, שיש לה איזו תוכנה, שמספרת שהשחקן שרץ הכי הרבה בליגת העל שלנו מתקרב לקילומטרז' של זה שרץ הכי מעט בצ'מפיונשיפ, מותר לכם לגחך.

 

תעריכו את תומר חמד ובירם כיאל. מצפיה במשחקים בטלוויזיה, ובמשחק עצמו, זו ככל הנראה הליגה הקשה, הקשוחה והמהירה בעולם. והיא גם הכי מרגשת. אותי לפחות. תשוקה. מחוייבות. האנשים באים למות על המגרש. וגם הכדורגל היה טוב. של פולהאם בחצי הראשון ושל שתי הקבוצות בשני. פולהאם ניצחה 0:2. גם כי הגיע לה וגם כי בחרתי בברנטפורד.

 

יצאתי. הלכתי עשרים דקות. שתי רכבות. שתי מעלות. כפפות. כובע צמר. שעה ורבע בסך הכל. ברור. הרי הקונסיירג' אמר.

 

מערכה שלישית: ווסט האם – סטוק 1:1 (האולימפי של לונדון)

 

אין הרבה מה לכתוב על המשחק. סביר. אז נתייחס לאצטדיון.

 

לא הכי נורא. לא האסון שעליו כותבים. הייתי בגרועים ממנו. באיטליה, לדוגמה, יש כמה קבוצות שהיו שמחות להחליף את המחראות שלהן באצטדיון כזה. ההגעה אליו קלה. היציאה ממנו, עם יותר מחמישים אלף איש, מפתיעה. אין תורים. עשר דקות הליכה, עליה לרכבת ואתה בחוץ. הנקניקיות לא משהו. יחד עם זאת, המחיר שלהן מרמז שבבשר הטחון הכניסו זהב.

 

אבל, הגיעה העת להפסיק עם העניין הזה של אצטדיונים אולימפיים שמשחקים בהם כדורגל. או, שהגיע הזמן לחשוב מראש, בשלב התכנון, איך הופכים אותם לכאלה שימלאו ייעוד נוסף. הישיבה רחוקה מאוד מהדשא. האווירה נפגעת (מי שהיה באפטון פארק יודע כמה זה חשוב). זה אצטדיון מטופח, אבל פשוט לא אצטדיון אנגלי. איך אמר אוהד טוטנהאם בדרך לרכבת לאחר ההפסד ללוורקוזן: יכל להיות הרבה יותר גרוע. תאר לך שהיינו זוכים במכרז על האצטדיון האולימפי.

 

אפילוג

 

חזרתי. למחרת, בית"ר נורדיה ירושלים מתארחת אצל מכבי עירוני שדרות. דשא באיכות שפרות עם מעט כבוד עצמי יעדיפו להפוך להמבורגר מאשר לעלות עליו. 0:0. החיים עצמם. החיים המעצבנים עצמם. הכי בבית בעולם.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

34 תגובות ל “בשירות הוד מלכותה”

  1. ניינר / ווריור

    נהדר למרות הקבוצה המבאסת שלנו.
    נשגב מבינתי איך אנשים ממשיכים לטוס באל על. מבחינתי אני מעדיף בכלל לא לנסוע מאשר לטוס אל על.
    Coys!

    להגיב
    • ארז טיקולסקר

      תודה. קבוצתנו עוד תגרום לנו להיות גאים בבחירה בה.

      להגיב
      • ניינר / ווריור

        אני גם חושב. העתיד נראה טוב מה שאי אפשר להגיד על אל על

        להגיב
  2. Amir A

    כיף לקרוא. משכיח ל-5 דקות את טראמפ.

    להגיב
  3. משה

    החזרה הכי גרועה שלי מחו"ל ואני טס הרבה מאוד היתה עם בריטיש. הנתהגות מזלזלת ומגעילה שלא זכיתי לה מעולם בחברות אחרות כולל אלעל. אני מכיר את הספורט הלאומי של לבעוט באלעל, יש מקרים שיש הרבה יותר גרוע.

    להגיב
    • 7even

      מהפעמים שטסתי עם בריטיש נהנתי מכל רגע.
      כנראה שזה סובייקטיבי

      להגיב
  4. מאנו

    יפה כתבת.
    ו"זו ככל הנראה הליגה הקשה, הקשוחה והמהירה בעולם"? נו באמת. אני לא חושב שאתה אפילו מאמין בזה.

    להגיב
    • ארז טיקולסקר

      איזו יותר לדעתך?

