אנשים שדעתם נחשבת בעיני, כמו ערן לוי כאן ומיכאל יוכין בדף הפייסבוק שלו, תמכו באמירות של תומאס מולר ויוגי לב, לאחר המשחק של גרמניה נגד סן מרינו, לפיהן המשחק היה מיותר, לא קשור לכדורגל ועוד.

 

אני חושב שמדובר באמירות מתנשאות.

 

חלק מהיופי של כדורגל נבחרות, וכדורגל בכלל, הן הננסיות שמשחקות נגד הגדולות. נכון, אנחנו זוכרים את איטליה – ברזיל מ- 1982, את ארגנטינה – אנגליה מ- 1986 ומשחקים בסדר גודל דומה. אבל, בשיעורי ההיסטוריה שלנו למדנו גם על צפון קוריאה שניצחה את איטליה 0:1 בגביע העולמי 1966, על ארצות הברית שניצחה 0:1 את אנגליה בטורניר של 1950, ואפשר לתת דוגמאות נוספות.

 

נבחרות שפעם נחשבו ננסיות, הצליחו להתקדם. איסלנד היא נבחרת שדורגה ממש למטה, והגיעה ממדינה שהייתה על סף כינוס נכסים. איי פארו, אם לקחת דוגמה יותר רלוונטית, הייתה בדיחה ברמת סן מרינו פחות או יותר, והפכה לנבחרת שדי קשה לנצח, ולפעמים, כפי שלמדה יוון, אלופת אירופה לא מזמן, אפילו אפשר להפסיד נגדה.

 

כל אלה, ועוד, לא היו מתרחשים אם פיפ"א ואופ"א היו מיישמות את רעיונות, העוועים בעיני, של הפרדה, של טורניר מוקדם בין הנבחרות החלשות לפני שהן "מעזות" להטריד את הגדולות, או כל רעיון אחר שמטרתו להפוך את הכדורגל למשחק שמשוחק לפי חוקי היורוליג מהכדורסל.

 

גם אם המחיר הוא שירום הודו, תומאס מולר, יתאמץ קצת, ולא עלינו אפילו יסבול מאיזו חבטה יבשה בקרסול הקיסרי שלו, זכר לתיקול של בלם סן מרינו שהגיע למשחק עם אובר מוטיבציה, אני בסדר גמור עם זה.

 

מולר, ודומיו, מרוויחים הון עתק מכדורגל. הם חייבים את רמת חייהם גם לעבודה קשה מאז הילדות, זה כן, אבל גם למה שהכדורגל הפך להיות לאורך עשרות השנים לפני שהם הגיעו. הם חלק מהיסטוריה, והם מחוייבים להיסטוריה. אם תרצו, משחק נגד סן מרינו הוא חלק משירות המילואים שלהם. חלק מתרומתם לשוויון בנטל.

 

אני גדלתי במשהו כמו סן מרינו ישראלית. מבחינת כדורגל, זאת אומרת. כמעט. רחובות. לא הייתה לנו קבוצה בליגה הראשונה, פרט לשתי הבלחות של מכבי שעריים ואחת של הפועל מרמורק שהסתיימו די מהר. את השחקנים הגדולים בארץ (פרט לשלום רוקבן יבדל"א וטוני שרעבי זצ"ל, שהיו קל"ב), זכינו לראות רק במשחקי נבחרות הכוכבים של הליגה, אחת לשנה, מול נבחרת רחובות במשחק לזכר מרדכי קינד ז"ל, או במשחקי גביע. ההתרגשות שאחזה בי, כילד, לקראת אותם אירועים, היא בלתי נשכחת עבורי. היא תרמה, באחוזים נכבדים, לאהבה הגדולה שלי למשחק. אילו התפיסה שלפיה משחקים כאלה לא קשורים לכדורגל הייתה שולטת, אולי היום הייתי אוהב את המשחק פחות, ובטוח שהיו לי פחות זכרונות ילדות מתוקים.

 

ולגבי מולר ולב, ספיציפית: שיגידו תודה לצ'רצ'יל/ אטלי, רוזוולט/ טרומן וסטלין, על כך שלא חילקו את המדינה שלהם ליותר מדינות קטנות. עוד מעט יצירתיות מטעם משתתפי ועידות יאלטה ופוטסדאם, וגם מולר ולב משחקים, או מאמנים, נבחרת בסדר הגודל של סן מרינו.

בשירות הוד מלכותה
יהודה המכבי - קשר אחורי