נעים מאוד. אני ארז טיקולסקר. בשנות השבעים, של המאה הקודמת כנהוג לומר, התחלתי לאהוד בית"ר ירושלים (לא "את" בית"ר ירושלים; בכל זאת, משפחה בן-גוריוניסטית). אני מסוגל לזהות את סימני השאלה על הפנים שלכם. למה בית"ר ירושלים? מה לך ולבית"ר? מה לך ולירושלים? אז ככה, גדלתי ברחובות, שעריים, מרמורק, מכבי רחובות, גורל שלא באמת מאפשר לך להקדיש את החיים לקבוצות המקומיות. לפחות לא כאהדה ראשונה. יש כאלה שכן. אני לא. בחנתי מספר אפשרויות. הן לא מצאו חן בעיני. ואז, משום מקום, הגיע הנער מממילא. בעצם, לא משום מקום. הוא הגיע מממילא, לימק"א, לטלוויזיה פיליפס 24 אינץ' שחור-לבן שבסלון. אל הסט 1+2+3 שמול הטלוויזיה. מחיר מיוחד לעובדי התעשייה האווירית. הוא כיוון את בעיטות הבננה שלו אל הלב שלי, ואז רץ, לכיווני, עם התנועה האותנטית הזו של החגיגות. תקופת הטרום כוריאוגרפיות של היום. כששחקני כדורגל היו שחקני כדורגל ולא רקדנים ב"בת-שבע". הסתכל לי בלבן של העיניים, וחייך. "זה בשבילך, חמוד", הוא אמר, כשעצמתי עיניים. התאהבתי. אי אפשר היה שלא. ונשארתי.

ככה, עד 2005. בתהליך שהחל מספר שנים קודם לכן, והגיע לשיאו באותה שנה, תפסתי את הראש במשחק, סתם משחק, לא זוכר אפילו נגד מי. ראיתי דגל של כהנא ביציע ואמרתי לזוגתי, שאני, אל הגועל נפש הזה לא רוצה יותר להיות קשור. באבחת חרב. שנאמר, "עַל כָּל שַׁעֲרֵיהֶם נָתַתִּי אִבְחַת חָרֶב" (יחזקאל כא). בדקה הראשונה עוד אהדתי בית"ר ירושלים. בסוף המחצית כבר לא. וזהו.

*

חלפו להן מספר שנים. פה ושם צפיתי במשחקי ליגת העל, בלי לקשור את גורלי לקבוצה אחרת. ופתאום, באוקטובר 2014, אני נתקל באיזה פוסט בפייסבוק שמספר על הקמת קבוצת אוהדים של בית"ר ירושלים, שמאסו בגזענות ובאלימות, וייקרא שמה בישראל בית"ר נורדיה ירושלים.

מה זה השם המוזר הזה? אני שואל את עצמי, ועצמי עונה לי שהוא לא יודע. היסטוריה תמיד עניינה אותי, חמש יחידות וכאלה, והיסטוריה של כדורגל עוד יותר. אז אני מתעמק, ומבין את ההקשר, ומסמן לעצמי שזה נחמד.

ובפוסט ההוא, כתוב שלמחרת נורדיה משחקת את המשחק הראשון שלה, בגבעת רם, נגד קרית עקרון. ומשהו נדלק. עדיין בקטן, אבל נדלק. הצעתי לבן הבכור לבוא אתי. בשבילי משחק כדורגל, עבורו שיעור אזרחות. הוא אמר לי בסדר, בתנאי שאתה קונה לי צ'יפס בחזור. כי שיעור אזרחות זה חשוב, אבל תזונה נכונה לא פחות. כרתנו חוזה.

ואיזה כיף היה. כמה מאות אנשים, לא מפסיקים לתופף ולשיר, בלי קללות, בלי יריקות, בלי "מוות לערבים", שחקנים מכל הדתות לובשים חולצה של בית"ר. מי היה מאמין? ונורדיה ניצחה, 1:2 היא ניצחה. וגם אכלנו צ'יפס. כי הבטחות יש לקיים. וגם כי צ'יפס זה טעים.

