שוק מחנה יהודה נגד שכונת מחנה יהודה. כדורגל מברזיל נגד ברזיל הקטנה. יורשי הנער מממילא (יבדל"א) נגד יורשי היהלום השחור (זצ"ל). האחים רצאבי, אליפויות עם הפועל פתח-תקווה ומלכות שערים במדיה, לצד יריבות היסטורית ללא פשרות. האח של אלברמן נגד האחיין של מלמיליאן. האחיין של יעקב הלל על הספסל. כמה סיפורים אוגרת אצלה הקבוצה שמנגד, וכמה זו שלנו, והמקום צר מלהכיל את כולם. יש יוטיוב, יש גוגל, יש תאים אפורים במח. עכשיו משחק.

כך לפחות חשבנו, אבל משחק, מהצד שלנו, לא באמת היה.

כן, אני יודע, זו ליגה א', ואתמול היה צ'מפיונס, ומי הדביל לכתוב מקצועית על ליגה א' בכלל, ואחרי ערב של צ'מפיונס בפרט. אני הדביל. תתמודדו. אני מתעקש להתייחס ברצינות לכדורגל, גם של ליגות נמוכות. ככה בונים מועדון. ברצינות. לא מעניין אתכם – דלגו לפרק האוכל.

מחצית ראשונה איומה. שום נסיון להנעת כדור ומשחק מסודר, בעיטה אחת של עאטף אבו בילאל מרחוק ועוד נסיון אחד שלו שלא ממש סיכן את השער. לשכוח.

תירוץ אחד, קלוש, היה ליכולת הזו – הפציעה של יניב פינק.

בעונה שעברה הוא שיחק בקרית מלאכי, יריבתנו במאבק העליה מליגה ב'. במשחק העונה, אותו 1:1 שכמעט לקח לי את החיים, הוא היה מצוין. המאמן שלנו, עמית ברבש, הצליח, על אף ההתרגשות, לשים אליו לב ורשם אותו בפנקס. לא יודע אם באמת היה פנקס, אבל ככה אומרים. עם בוא הפגרה הוא הוחתם. אחלה מגן. אבל אתמול הוא נפצע, ופציעה של מגן שמאלי, בטח מגן שמאלי טוב, היא מכה קשה.

לטעמי, מגן שמאלי הוא התפקיד הכי קשה לציוות בכדורגל (זוכרים את אבי נמני משחק בנבחרת בתפקיד הזה?). בניגוד לשחקני אגף, שיכולים לשחק עם רגל הפוכה, מגן שמאלי חייב לדעת לשחק עם שמאל. יכול להיות ימני, רצוי לא, אבל בכל מקרה חייב שמאל טובה.

הפציעה הזו גרמה לתגובת שרשרת – אדי דדון שאינו מגן ובטח לא מגן שמאלי, נכנס. במשחק שתוכנן למערך של ארבעה בהגנה, עברנו לשחק עם שלושה בלמים. האפשרות, האשליה, שנשחק התקפי ומסודר, נפגעו מכך שציון זקן, קפיטן ציון זקן והאיש שפסל שלו יוצב מתישהו איפשהו, ירד אחורה. אדי דדון גם לא מי יודע מה שחקן אגף. הוא בכלל קשר אחורי (מצוין, אבל זה התפקיד). ליאור היילה וירין הלל היו על הספסל ולכן לא היו לנו אגפים שהכרחיים במערך כזה.

על כל אלה התווספה העובדה שהפסדנו חילוף בליגה שבה מותרים שלושה (בליגות ב' ו- ג' מותרים חמישה), שהחילוף המקצועי הראשון כבר היה השני, וחילוף שלישי אסור לעשות מוקדם מדי.

בקיצור, שישרוק כבר למחצית. שרק. ירדנו רק עם גול אחד. אפשר לחזור.

