משחק נגד הכח באיצטדיון וינטר. מה כבר אפשר לאכול לפני משחק באיצטדיון וינטר? מנה ראשונה בחירייה אם אתם עורב או חתול, מנה עיקרית בחדר האוכל של שיבא אם יש לכם משאלת מוות, או לאכול בבית, או בתל-אביב, או בבית בתל-אביב. דיכאון קולינרי המשחק הזה.

אבל מסורת זו מסורת, ומאיר אומר שיש שני פלאפלים טובים במרחק סביר. "לנוער" ו"התאומים".

את הראשון לא הכרתי, מודה, אז אמרתי שנלך עליו. פאשלה ראשונה – הוא נסגר בערך כשעוד דישדשנו בליגה ג'. נוסעים ל"תאומים". פאשלה שניה – סגור. ומי שאחראי על האוכל שלפני המשחק אמור לתת התראה מוקדמת על כך מראש, ולא לגלות את זה בדיעבד. מודיעין איסוף כושל. מחדל. ועדת אגרנט. הכל עלי. לוקח אחריות.

הלכנו על "מפגש הפלאפל התימני" בויצמן, גבעתיים. מאיר אומר שזה הפלאפל הכי טוב שהוא אכל בשבועיים האחרונים. מה אומר לכם? מה שכבר אמרתי למאיר. אני חושב שזה קשור יותר לפלאפלים האחרים שהוא אכל באותם שבועיים, ופחות לזה שאכלנו לפני המשחק.

"שני דברים אני שונא", אמר צ'רצ'יל, "בירה חמה ונשים קרות". רק מי שלא טעם פלאפל קר מסוגל לומר משפט כזה. מעטים הם הדברים הגרועים מפלאפל קר. מעבר לכך שפלאפל קר הוא פשוט לא טעים, פלאפל קר משקף זלזול. אם תנועת הקהל בעסק ישנונית, פלאפל קר אומר שהכינו בבוקר ומאז הקציצות פשוט חיכו לך. אם התנועה בעסק ערה, פלאפל קר אומר שהכינו בבוקר כמות שמספיקה לאוגדה, ואתה הגעת בזמן שהתורנים כבר מורידים את הצלחות הכתומות והסכו"ם בלי החור, ועורכים את הצלחות תכלת והסכו"ם המחורר (או להיפך). קיצר – פלאפל קר זה רע ופלאפל קר זה מה שקיבלנו.

אין ברירה, עם הבטן המלאה במנה ורבע של פלאפל קר, נסענו למגרש. יש שידור ויש משחק. באנו לעבוד.

וזו חתיכת משחק. הכח וינה-תל-אביב-מכבי-רמת-גן-עמידר. מסורת. גלי-גיל, שתי אליפויות, שני גביעים והקבוצה של אבא. רכש מרשים ברמות של ליגה א', ואף למעלה מכך, הרבה כסף שנשפך, וקבוצה שנבנתה על מנת לעלות. ואנחנו, רק הגענו מליגה ב', צנועים, היינו מרוצים גם עם תיקו. אם היו שואלים אותנו לפני, זאת אומרת.

והנה, מתברר שלופא קדוש ז"ל, יהודל'ה שהרבני וצ'יקו פרקש לא פותחים בהרכב. היתרן היחסי של הכח מצטמצם. אולי אפשר עוד להוציא משהו מהיום ששי הזה, ולשכוח מהפלאפל הקר.

המשחק מתחיל, ואנחנו בתוכו. בעיטה אחת שלהם למשקוף מארבעים דונם, כמה התקפות חביבות שלנו, ההגנה עומדת בפרץ כמו שאומרים, הקישור מפתח כדורגל, ואנחנו מתחילים לעיין באפשרות של לנצח את המשחק הזה.

ואז מגיעה הדקה ה- 69. חילוץ כדור סמוך לשער שלנו, התקפה מרובת מסירות, חלקן אפילו מתוכננות, אופיר עמרם אחד שמסתכל ימינה, רואה שעמוס ומשחרר את הפקק במסירה נהדרת שמאלה, כדור אחד לאמצע (מבחינת הרוחב), עוד אחד לאמצע (מבחינת העומק), ככה וככה, וגלגול של אביתר ברוכיאן פנימה. בעיטה עם עצירות. הר הגעש בוינטר וכו'. ברוכיאן, האחיין של אורי, חוגג כמו הדוד. כמה שאהבנו את החגיגות של הדוד.

עד לסיום בונקר שהיה גורם להפועל יהוד לחשוב שוב על החיים, כמה כדורים ששרקו ליד הקורה וגרמו למבוגרים שבינינו לבדוק אם חידשו את המינוי ל"נטל"י", שעה ורבע תוספת זמן – וניצחנו. לא בטוח שכולנו נשרוד עוד ניצחונות כאלה. מה רע בכמה משחקים חביבים, עם רביעיות וחמישיות כמו שהיו לנו בליגות ב' ו- ג'? הבו לנו משחק רגוע.

צילום: ינון פוקס הגדול.

 

מסעותיי עם קבוצתי (הפועל אזור בבית)
מסעותיי עם קבוצתי (הפועל בקעת הירדן בבית)