*

הפכתי לחבר של כמה אוהדים בפייסבוק, אבל נזהרתי. לא בא לי להיכנס שוב לכל העניין הזה של כדורגל ישראלי, ועוד בליגה ג'. למי יש כח לליגה ג'? הצבתי גבולות. אמרתי לעצמי שכאשר נורדיה תגיע לגוש דן, אלך. כי ירושלים זה רחוק. וזה עליות. אז פעם אחת היא הגיעה ליפו, והלכתי, והיה כיף. עוד פעם היה כיף.

ואז התקשר אלי שי נובלמן, לימים חברי שי נובלמן, ושאל למה שלא תעשה מינוי? אז אמרתי נעשה מינוי. נתרום קצת כסף למטרה טובה. אבל לא באמת התכוונתי לנצל אותו. ואז יובל רובוביץ', לימים חברי יובל רובוביץ', לימים דוקטור יובל רובוביץ (כי בדיני היושר מתייחסים למה שצריך לקרות כאילו כבר קרה), אמר לי שהמינוי הגיע, ושאל לאן לשלוח אותו. אמרתי שייתן אותו לאיזה ילד שאין לו כסף, כי אני ממילא לא אגיע. הוא אמר שילדים נכנסים בחינם, ושאקח את המינוי, מה אכפת לי. לקחתי.

והגעתי לעוד משחק, בלוד. ועזרתי לסחוב שם יציע, ולמדתי את השירים, וקניתי צעיף, כי מוטי פורת, לימים חברי וכו', ביקש. וחולצה, בלי שהוא ביקש, ועוד משחק כי כבר קניתי מינוי אז מה אני, פראייר? וזהו. הלך עלי.

כמעט כל משחק, מאמצע עונה ראשונה עד סוף עונה שלישית. אל יקל הדבר בעיניכם. המשחקים הם בימי ששי, בשעות בלתי אפשריות, במקומות שפרופסור משה ברוור לא יודע על קיומם. ובעונה הראשונה לא הצלחנו, הנה עברתי לגוף ראשון רבים, לא הצלחנו לעלות. אפשר להישבר מזה. אנחנו התחזקנו. ובעונה השניה כבר כן, לליגה ב', ולפני מספר ימים, עונה שלישית, עוד פעם כן, ופתאום, מקבוצה חדשה בליגה ג', אנחנו קבוצה משמעותית שעלתה לליגה א'.

*

להקים קבוצת כדורגל, זה באמת לא דבר פשוט. אני רק בשוליים של העשייה. יש אנשים שאשכרה מקדישים לזה חלק נכבד מחייהם. רישום בהתאחדות, רשם העמותות, היתר לעשות שימוש בשם, ביטוחים, מרכזי ספורט, מלחמה מול מרכז בית"ר, לה פמיליה, אלה שנגד לה פמיליה אבל חושבים שנכון להילחם מבפנים, חוזים עם שחקנים, צוות מקצועי, מציאת מגרש לשחק בו, מגרש להתאמן בו, מים חמים, ספונסרים, חברי עמותה, ועוד השד יודע מה. ובחלק של האוהדים – יוזמות, מעורבות, הסעות למשחקים, טקסים לשחקני עבר, שידורים ישירים. לא פשוט. באמת לא פשוט.

אומרים "קבוצות אוהדים", אבל נורדיה היא לא עוד "קבוצת אוהדים". מועדון האוהדים היחיד שהוקם על אידאולוגיה ונאלץ להילחם מול הכוחות הכי גדולים והכי אלימים בארץ. נו אופנס. מעריך את כולם. באמת. אבל נורדיה היא לא קטמון שהוקמה במחאה נגד איזה קבלן ירושלמי ונלחמה בקהל שביום טוב מאכלס כמה שולחנות בבית קפה; לא רובי שפירא חיפה שנלחמת ביואב כץ – כמה קשה כבר יכולה להיות מלחמה ביואב כץ? מה הוא יזרוק עליך? דו"ח רווח והפסד? לא קביליו יפו שלא נלחמת בכלום אלא רק רוצה לשחזר את העבר שנלקח מאוהדיה. ולא מכבי אשדוד. אלוהים, רק לא מכבי אשדוד (ע"ע).

