אני באמת מחבב את הפועל באר-שבע. בכל עונה שבה היא תיאבק מול מכבי על האליפות, אייחל שתקח. מגיע לה. מגיע לאוהדיה. מגיע לאלונה ברקת.

אבל, על הדבר הזה, מתן אפשרות לרבנים לעלות על הדשא, לפני משחק, ולערוך טקס הדלקת נרות בגוון דתי מובהק, הגיע לה לחטוף אתמול שלישייה.

זה מפחיד. פעם אחת זה מפחיד בגלל העירוב בין דת לכדורגל. פעם שניה זה מפחיד כי באר-שבע עלולה להפוך מהר, מהר מדי, לקבוצה שמרגישה שהיא "של המדינה". עירוב בין "בית"ר" ירושלים לבין מכביסל.

הדרך מכאן ועד לשירת "התקווה" לפני משחקים, עליה של פוליטיקאים, "ידידי המחלקה", לברך וכו', קצרה, וחלקלקה.

נחמד היה הרגע, הארוך, קיוויתי שלא ייגמר, שבו הרוח מנעה את הידלקות הנרות. כאילו ירד אלוהי הכדורגל ואמר לאלוהים האחר "עד כאן. לא במשמרת שלי". אתנחתא קומית. סלפסטיק משובח.

מזל שהיו שם אוהדי הפועל על מנת להציל את כבודה של הליגה עם שירת "אנטיוכוס אולה אולה". נקווה שהדבר לא יביא להעמדה לדין באשמת קריאות גזעניות.

בשבחי הרומנטיקה
750 ש"ח. מחיר אחיד לכולם