מסעותיי עם קבוצתי (הכח בחוץ)

פלאפל קר, משחק אש

משחק נגד הכח באיצטדיון וינטר. מה כבר אפשר לאכול לפני משחק באיצטדיון וינטר? מנה ראשונה בחירייה אם אתם עורב או חתול, מנה עיקרית בחדר האוכל של שיבא אם יש לכם משאלת מוות, או לאכול בבית, או בתל-אביב, או בבית בתל-אביב. דיכאון קולינרי המשחק הזה.

אבל מסורת זו מסורת, ומאיר אומר שיש שני פלאפלים טובים במרחק סביר. "לנוער" ו"התאומים".

את הראשון לא הכרתי, מודה, אז אמרתי שנלך עליו. פאשלה ראשונה – הוא נסגר בערך כשעוד דישדשנו בליגה ג'. נוסעים ל"תאומים". פאשלה שניה – סגור. ומי שאחראי על האוכל שלפני המשחק אמור לתת התראה מוקדמת על כך מראש, ולא לגלות את זה בדיעבד. מודיעין איסוף כושל. מחדל. ועדת אגרנט. הכל עלי. לוקח אחריות.

הלכנו על "מפגש הפלאפל התימני" בויצמן, גבעתיים. מאיר אומר שזה הפלאפל הכי טוב שהוא אכל בשבועיים האחרונים. מה אומר לכם? מה שכבר אמרתי למאיר. אני חושב שזה קשור יותר לפלאפלים האחרים שהוא אכל באותם שבועיים, ופחות לזה שאכלנו לפני המשחק.

"שני דברים אני שונא", אמר צ'רצ'יל, "בירה חמה ונשים קרות". רק מי שלא טעם פלאפל קר מסוגל לומר משפט כזה. מעטים הם הדברים הגרועים מפלאפל קר. מעבר לכך שפלאפל קר הוא פשוט לא טעים, פלאפל קר משקף זלזול. אם תנועת הקהל בעסק ישנונית, פלאפל קר אומר שהכינו בבוקר ומאז הקציצות פשוט חיכו לך. אם התנועה בעסק ערה, פלאפל קר אומר שהכינו בבוקר כמות שמספיקה לאוגדה, ואתה הגעת בזמן שהתורנים כבר מורידים את הצלחות הכתומות והסכו"ם בלי החור, ועורכים את הצלחות תכלת והסכו"ם המחורר (או להיפך). קיצר – פלאפל קר זה רע ופלאפל קר זה מה שקיבלנו.

אין ברירה, עם הבטן המלאה במנה ורבע של פלאפל קר, נסענו למגרש. יש שידור ויש משחק. באנו לעבוד.

וזו חתיכת משחק. הכח וינה-תל-אביב-מכבי-רמת-גן-עמידר. מסורת. גלי-גיל, שתי אליפויות, שני גביעים והקבוצה של אבא. רכש מרשים ברמות של ליגה א', ואף למעלה מכך, הרבה כסף שנשפך, וקבוצה שנבנתה על מנת לעלות. ואנחנו, רק הגענו מליגה ב', צנועים, היינו מרוצים גם עם תיקו. אם היו שואלים אותנו לפני, זאת אומרת.

והנה, מתברר שלופא קדוש ז"ל, יהודל'ה שהרבני וצ'יקו פרקש לא פותחים בהרכב. היתרן היחסי של הכח מצטמצם. אולי אפשר עוד להוציא משהו מהיום ששי הזה, ולשכוח מהפלאפל הקר.

המשחק מתחיל, ואנחנו בתוכו. בעיטה אחת שלהם למשקוף מארבעים דונם, כמה התקפות חביבות שלנו, ההגנה עומדת בפרץ כמו שאומרים, הקישור מפתח כדורגל, ואנחנו מתחילים לעיין באפשרות של לנצח את המשחק הזה.

ואז מגיעה הדקה ה- 69. חילוץ כדור סמוך לשער שלנו, התקפה מרובת מסירות, חלקן אפילו מתוכננות, אופיר עמרם אחד שמסתכל ימינה, רואה שעמוס ומשחרר את הפקק במסירה נהדרת שמאלה, כדור אחד לאמצע (מבחינת הרוחב), עוד אחד לאמצע (מבחינת העומק), ככה וככה, וגלגול של אביתר ברוכיאן פנימה. בעיטה עם עצירות. הר הגעש בוינטר וכו'. ברוכיאן, האחיין של אורי, חוגג כמו הדוד. כמה שאהבנו את החגיגות של הדוד.