ואז, כשאנחנו מצליחים, פתאום יוצאים מן המחילות כל דורשי רעתנו. ובהם, גבירותיי, מוריי, רבותיי, כנסת נכבדה, בהם יעסוק הטור הזה. איש מהם לא יינקה. שנאמר, "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע" (משלי יא). עם כולם נבוא חשבון. מזעיר ועד קטן, וחוזר חלילה. בעיקר חלילה.

*

נתחיל עם המועדון המכונה מכבי אשדוד, ובפי אוהדיו "עירוני אשדוד".

הם קמו, כך שמעתי, על מנת להחזיר ליושנה את עטרת עירוני אשדוד המיתולוגית. כמה מיתולוגית כבר יכולה להיות עירוני אשדוד? ניחא. המיתולוגיה היא בעיני המתבונן, גם אם המתבונן מתעקש על מספר קטן בעדשות ביחס למה שעיניו דורשות ובניגוד להמלצת האופטומטריסט.

אז מכבי, עירוני, אשדוד, קמה במחאה נגד ג'קי בן-זקן, נגד מ.ס. אשדוד מליגת העל, ונגד עוד כל מיני דברים שיודעי ח"ן, כלומר מי שקורא מקומונים באשדוד, מודע להם. בעיקר נגד. סבבה. וכשהיא קמה, אפילו נוצרו יחסי ידידות מסויימים בין חלק מן האוהדים שלנו לחלק מן האוהדים שלה. והחבר'ה שלנו אפילו תרמו להם.

ואז הם הגיעו אל הליגה שלנו. ואנחנו, באמת לא יפה מצדנו, התעקשנו להתחרות בהם, ואפילו, מי היה מאמין, רצינו לסיים את הליגה לפניהם. חוצפה.

ובחלון ההעברות, מה שנקרא, לאחר שהצוות המקצועי שלנו המליץ להתחזק בעוד שחקן הגנה, העברנו לשורותינו את פרדי ציון, שחקן שגדל במ.ס. אשדוד והושאל להפועל אזור מליגה א'. אוהדי מכבי אשדוד, המכונה עירוני, זעמו. וכל זאת למה? כי חלק מן העיסקה מומן על-ידי תמיכה של רדיו ירושלים, תחנה בבעלות בן-זקן. הוא, לטענת אוהדי מכבי אשדוד, חפץ להרע לקבוצתם על רקע אותה מלחמה שמתוארת במדורי הספורט של המקומונים שהם קוראים.

טענות מטענות שונות הושמעו, ובראשן על כך שבגדנו, לא פחות, באיזו אחווה כזו או אחרת בין קבוצות אוהדים. כאילו שאותה אחווה, ככל שקיימת, שמעה לא הגיע אל אוזניי, אמורה להוות קונטרה לתחרותיות. כאילו שמדובר בכסף שגנבנו מנזקקים. כאילו שמכבי אשדוד אינה מקבלת תמיכה מאנשי עסקים (לבריאות).

ואז, במהלך אותם ימים, גם שיחקנו נגד אשדוד, באשדוד, ונתנו להם 0:1 קטן – גדול. ליאור עדיקה החל במהלך. כשאני אומר "החל במהלך", אני לא מתכוון למונח במשמעות של לגיונר ישראלי באירופה, שנתן מסירה ליד השש-עשרה שלו, ולמחרת מישהו אחר מהקבוצה הבקיע. עדיקה, אשכרה, החל במהלך. הוא עבר ארבעה שחקנים, ומסר לשי נסים, שבישל, ז'ואל רובושון לא היה עושה זאת טוב יותר, לאדם מזרחי, שערך היכרות בין הכדור לרשת, משל היה הלנה עמרם בתקופת הזוהר שלה, ולא חלוץ בליגה ב'.