      להגיב
      • מאנו

        ראשית אנסה להבין מה זה "קשה". רמה גבוה? יש לפחות 6-7 ליגות עם רמת כדורגל גבוהה יותר. שזה יפה, כי הליגה השנייה באנגליה היא בכל זאת ליגה שנייה. אני לא יודע מה זה אומר "קשה". גם הליגה הלאומית בארץ היא "קשה". בוא נקח שחקנים שאנחנו מכירים – בירם כיאל ותומר חמד. אחלה שחקנים, אבל לא שווים קבוצת אמצע או תחתית באף אחת מ-5-6 הליגות הטובות בעולם. קשוחה ומהירה? כן, משחקים חזק. הצד הטכני והטקטי פחות בולט, נגדיר זאת בעדינות. אחרים יגידו פרימיטיבי. לא יודע. ועדיין, הליגה הארגנטינאית לא פחות "קשוחה" ובטח שיותר מהירה. אומרים שהליגה הסקוטית גם אגרסיבית, לא יודע, לא טרחתי לצפות מעבר לביזיונות של סלטיק באירופה מדי פעם. בגרמניה גם משחקים די מהר, גם בספרד (הליגה הטובה בעולם, אם לא היה ברור). בצרפת המשחק פחות מהיר אבל מאוד אגרסיבי.
        או בקיצור – זה סבבה שאתה אוהב את הליגה הזאת, אבל לא צריך להגזים.

        להגיב
        • ארז טיקולסקר

          לא התייחסתי לרמת הכדורגל. ברור שיש כמה ליגות טובות יותר. מרגשת כן. לטעמי. על כך אין אפשרות להתווכח. קשה – 46 משחקים בעונה. מתווספים לגביע וגביע ליגה. קצב מטורף. פיזיות שאין במקומות אחרים. להערכתי קילומטרז' גבוה מאוד של רוב השחקנים ביחס לליגות אחרות כי המשחק מבוסס על ריצה. השיטה של הפלייאוף גם גורמת למתח ולתחרותיות עד הסוף.

          להגיב
          • מאנו

            מרגשת זה אכן טעם אישי. לי היא לא מזיזה.לגבי מספר הקבוצות – זה לא ממש אומר משהו. זה נתון די טכני. אפשר להגדיל את ליגה א' בארץ ל-30 קבוצות. כן, זה יותר משחקים אבל נו שוין. השיטה כנ"ל – בארץ היה ובבלגיה יש קיזוז. זה לא מאוד ספורטיבי.
            קצב ופיזיות כבר דיברנו.

            להגיב
            • ארז טיקולסקר

              כמות קבוצות כנתון שמשפיע על הקושי הפיזי. זה אומר 46 מחזורי ליגה ועוד פלייאוף. זה המון.

              להגיב
  5. S&M

    אלעל היא חברת התעופה הכי מאחרת בעולם. יש חודשים שהיא לפני אחרונה, והחברה הפקיסטנית יותר מאחרת. חבל שאין בליגה הזו ירידות לליגת הכדורים הפורחים:
    http://www.flightstats.com

    וזה לא בגלל עיצומי טייסים:
    http://mobile.mako.co.il/news-channel2/Economy-Newcast-q3_2016/Article-a26e35325cb0751004.htm

    להגיב
  6. יוני (המקורי, מפעם)

    כיף. וטוב שיש בלוגר פה שאוהד קבוצה קטנה באנגליה:)

    להגיב
    • ארז טיקולסקר

      חחח. עוד נחזור להיות גדולים.

      להגיב
  7. צור שפי

    אסור לטוס אל על אם יש אלטרנטיבה סבירה, וכמעט תמיד יש. אחלה פוסט, אגב.

    להגיב
  8. kirma der faux

    תענוג של פוסט.
    גם אני נתפסתי לצ'מיונשיפ בשנים האחרונות. בהתחלה בגלל מישהו שאמר שהוא אוהד איפסוויץ', וזה מיד גירה לי את הסקרנות, ואחר כך בגלל כיאל וחמד ועכשיו בניטס שאני היחיד שנורא אוהב.
    אני חושב שהקסם של הליגה הוא שהיא משוחקת כאילו היא באיזור הזמן של טבריה ועדיין שנות השמונים. רצים כמו מטורפים מצד לצד בלי לחשוב יותר מדי, ונכנסים אחד בשני בטירוף כשהחוק הוא כנראה "אם זה מתכופף זה מצחיק, אם זה נשבר זה כרטיס צהוב". (מספיק להזכר בפלייאוף של שנה שעברה כשלושה שחקנים של ברייטון נפצעו במשחק אחד). ברור שברגע שהגיע ראפא עם קצת טקטיקה הוא בינתיים קורע את הליגה, אבל לצפייה הרבה פעמים מהנה יותר לראות חבורה של שוורים (רובם שוורים מיומנים, אבל עדיין שוורים) רצים באמוק מצד לצד וממש מנסים להבקיע, מאשר שחקנים מחוננים טכנית שעסוקים בניטרול הדדי, והימנעות מטעויות.