רגע, הגול הובקע מקרן קצרה. זה חשוב לי באופן אישי. בוויכוחים הפנימיים, שאין להם סוף, אני מחסידי הקרנות הקצרות. הרבה טעמים, ששווים פוסט נפרד. מחנה יהודה ביצעו את הקרן הקצרה מצוין, ואנחנו אכלנו את הפתיון. ההגנה התכווצה לכיוון המסירה, שחקן שלהם בודד בצד הרחוק, קיבל כדור, וגם אתם, עזבו אתם – אני, מכניס את זה.

מחצית שניה הרבה יותר טובה. משחק מסודר, הרבה אגפים, דביר ברוך הצעיר הפתיע – נייד, מסירות חכמות, שיתופי פעולה באגף. גם ליאור היילה שנכנס היה טוב, אם כי לא בתפקיד שלו (שינויי תפקידים הלכו מצוין נגד הכח, כשהיינו אנדרדוג, ופחות אתמול, כשהיינו פייבוריטים). היינו שווים גול. אבל, בשביל גול אחד צריך לבעוט הרבה לשער, ובעטנו מעט מדי.

ספק פנדל לטובתנו שלא נשרק – דחיפה על אופיר עמרם שהחלה מחוץ לרחבה, ואולי נמשכה לתוכה ואולי לא, ואז תיקול על הכדור וספק גם על הרגל. הפרשן בשידור הישיר (אני) היה נחרץ ואמר שלא היה פנדל. הפרשן, לאחר שצפה בשידור החוזר, פחות נחרץ, אבל על דבר אחד אפשר להסכים – אנחנו לא אמורים להיות תלויים בספק פנדל בדקות האחרונות על מנת לצאת בתוצאה טובה מול מחנה יהודה.

ואז, גול שני, שאם הילד הקטן שלי, כיתה ג', שותף במשחק ההגנה שהביא אליו, הוא מקיף את בית הספר עם תרמיל מלא חול על הגב וכותב מאה פעם "מבטיח ללמוד איך עושים הגנה, אבא". הפסד זול של מאבק על כדור באגף, הרמה לחלוטין לא מסוכנת ששהתה בערך שעה וחצי באוויר, ושני שחקנים שלנו שמאפשרים לחלוץ אחד, לא כריסטיאנו רונאלדו, בדקתי, לקחת כדור לפניהם. שיחשבו על עונש. סתם, הם אחלה, אוהבים אותם. קורה. שנאמר – "טעיתי, טעה, טעות, טועים, טעינו".

נגמר. הולכים לאכול. "גוזל וציונה" הוא המקום שנבחר. עשר דקות נסיעה במבוכי פתח-תקווה, ובלי להתלבט הולכים על מנת הדגל.

הרבה שילובים כבר ראיתי, וטעמתי, בחיי. אי אפשר להפתיע אותי. בקיוסק שליד התיכון שלי הגישו קרמבו בפיתה. חוזר – קרמבו בפיתה. אז מה זה בשבילי חצי כיכר לחם, שקשוקה, פלאפל, טחינה, חציל, חריף ועמבה? משחק ילדים.

לא ממש. חתיכת יציקה. תענוג, אבל יציקה. הרעבתי את עצמי כל היום. מהבוקר חייתי על חתיכת בורקס על מנת לבוא מוכן. ועדיין, חצי ככר לחם היה יותר מדי. לא גמרתי בצלחת כמו שסבתי המנוחה הייתה אומרת. גם מאיר לא (וסבתי בכלל לא הכירה אותו).

השילוב – מנצח. הכמות – אפשר חצי בואכה שני שליש. לבוש – אל תבואו עם הכי יפה שלכם, כי לא יישאר ממנו הרבה. זו המנה הכי מלכלכת ביקום. השולחן נראה כמו מטרה נייחת לאחר שחטפה פצצת מצרר. בערך מאה מפיות הלכו על המנה הזו והריח של העמבה באצבעות לא ירד עד עכשיו, אחרי מאה שטיפות ידיים עם טונה סבון. ולמרות כל אלה – כשאני חושב עליה, אני מחייך.

 

 

מסעותיי עם קבוצתי (הפועל בקעת הירדן בבית)
מסעותיי עם קבוצתי (סקציה נס-ציונה בבית)