באותה העת היה זה משחק עונה. לאחר מכן אשדוד התדרדרה, כפי שמגיע לה, למעשה פחות ממה שמגיע לה, וכבר לא הייתה פקטור במאבק האליפות. אז בדעבד זה לא משחק עונה, אבל באותה העת כן. והמשורר, כלומר אני, כתב את השיר הבא:

עדיקה ליאוֹר

עוֹבֵר אַרְבָּעָה

לְתֵאוּר כִּשְׁרוֹנוֹ

תקצר הַיְּרִיעָה

עדיקה ליאוֹר

עדיקה גִּבּוֹר

הִנֵּה מֻעֲמָד

לַבָּלוֹן ד'אור

 

שַׁי נסִים

בֶּאֱמֶת אִישׁ מַקְסִים

הַבַּרְנָשׁ מיומָן

הַמְּסִירָה שֶׁל אָמָּן

אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ פֶּלֶס

יוֹתֵר עָקום

אוֹמְרִים שֶׁכָּךְ פיקאסו

שִׁרְבֵּט לוֹ רִשּׁוּם

 

וְאָדָם מִזְרָחִי

מָה יֵשׁ עוֹד לוֹמַר

נִצֵּחַ את מכבי

עַכְשָׁיו הוּא בית"ר

טאצ' שֶׁל חָלוּץ

זֶה כָּל מָה שֶׁנָּחוּץ

אֶת מִשְׂחָק הָעוֹנה

נִצַּחְנוּ בַּחוּץ

 

לפני, ואחרי, סבלנו קצת מאלימות של אוהדי אשדוד. חלק מאוהדיה תקפו רכב של אוהדים שלנו שהגיעו לצפות במשחק של אשדוד בגבעת זאב. בסיבוב השני, בטדי, לאחר שניצחו אותנו, הם גנבו דגל שלנו ושרפו אותו.

זו הייתה אלימות פיזית. הייתה גם מילולית. את הפרחחים לא אצטט. אבחר דווקא בציטוטים של אדם מכובד, בעיני עצמו, מראשי האוהדים שם: "כמה שהאש עלתה עד היום, עוד תראו לאיזה גובה היא תגיע ביום ראשון"; "חבורה של אפסים עלובים חסרי כבוד".

בסך הכל חבר'ה טובים. תוצר של מערכת חינוך משובחת. כך נראית אחווה. אמור מעתה – "אירוני אשדוד".

*

מה שמביא אותנו אל הפרק הבא, המוקדש לאחד הגופים הפחות חשובים בכדורגל הישראלי. לטעמי, זאת אומרת, כי בעיני עצמו הוא מאוד חשוב.

ככל שלא הגיעה השמועה לאוזניכם, בווילה אשר בג'ונגל, המכונה מדינת ישראל, רווה לו משפע ואושר (רונן דורפן, שים לב – ז'בוטינסקי!) ארגון בשם "היציע".

ארגון זה, שככל שהצלחתי לברר, רשם לזכותו את הפחתת מחירי הכרטיסים בליגת העל בכך וכך שקלים (כולל מע"מ, שמור את העודף), לקח צד באותו סכסוך מול אירוני אשדוד. את הצד של אשדוד.

הוא הוציא הודעה שלפיה שיתוף הפעולה שלו עם נורדיה חדל מלהתקיים. לא ידענו שהתקיים. קיווינו אז, ותקוותנו לא נכזבה, שנצליח לגשר על הבור הכלכלי שהדבר יגרום. לא היה קל.

הרשת געשה. חלק מאוהדי אירוני השתלחו. ארגון "היציע" עמד מנגד מול ההשתלחות ותמך בעמדת האירונים לגופו של עניין, כאילו שגופו של עניין הוא עניינו. הניסוח המדויק גרס כי המועדון (נורדיה) "נהג באופן שאינו תואם את ערכי ארגון היציע". "ערכי". "ארגון" "היציע". ממש הסניף הישראלי של "גרינפיס".

הוא עמד מנגד גם לאחר שחלק מאוהדי אירוני תקפו אוהדים שלנו. הוא, זו התשובה שקיבלתי, לא עוסק באלימות, כי "אלימות זה תפקידה של המשטרה". העיקר האחווה, העיקר שחסכנו כמה שקלים על כרטיס למשחק בין הפועל אשקלון למכבי פתח-תקווה, והעיקר שהארגון יוכל לקדם הכנסה של אביזרי עידוד. חשוב מאוד, אולי אפילו "ערכי הארגון", שיכניסו אבוקות ליציעים, כדי שהילד הקטן שלי, בדקה העשירית לאיזה משחק שאליו הלכנו, יאמר לי "אבא אני פוחד, בוא הביתה".