    להגיב
    • צור שפי

      גם אני מסמפט את רפא, וגם מאוד אוהב את ניוקאסל (המועדון, העיר, האיצטדיון) ומקווה מאוד שהם יחזרו יחד לפרמיירשיפ. בינתיים, טפו, טפו, זה הולך יופי.

      להגיב
    • משה

      כמו חלק גדול מאוהדי ליברפול ניוקאסל היא קבוצה שיש לי הרבה סימפטיה אליה, לא יודע אפילו למה. מצד שני אין לי חיבה גדולה לרפא, מאמן שבנה קבוצה גדולה ובמקום לקחת איתה אליפות בכה שחסרים לו שחקנים והבעלים דופקים אותו כל הזמן.

      להגיב
    • ארז טיקולסקר

      לגמרי. זו ליגה שמזכירה למה התאהבנו בכדורגל כילדים.

      להגיב
  9. kirma der faux

    לגבי האיצטדיונים, באיצטדיון האולימפי הכינו מראש תוכנית להוספת מושבים ניתנים להסרה שיורכבו על המסלול למשך העונה, ויפורקו בקיץ. רק שעכשיו מגלים שהעלות של הפירוק וההרכבה היא בסביבות המיליון פאונד…

    לווסטהאם יש משבר זהות רציני עם המעבר לאיצטדיון האולימפי.
    משיחה עם אוהד מקומי הבנתי שהזהות השכונתית שלהם סבבה את אן בוליין, והאווירה המיוחדת שנוצרה בו.
    כרגע, אחרי פתיחת עונה גרועה שמיד קושרה עם המעבר לאיצטדיון האולימפי, הם נכנסו למשבר של האוהדים מול ההנהלה, שבמהלכו נציגת הבעלים קארן בריידי צוטטה כאומרת שלא היתה תרבות במועדון עד שהגיעו הבעלים הנוכחיים (למעשה היא אמרה בכנס מנהלים ספורטיביים שלא היתה תרבות אירגונית במועדון, ושאף אחד אחד לא דאג לחיזוק המותג, שאותי גם זה היה מרגיז). האוהדים הגיבו בזעם ברשתות החברתיות ובאלימות ביציעים וההנהלה הודיעה שתאסור את הכניסה למאות אנשים.

    לדעתי גם אין מיקריות בזה שארסנל לא זוכה בתואר משמעותי מאז המעבר לאמירויות. ברגע שהנהלה מסתכלת בצורה עסקית ומכוונת לפוטנציאל העצום של תיירים שעוברים בלונדון במקום לקהל המקומי אפקט הביתיות מצטמצם מטבעו. מאוד לא פשוט למצוא את האיזון בקטע הזה.

    לספרס מהעונה הבאה יש שנה או שנתיים להעביר בוומבלי פול טיים לפני שההרחבה תסתיים.
    מקווה בשבילם שיעברו אותן בשלום, עם השלד הנוכחי במקומו.

    להגיב
    • משה

      הופך את התכנית של הבעלים של ליברפול לגאונית אפילו יותר. ההרחבה של אנפילד היא צעד מדהים ולמרות שעדיין לא התרגלתי לזוויות הצילום עשתה רק טוב (וברור שהיכולת המצויינת תורמת אף היא).

      להגיב
    • ארז טיקולסקר

      האצטדיון של טוטנהאם יהיה מדהים. יציע הכי קרוב לדשא שיכול להיות. בקומה אחת.

      להגיב
  10. אמיתי

    הייתי לפני איזה חודש בדרבי של פולאהם עם ק.פ.ר. והם באמת אחלה
    קבוצה. אם אני לא טועה הבן של מוריניו שוער מחליף שם והם משחקים
    יחסית מודרני לצמפיונשיפ. האיצטדיון שלהם גם בן איזה 100 והאווירה
    מצויינת בהתאם. אין את המיסחור של הפריימרליג והקהל הוא מקומי בלבד
    מה שיוצר אווירה הרבה יותר "אותנטית".. מומלץ בחום וגם הרבה יותר זול

    להגיב
    • ארז טיקולסקר

      הייתי בקרייבן קוטג' עוד כששיחקו בפרמיירליג. אצטדיון מרגש. אם אתה לא 70 קילו מקסימום, קשה לך לצלוח את המעבר לשירותים.

      להגיב
      • אמיתי

        כן המעברים צרים הכל מעץ ואפשר לראות דרך הטריבונות למטה.. עתיק

        להגיב
  11. אריאל גרייזס

    איזה כיף, יא אללה

    להגיב
    • ארז טיקולסקר

      תודה. עכשיו צריך לטוס לשלושה ימים שבהם משוחקים 3 גמרי הפלייאוף: של ליג 2, ליג 1 וצ'מפיונשיפ. זו המטרה הבאה.

      להגיב
  12. יותם

    אחלה פוסט ארז

    להגיב
  13. גור אילני

    נהדר ומצחיק!

    להגיב

מה דעתך?