עד לסיום בונקר שהיה גורם להפועל יהוד לחשוב שוב על החיים, כמה כדורים ששרקו ליד הקורה וגרמו למבוגרים שבינינו לבדוק אם חידשו את המינוי ל"נטל"י", שעה ורבע תוספת זמן – וניצחנו. לא בטוח שכולנו נשרוד עוד ניצחונות כאלה. מה רע בכמה משחקים חביבים, עם רביעיות וחמישיות כמו שהיו לנו בליגות ב' ו- ג'? הבו לנו משחק רגוע.

צילום: ינון פוקס הגדול.

 

מסעותיי עם קבוצתי (הפועל אזור בבית)
מסעותיי עם קבוצתי (הפועל בקעת הירדן בבית)

תגובות

  • Amir A

    מי שחושב שבגבעתיים מקום שקרוי "מפגש הפלאפל התימני" יכול להיות משהו מעבר לסלוגן של יחסי ציבור, מגיע לו שיאכל פלאפל קר. 32 שנה גרתי בעיר הזו וקולינרית כל מה שתובלן ביותר מאשר שני גרגירי מלח ואולי קצת פלפל (רחמנא לצלן יאמרו ותיקי בית מנדבלט) נחשב מהפכני יותר ממה שעבר עלינו ב-77.

    הגב
    • ארז טיקולסקר

      גם אני גרתי בגבעתיים, וממש קרוב לאותו מקום, קרוב גם לבית שלי, היה מקום תימני מעולה (כולל פלאפל והבצקים למיניהם). לכן - לא מופרך.

      הגב
      • Amir A

        קודם כל כבוד על זה שלא נפלתם לקלישאה של ללכת לעובד. דבר שני, אני יכול רק להניח שגרנו בגבעתיים בזמנים שונים. משנת 1968 ועד שנת 2000 מקום תימני בגבעתיים היה פושט את הרגל כי פרנסי העיר הזו לא היו מסוגלים לעכל משהו שהוא לא לקרדה עם פרוסת לחם שחור. סבתא שלי, זכרונה לברכה, היתה חותכת מלפפון לאורכו, מפזרת מלח, משפשפת את שני החצאים זה בזה כדי שהמלח יספג, ומרגישה כמו ניל ארמסטרונג ברגע שהוא דרך על הירח מבחינת החלוציות בהשוואה לשאר הדור שלה שהיה אוכל קלקר ורץ להוריד את זה עם כדור נגד צרבת. איך, איך מקום תימני יכול לשרוד בכזו סביבה עויינת?

        הגב
        • ארז טיקולסקר

          אפתיע אותך - גרתי שם בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה. בחיי אלוהים, היה מקום תימני והוא היה טוב.

          הגב
        • צור שפי

          למה אתה אנטי-עובד? נכון שהוא קלישאה, אבל טעים.

          הגב
          • Amir A

            חס וחלילה אנטי, רק שבמסעות כאלו תמיד כדאי לנסות ולמצוא פנינות נסתרות במקום ללכת שוב פעם על בטוח.

            הגב
            • ארז טיקולסקר

              הוד השרון בליגה שלנו. לפני משחק אימון שם אכלתי את הסביח הטוב ביותר שיצא לי לטעום.

            • צור שפי

              פנינות נסתרות זה אחלה למסע קולינרי. כשאתה קצר בזמן, לפני משחק, אתה (או לפחות אני) הולך על המוכר והבטוח (=עובד).
              ופלאפל לנוער שבו הייתי אוכל כילד/נער/חייל/סטודנט וגם אחר כך היה באמת נהדר לאורך עשרות שנים (אפילו רון מיברג זימר בשבחו פעם) אבל אחר כך באה תקופה שהיו שם סכסוכים מכל מיני סוגים, ובסוף, אחרי בערך 50 שנות פעילות, העסק נסגר.