ויש אחד שפעיל בקבוצה ההיא מחיפה, שנאבקת ביואב כץ. אין לי דבר נגדה. אפילו הייתה לי סימפטיה כלפיה לפני שנחשפתי לסגנונו. והוא, לא נעניק לו את הכבוד ולא נכתוב כאן את שמו, נזעק להגן על כבודו האבוד של הארגון, והשתלח בנו שאנו נרדמים עם כלבים, או ישנים עם פשפשים, או להיפך, או איזה דימוי מקורי אחר שבאמת טרם נתקלתי בו. ובשפתו העשירה, גבריאל גרסיה מרקס של הרי הכרמל זה הוא, הגיב בשרשורים שבהם נדונו ענייני נורדיה, כאילו אין לו קבוצה משלו. מבחר פנינים שהופנו כלפיי וכלפי חבריי (התמונות שמורות במערכת): "חתיכת שקרן בזוי"; "פישר"; "אתה חולה נפש? לך לטיפול"; "נורדיה לא זונה אבל אתה ייתכן וכן". תרבות.

*

וכעת, משסיימנו לעסוק בגורמים חיצוניים, נפנה אל היריבים מבית, התותחים הכבדים, חברינו בדה באזר.

ראש וראשון – מר דורפן. האיש, כך הבנתי, אהד בית"ר ירושלים בעברו. האוטוביוגרף שלו הנחה, ככל הנראה בעצת סוכנו הספרותי, להצניע את הפרט הזה, אבל, ארשום זאת שוב, כי חשוב שתדעו – הוא אהד, למיטב ידיעתי, בית"ר ירושלים. לפני מנצ'סטר יונייטד, לפני אויפשט/ פרנצוורוש/ מ.ט.ק., לפני העולם הגדול והסיורים באירופה הקלאסית, לפני כל אלה היו העצים והגדרות של ימק"א.

והוא עזב. לפניי, לפני מקימי נורדיה. וזו, כמובן, זכותו. ואני מניח שהייתה לכך גם סיבה טובה. והיום הוא צוחק על נורדיה, כי היא הפכה, מנקודת מבטו של נציג האיחוד האירופי, לסניף של תנועת ז'בוטינסקי.

חלק ממקימי נורדיה, חבריי איציק אלפסי ודוד אוזן, הם אנשים שמשנת זאב ז'בוטינסקי חשובה להם. הם רואים בה חלק מהווייתם, וממה שנורדיה צריכה להיות. אני פחות, הרבה פחות, למעשה בכלל לא, אבל הסתדרנו. התווכחנו, וכמו בזוגיות טובה, התפשרנו. אז יש ביציע שלנו דגל של ז'בוטינסקי שותה בירה, והוא באמת דגל אחלה, מצחיק ומשעשע. ויש ציטוט חביב של ז'בוטינסקי באתר של נורדיה. משהו על כך שאין בכוחו של אדם לעקור מתוך לבו את התקווה לעתיד טוב יותר. ופה ושם איציק ודוד מסיימים פוסטים שלהם ב"תל חי", ומצטטים את ז'בוטינסקי, ואני עונה להם בציטוטים של בן-גוריון, ואנחנו בסדר. כי לכולנו ברור שמה שחשוב נמצא מעל הוויכוח הזה.

אבל דורפן, הוא צוחק עלינו. וזה בסדר. כי הצחוק יפה לבריאות, גם אם הוא מנותק מן המציאות.

*

יניב פרנקו – הבן אדם אוהד הפועל, כן? אפשר היה לסיים את ההתייחסות עם סמיילי. אפילו בלי סמיילי, כי בן אדם שאוהד הפועל ומבקר את נורדיה, זה מצחיק ועצוב בו זמנית. אבל לא ניתן לו את ההנחה הזו.

זמנים קשים הם אלה עבור אוהדי הפועל. המיתולוגיה שלהם מתערערת מול העיניים. במקום שייע, ג'ימי, וסיני, ואגדות אחרות, מסתובבים להם על המגרש הירש, וגוטליב, וורטה. ומי שאולי יציל אותם מירידה, ואולי אפילו הוא לא יצליח, בכלל גדל בבית"ר. אמור מעתה – "הפועל אירוני תל-אביב".

ואני, שלא כמו חבריי ליציע, באמת כואב את כאבם. הילדים שלי אוהדי הפועל, באשמתי הם אוהדי הפועל. כי, הנה עוד בן-גוריון קטן, "הקבוצה שמשחקת ליד הפועל תל-אביב" לא נכנסת אלינו הביתה. ואני אוהב את הילדים שלי ומחבב את הפועל.

אז פרנקו, באיזו תגובה, הזכיר לי את אותו משחק, מלפני עשרות שנים, שבו אוהדי בית"ר התפרעו בבלומפילד, לאחר שחייל אוהד בית"ר פרץ למגרש. וזה מעניין, האזכור הזה. ולפני שהוא נוגע בבית"ר, הוא מלמד לאן הגיעה המיתולוגיה של הפועל.

כי, ראשית, אחד האחרונים שפרץ למגרש בליגה הראשונה כאן והתעמת עם שחקן של היריבה היה, הייתי בבלומפילד, דווקא אוהד הפועל.

ושנית, וזה אפילו יותר מעניין – נניח, רק נניח, שהיום חייל אוהד בית"ר פורץ למגרש ומנסה למנוע משחקן הפועל להבקיע. בהנחה שהפועל בכלל מגיעה למצב הבקעה, אבל זה מבדיחה אחרת. אז, היה זה רוני קלדרון, והוא, זה קרה באמת ווידאתי מול אוהד בית"ר מאז שהיה במשחק, העביר את החייל, אומרים אפילו בין הרגליים, והבקיע. והיום, נניח שבן רייכרט מגיע מול שוער. אני יודע שזו הנחה קשה, אבל בבקשה לזרום אתי כאן. מישהו באמת חושב שיש חייל כלשהו, החל מן הש.ג. בקרייה וכלה במפקד סיירת מטכ"ל, שרייכרט מסוגל להעביר? ועוד בין הרגליים?

ופרנקו, זו כבר השערה, מפריע לו גם שהחלוקה בין אוהדי הפועל שיודעים לכתוב ושולטים בעיתונות הספורט, לבין אוהדי בית"ר שחלקם יודעים לקרוא, האגדה הזו שהוא גדל עליה, כבר לא איתנו. פתאום יש לו שני אוהדי נורדיה בדה באזר, וזה, מבחינתו, ערעור של יסודות הדמוקרטיה.

מה הוא כתב, מר פרנקו? יש סדרה, על קבוצות אוהדים, שעושה שאנן סטריט (בשר מבשרנו), ומשודרת בערוץ הספורט. והוא מעצבנת את פרנקו. ולמה? "כי קבוצת אוהדים זה חרא". צודק. הפועל, ההסתדרות, בית ברנר, הניהול של חיים רמון, אלי טביב נגד מוני הראל ותביעה שכנגד, ופואד, ושירי שואה, וכבירי, ומפרק זמני, או קבוע, ומינוס תשע נקודות, זה זהב. אנחנו חרא.

*

מה שמביא אותנו אל תומר חרוב. גם אותו, כמו את פרנקו, שכחתי לציין, אני מחבב. מאוד. ומקפיד לקרוא, ולפעמים אפילו לדמוע. מהתרגשות, באמת. כי הבן אדם הוא אידאליסט. והוא אוהב כדורגל מהקרביים. כמוני.  אני לא מכיר אותו מספיק כדי להיות בטוח, אבל אם אני חייב לנחש, הספר השלישי משמאל בספריה שלו הוא המניפסט הקומוניסטי, עם הקדשה מאת המחבר. ואם טעיתי, אז הביוגרפיה של שלי יחימוביץ' – "האופניים ואני".

ותומר, גם הוא התייחס אלינו. ולמה? איציק אלפסי כתב משהו על הבקבוקים והאבנים שחטפנו במשחק העונה נגד קרית מלאכי, ואמר שהוא לא מוכן להתייחס לכך בסלחנות, גם אם אלה שזרקו הגיעו מרקע קשה.