            • Amir A

              איך, איך אין כאן עדיין בלוג על אוכל? בני תבורי פעם נתן פה מתכון או שניים. קאלימי גם. התאורים של הולדן בתגובות על אוכל גורמים לבלוטות הטעם לרקוד הורה ובכלל בכל פעם שמישהו כותב את המילה חומוס מתפתח דיון לוהט יותר מאשר הדיונים שבין אסף דה-קופ ו-SHADOW.

            • צור שפי

              שאלה מצויינת אמיר, אני יכול רק להעיד על עצמי שאני שייך לאותו חלק של האנושות שאוכל, לא לזה שמבשל/כותב על אוכל.

            • אלעד כץ

              בהוד השרון יש פריקסה מעולה.
              התאומים בגבעתיים אחלה לגמרי.
              חם וטרי עם טחינה וכרוב כבוש וזהו.

            • אדם בן דוד

              הוד השרון= הפלפל בבוטקה בתחנת דלק.
              בוטקה קטן, רק פלפל בלי שטיקים. חם ונחטף- יש שם תור קטן בכל שעה.
              רב האמן והאיש הכי קיבעוני ביקום, האדון קשטן, הוא היחיד שזוכה לכבוד של עקיפת התור- הוא עוצר עם האוטו ליד, אומר "הבט, הב לי מנה" מקבל פלפל סלט טחינה ונוסע.
              וכן הוא לובש אותה חולצה.

          • יוני

            טעים, אבל לא בטופ 3 באזור המרכז

            הגב
  • מאיר

    חשוב לציין, שהייתי מאוד רעב. שבניתי על לנוער ועל הצ׳פסים המיוחדים שהיו לו וכשאתה במדבר גם סירה קוצנית נראת פתאןם כשושנה

    הגב
  • holden

    וינטר זה לא האצטדיון הזה שיושב שם לא רחוק מצומת מסובים ?בהמשך יש את שכונת כפר שלם נכון?
    אם זה המגרש אז אני מתפלא בכלל על הדילמה:
    שש או שבע דקות נסיעה ואתה באור יהודה, באור יהודה יש לך הכל מהכל: השווארמה של הטורק'י, אוכל עירקי בפונדק של משה וחיים, מאפיות בוכריות, זנגולה, בעבע, חריימה אצל אפי מדג לוקוס בשרני, יש שם אפילו עבמבר העוגיות של הטריפוליטאים, למזלי אני לא גר קרוב לאור יהודה אחרת הייתי שוקל רבע טון, למי שאוהב לחם מיוחד שהולך עשר עם כוס תה מהביל במיוחד בחורף ניתן לרכוש באור יהודה את ה -בולו,
    בולו תמיד מזכיר לי את הסצנה מה: "גבת חלפון אינעונה" א בולו בולו בולו :)
    זה סוג של לחם ריחני במיוחד עם שומר וזרעים של כוכב אניס,הבולו הולך טוב גם בימים הנוראים שאנו נמצאים בפתחם,
    אור יהודה ממלכה של אוכל ונמצאת בטווח סיגריה מהוינטר הזה, בגבעתיים יש את הבית קפה מעדנייה כזו שנקראת "טאטי, לא רע לקפה ומאפה

    הגב
    • אמיתי

      אתה הוייז של האוכל אתה..(-:

      הגב
      • holden

        לא יודע אם זה כבוד או בושה? אבל אני לא סובל וויז, לא משתמש בחארא הזה, לא סובל את הקול של הקריין או הקריינית, לא אוהב שאומרים לי מתי לפנות, ובעיקר אוהב להגיע למקום מסויים ומקסימום לשאול עובר אורח מהשכונה הקרובה,
        בחיים לא אביט אם יש פקק או אין פקק, אני מעדיף אץ השטח, וויז עם כל הכבוד נניח נקלעתי לכביש בלעדי ובאותו הרגע הכביש פנוי, נכנסתי אליו וארי דקה תאונה מתרחשת, אז מה עכשיו? לחזור רברס?

        בגדול אני מכיר כמעט את כל הארץ הקטנה שלנו, מסתדר ברוך השם ללא וויז, לגבי אוכל? האמת שיצא לי לאכול בהמון מקומות נידחים וגם במקומות מפונפנים,
        אלו היו 60 שניות על וויז , על טכנופוב ועל אוכל

        הגב
        • אמיתי

          מחמאה בהחלט ואני גם לא מחובבי הוייז. כבר נהפך למטבע לשון

          הגב
    • Amir A

      בית קפה/מעדנייה בגבעתיים חייב להיות הקסטר. גם אם המקומות הצעירים אולי מודרנים יותר, טעימים יותר או לא יודע מה, מקום שפתוח כבר 61 שנה זכאי לכבוד. אני זוכר בתור ילד קטן את החגיגה כשאמא היתה חוזרת מהקסטר עם קצת רוגלך.