שמע תומר "רקע קשה", ומיד הבין שהוא במשימה מאלוהים. אלוהים מינה אותו לסגור את הפערים בחברה הישראלית, ואם זה מצריך לכתוב טקסט שהוא, בשוליים, באנדרסטייטמנט, ברמיזה – לא מצדיק, אבל מבין, כי הרקע שלהם וכאלה – מי שזרק אבנים ובקבוקים, הוא האיש. 007 של המדוכאים, המוסללים, הדפוקים. חרוב. תומר חרוב.

כל הנשקים הכבדים גויסו למשימה. החינוך ברמת השרון מול החינוך בקרית מלאכי; מהגן ועד לבגרות; ובתי-ספר עיוניים מול בתי-ספר מקצועיים; ו"לנורדיה לא חסר הון" (וואלה? ספר לי, כי אנחנו באמת מחפשים); ו"יש לנורדיה אנשי תרבות ואקדמיה" (הקללה האולטימטיבית); ו"הם משדרים את המשחקים שלהם בפייסבוק עם שדר ופרשן" (זו כבר ירידה לפסים אישיים, כי אני הפרשן, אבל מילא); ואז, השוס הגדול – "הם עושים ישיבות שיווק בבתי קפה בוהמיים בדרום תל-אביב (במקרה נקלעתי לישיבה כזו כשחזרתי הביתה …)".

נתעכב לרגע על המשפט האחרון. מה למדנו ממנו? ראשית, שתומר חרוב גר בסמוך לבתי קפה בוהמיים. כיף לו, כי אני לא. שנית, שהוא גר בתל-אביב. שלישית, שהוא חושב שנכון היו עושים אנשי נורדיה אילו את ישיבות השיווק שלהם היו עורכים בבתי קפה אחרים. אז מה האפשרויות שלנו, תומר, ובאיזו מהן היה עלינו לבחור כדי שהמרקס, האנגלס והיחימוביץ' שבך יהיו מרוצים?

בשכונה המפונפנת שלי יש "ארומה". זה היה בסדר, או שהיית קורא לנו נובורישים שלא פיתחו עדיין טעם עצמאי וראוי בקפה? ונניח שהיינו הולכים על איזה מקום בקרן רחוב, עם גזיה צה"לית ניידת וקפה שחור של מילואימניקים – עם יד על הלב, לא היית אומר שאנחנו קולוניאליסטים שמנסים להראות מגניבים בכח? הרי אין מקום שבו היינו מתכנסים והיה גורם לך לכתוב עלינו משהו טוב. בעיה של סוציאליסטים. משום דבר הם לא מרוצים.

"האנטגוניזם הזה בסוף מגיע לגרפיטי ולקללות ולילד שזורק אבן", הוא טוען. מבוא לסוציולוגיה ללא סוציולוגים. לא, הוא לא. הרי, בינינו, תומר, אתה כתבת את הטקסט שלך מהמזגן. לא יצאת לשטח. לא ביררת מה הרקע החברתי של אוהדי נורדיה. למה להרוס תזה מופרכת עם עובדות? אם היית עושה מה שצריך לעשות לפני הדיאגנוזה, היית מגלה שבנורדיה, לצד אותה "אליטה", יש אנשים שגדלו בתנאים לא פחות חרא מאותם אלה שזרקו אבנים ובקבוקים. אבל זה כבר קשה. זה אומר שבמקום לחזור הביתה, בסמוך לאותו בית קפה בוהמי, אשכרה צריך לצאת, לעלות לירושלים, להכיר אנשים, לדבר איתם, לתהות על הרקע שלהם. באסה. הבן אדם עוד עלול להזיע.

מאמר מוסגר – אבא שלי נולד לסבא שלי, שהיה צבע, ולסבתא שלי, שהייתה מנקה כיתות בבתי-ספר. אבא שלו, סבא שלי, מת בגיל 41. לא זכיתי להכיר אותו. הבן שלו, אבא שלי, גדל בשכונת שפירא. דרום תל-אביב, רק בלי בתי קפה בוהמיים לשבת בהם. וכיוון שניקוי כיתות בבתי-ספר לא הייתה מלאכה שתורמת משמעותית לחשבון הבנק גם באותה תקופה, אבא שלי עזב את בית הספר העיוני, ועבר למקצועי. הוא לא ידע שקוראים לזה "הסללה". לימודי ערב, תיכון "שבח". ובבקרים הוא עבר כחשמלאי (דבר מן הכשרון הזה לא עבר אלי). והוא דווקא לא התכיין על מר גורלו. סיים את התיכון, עשה בגרות, התגייס, הלך לעתודה, למד אלקטרוניקה בטכניון, הגיע עד רב-סרן, ופרט לאמרות שכל אבא אשכנזי מכניס בילדים שלו ("לכם יש אוטו ולנו לא היה כסף לאופניים", וכאלה), לא שמעתי ממנו תלונה אחת בכל עשרות השנים שאנחנו יחד. ולא, למרות שהוא הלך לכמה משחקי כדורגל בחייו (אוהד הכח, המסכן, כי היא החלה את דרכה כ"הכח תל-אביב" בשכונת שפירא), הוא מעולם לא זרק אבן על אוהד של הקבוצה השניה. לא שאלתי, אבל אני מהמר שגם בקבוק לא. איך הוא הצליח להימנע מכך למרות האנטגוניזם? וואלה, לא יודע.

ואתה, תומר, הרי אוהד מכבי נתניה. אז קח חמש דקות עם עצמך, ותגיד לי – אתה באמת חושב שמודל יותר טוב מנורדיה הוא המודל שבו קבוצה של בוגרים ממומנת מכספי ארנונה, קצת קבלנים מקומיים עם רצון לקבל היתרי בניה ותורם שאיש לא שמע עליו, ולמרבה הצער גם מנהל הבנק לא? כך חשבתי.

תומר מייחס לנו את המחשבה שלפיה "החרא שלנו פחות מסריח משל אחרים". והוא צודק. בזה שהוא מייחס לנו את המחשבה הזו. והוא טועה. בכך שהוא חושב שהיא לא נכונה. למה? כי קו המחשבה שלו אומר ככה – גזענות זה חרא. קללות זה חרא. מימון לא נקי זה חרא. אבל הכי חרא? הכי חרא זה אוהדים שעושים ישיבת שיווק בבית קפה בוהמי בדרום תל-אביב. אלה הכי גרועים. ובכן, הם לא.

*

נכון, נורדיה קמה באיחור. הגב של הגמל נשבר באותה עונה שבה הגיעו שני השחקנים המוסלמים מצ'צ'ניה, זאור סדאייב וג'יבריל קאדייב; באותו משחק שבו אחד מהם, סדאייב, הבקיע שער לטובת בית"ר וחלק גדול מן האוהדים יצאו מטדי במחאה; ובאותו אימון שבו שחקנים חטפו קללות, ויריקות, ואבנים, ושניים מהם – אריאל הרוש ודריו פרננדז – שהגנו על החברים מצ'צ'ניה, סומנו כמטרות חיות.

נכון, שרפו כסאות בבלומפילד, היה מה שהיה בפתח-תקווה, והיה החייל שניסה לחטוף את הכדור מקלדרון, ומשחקים פוצצו וכל הגועל נפש הזה. אבל אנחנו לא גאונים, ולא לוחמים עזי נפש. וכן, אנחנו בני אדם. ובני אדם מתעוררים באופן הדרגתי. כל אחד בקצב שלו. מול המקלדת קל להתעורר בדיוק בשניה הנכונה, והכי קל לעשות את זה בדעבד.

וזו תשובה גם למי שכתב – ערן קאלימי כתב – שהוא זוכר כי "חלק מאוהדי נורדיה שכותבים עכשיו על האלימות של קרית מלאכי ועל כמה אי אפשר להכיל את זה, ישבו ליד המקלדות שלהם לפני 2-3 שנים פלוס מינוס, ובכל אירוע אלימות של בית"ר ממש הזדעזעו ממנה, אבל דרשו שנבין את ההקשר, כי אליטה וכי פריפריה".

התעוררנו מאוחר. יש שיגידו אפילו מאוחר מדי. עדיף מלהמשיך לישון.

 

 

 

750 ש"ח. מחיר אחיד לכולם
מסעותיי עם קבוצתי (הפועל אזור בבית)