      הגב
      • holden

        שלא תלך לישון רעב אמיר, או שבעצם אתה בשעון אמריקה?
        בכל מקרה לפני כמה שנים, משהו כמו 4 שנים המליצו לי על איזו מסעדה סינית ברחוב נווה שאנן 26 וגם על מסעדה ברחוב גדרה 26, הקיצור באותו יום עשיתי :פעמיים 26" על משקל-פעמיים בוסקילה,

        באותו יום התחלתי בבת גלים כריך גבטה עם בולגרית ואבוקדו אצל ויקטור ומשם נסעתי לסידור בתל אביב ואז כמובן ל26 הללו:
        בבקר אכלתי אצל ויטור כריך סטנדרטי של אבוקדו+בולגרית בג'בטה מחיטה מלאה, הבן שלו בצע לי אותה לשני חצאים ארז יפה ויצאתי לי לדרכי , היי דרומה:)

        היה יום שטוף-שמש, יום שלא ניתן לדעת מה הוא מבשר, יום מאותם הימים שבהם מתחילים הסיפורים של ריימונד קארבר, אתה יודע שמשהו יקלקל את היום הנפלא, רק שאתה לא בדיוק יודע מה.

        נפגשתי באזור הבורסה עם אדון שעובד בשגרירות -רומניה בישראל, החלפנו שיחה ארוכה ועשינו מה שהיינו צריכים לעשות,
        כאן היה לי פנאי של 3 שעות לממש את סקרנותי, זה התחיל ברחוב נווה שאנן המושמץ:
        אנשים כמוני כמוכם שהגורל התאכזר אליהם והם מנסים לשרוד בג'ונגל האנושי העדין והשביר של גוש-דן,
        חלקם פורש מחצלות ומציג את מרכולתו:נעלי ספורט משומשות, מוצרי טואלטיקה וגם אופניים גנובות(כולל אופניים איכותיות "קנונדייל")

        חיש-קל מצאתי את המקום מול חנות-ירקות וחלפן כספים, השעה היתה:1700 הערב, הרחוב כאמור שקק חיים, כמה נשים כהות עור חזרו מעמל יומם, מהמרפסות נשמע בליל של שפות שאני לא מבין או מזהה, המולה של משפחתיות שנעלמה מהרחובות"שלנו"
        לא הרגשתי ולו לרגע פחד או יראה, גם לא הסתכלתי עליהם בהתנשאות, הרגשתי רגיל.

        שנכנסתי לפונדק של הסיני הוא ואשתו ואיזה פועל או בנם סעדו על שולחן עגול, לא זיהיתי את כל המאכלים אבל בין השאר היה שם מרק עם ירק לא מזוהה ודג עם קליפה עבה של עור שמזכיר קרפיון, הם השתמשו במקלות אכילה אולם גם בכף ומזלג, כנראה התאשראלו.

        התביישתי להפריע להם, מן הסתם סברתי שהם אחרי יום עבודה וזו ההפסקה הראשונה שלהם, האישה שתוארה בכמה פוסטים כנרגנת וזעופת פנים קמה לקראתי, סימנתי לה שאני לא ממהר ושתמשיך לאכול, היא בשלה, נעמדה ושאלה מה בא לי?
        הצביעה על הקיר ששם תלויות ארבע תמונות, נודלס, באו מרקים ועוד משהו שפרח מזכרוני המתעתע,

        ביקשתי נודלס, היא ניגשה לקיטון מאחור והקפיצה לי אטריות עם המון בצל ירוק וגם בצל רגיל, היה במנה המון בשר, מנה משביעה ששווה כל שקל .

        ביקשתי לשתות צ'ינגטאו המותג הסיני המוביל של הבירות שלהם, היא אמרה שאין להם והסתפקתי בהיינקן בבקבוק זכוכית,
        במהלך שהייתי שם הם סיימו לאכול, בעלה יצא החוצה , ישב על שרפרף פלסטיק שחור וחלץ את כפכפי העור של הפועלים הסינים(גם לי יש כאלו כפכפים9זה ממש נוח ואפילו אורטופדי.

        הסיני לגם תה מספל חרסינה ואט אט שקע בשינה קלה, אשתו יצאה אף היא לרחוב, ישבה על שרפרף סמוך, הפריחה טבעות עשן לאויר ו...ירקה יריקה הגונה של גבר,

        שסיימתי לאכול לקחתי את הבירה איתי וגם ישבתי על שרפרף אולם התאפקתי ונמנעתי מלירוק.

        שביקשתי הנודלס הסינית שאלה האם אני לוקח איתי בקופסה או אוכל במקום, עניתי לה שאני מעדיף לאכול חם במקום, הדו-שיח התנהל בעברית באנגלית וקצת בפנטומימה..
        המקום לא הכי נקי, אך גם לא הכי מלוכלך, מראה גדולה מוצבת שם ונייר סופג מונח על השולחנות.

        בשש לערך מצאתי חנייה ברחוב רמב"ם, כנראה אורח לרגע מוצא כל מטר פנוי בעיר הזו, צעדתי על נחלת בנימין בכדי גם לשאוף אוויר(היה ממש נעים הערב)וגם להוריד קצת הנודלס, פסעתי לכיוון אחד העם אם אני לא טועה, חלפתי על פני "כתית"שם ראיתי את כל צוות העובדים יושבים בחוץ על קפה, מן הסתם ישיבת צוות, מאיר אדוני גם היה בחוץ נח מעמל יומו, הצצה מהירה לקפה 48 הבהירה לי שהמקום ריק ולמרות שבא לי לטעום את הקראק פאי המפורסם שלו לא נכנסתי למקום ריק מאדם, חזרתי חזרה לכיוון אלנבי, התיישבתי לי על מדרגות אבן למרגלות גזע עץ עתיק שלפני שלוש שנים חוויתי תחת אותו העץ חוויה סנטימנטלית ומרגשת, הנה חלפו להם השנים וחזרתי למקום הפשע:)))))

        ניגשתי לתחנת דלק הסמוכה, הרבצתי אספרסו ארוך ומשם נכנסתי לגדרה 26, ממול היה בר או פאב סואן, אני מניח שזה ה"מנזר"המדובר"? תקנו אותי אם אני טועה.
        המון צעירים לבושים כל אחד כאילו שלשום חזר או מהודו או מברלין, המקום היה על סף העמוס, בגדרה לעומת זאת ישבה משפחה על כל מגוון הגילאים:ילדים הורים וסבא וסבתא, מן הסתם חגגו מאורע חשוב, הבר היה פנוי ושאלתי בנימוס האם אני רשאי לשבת, השף חייך והחווה בידו על הכסא האמצעי, הוא הגיש לי תפריט יינות ישראליים שכלל בלנד של סוסון-ים ועוד כמה יינות כמו קברנה סוביניון של יקב יפו, לא בא לי לשתות(גם זה קורה לפעמים)
        הצצה מהירה בדף התפריט גרמה לי לבקש ממנו שיכין לי קציצות דג-בורי ברוטב חריימה,
        כעבור דקה הונחה בפניי פוקאצ'ה לוהטת ופנכה דיי גדולה של טחינה, טחינה אמרתי?טחינה אלוהית, ללא חומצת הלימון העודפת שהערבים בחיפה נוהגים לערבב בטחינה, טחינה עשויה היטב כמו שטחינה ירוקה אמורה להיות, בצעתי את הפוקאצ'ה וטבלתי בטחינה, שמיימי.

        אז הוגשה לי קערה עמוקה של הקציצות שוחות ברוטב אדמדם וחריף, הטבח שאל האם לא חריף לי מדיי?
        עניתי שזה חריף בדיוק במינון הנכון, דהיינו יותר מזה זה ישרוף ופחות מזה זה כבר לא חריף, יד עדינה יש לטבחים שם, טבחים כיוון ששניים עמלו מולי על המחבתות, היה זה תענוג עבורי להביט מהצד בעבודתם, תוך כדי העבודה הם שוחחו עימי ואף מצאו זמן לחמוד לצון,
        על לוח גיר רשום התפריט,
        אממה....
        אחרי הג'אבטה אצל ויקטור והנודלס אצל הסיני והבירה והקציצות והפוקאצ'ה התמלאה לי המכסה, העין רצתה עוד אבל הגוף צעק די.
        ביקשתי לי בירה קטנה של לוונבראו וישבתי ברחוב שהיה עמוס באופנעוים ובאופניים, נהניתי מההמולה ברחוב שהחשיך אט אט,

        גדרה 26 אני עוד אשוב והפעם עם תיאבון מוגבר.
        תלכו לסיני ללא חשש, מקום אותנטי ומשביע.
        חשבתי בתל אביב מדברים בצרפתית, שמעתי רק פרסית בנחלת בנימין, מלא גלנטריות וחנויות לממכר בד שפשו מחיפה, בחיפה יש רק קצת בחלוץ ואחד בשוק הטורקי, הקטע של חנויות הבד והשפה הפרסית ממש הזכירה לי את הסרט:"נשואין נוסח תל-אביב של טוביה צפיר ויוסף שילוח

        הפוסטים הללו נכתבו תחת השפעה
        אם למשתמשים בסמים יש את הלמעלה-הקוקאין ויש את הלמטה-ההרואין,
        אז אני עשיתי איקס בשעתיים על 2 פינות חמד, משניהם נהניתי, כל אחת בדרכה,
        ללא קשר הפוסטים נכתבו תחת השפעה:)
        מה זה השם הזה לחנות:בדי ראובן ונוריאל חחחחחחחחח נשבע בהן צדק שאני לא ממציא,
        רק חסרה לי חנות בשם עזריאל וגמליאל חחחחחחח

        הגב
        • Amir A

          תהיה בריא, הולדן. כשעברנו לארה"ב מהר מאוד גיליתי את הפערים בשפה. בישראל כשאתה אומר חריף אתה מתכוון לדבר הזה שגורם לכאב. האמריקאים, לעומת זאת, חושבים על הדבר הזה שיש לו טעם של סוכר. בכל מקום שבו ביקשתי שהמנה תהיה חריפה קיבלתי משהו מתוק (כנראה כדי להסתיר את החריפות מהחיך האמריקאי העדין).
          יום אחד יצאנו כל המעבדה לארוחת צהריים במסעדה אינדונזית. המלצר שלקח את ההזמנה שאל אם אני רוצה את המנה חריפה ואני, מורגל בכשל האמריקאי בנושא, אמרתי לו "הכי חריף שאתם יכולים".
          הייתי צריך להבין שמשהו הפעם שונה כשכל צוות המטבח הציץ מהחלונות והדלתות לראות למי המלצר מביא את הצלחת. אז כן, גם בארה"ב יש מסעדות שיודעות להכין אוכל חריף ובהן צדקי אני אמצא גם בארה"ב (או לפחות בקונטיקט בטווח נסיעה של עד 30 דקות מהבית/עבודה) מקום שיודע להכין חומוס ראוי.

          הגב
          • holden

            לא הייתי בארצות-הברית ככה שאני לא יכול להמליץ לך על חומוסיה, בטח ובטח לא באזור קונטיקט,
            קח אבל תחליף נגיש, אני יודע בודאות שהמון יצרני טחינה איכותית כולל משכם או מעילבון בגליל מייצאים טחינה גולמית לאמריקה תעשה לך בבית אחלה ארוחה בתוספת טחינה ,שום ולימון, היו ימים שגם לי לא היה חומוס זמין וטחינה גולמית היתה פתרון לא רע,

            אז מה שווה כל הסיפור הזה? מה שווה כל האמריקה הזו אם אין חומוס?
            מאחל לך שתמצא חומוסיה סבירה בסביבתך

            הגב
            • Amir A

              האמת שיש כאן הרבה חנויות מכולת של מהגרים מטורקיה, לבנון, סוריה ועוד. אולי באמת הפתרון יהיה למצוא טחינה טובה באחת מהן.

  • רותם

    נהדר
    גם התגובות!
    כנראה שאפגש עם ״כדורי״ בהוד השרון.

    הגב
    • ארז טיקולסקר

      תודה

      הגב
  • צ׳זרה

    שוב כתוב מצוין. אנא המשך

    הגב
    • ארז טיקולסקר

      תודה

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *