אני לא נוהג לדבר על שופטים, אבל …

אבל, הפעם השופט באמת איתגר אותי, אז אמלמל משהו על שופטים.

על הארוע המשתקף בצילום, הוא שרק פנדל נגדנו.

ואין, אין בן אדם בעולם שעמד בזווית יותר טובה, ויותר קרוב, על מנת לראות שהרבה דברים יש כאן, אבל פאול אין.

(גילוי נאות – במשחק עצמו, חשבתי שהוא צודק, כי קניתי את הנפילה של חלוץ נס-ציונה – אסייג, או קלצ'קין – אבל ישבתי דונם מהשש עשרה ובזווית שמצריכה שמונה יחידות גאומטריה).

על ויכוח לאחר אותה שריקה, הוא שלף כרטיס צהוב ראשון לעאטף אבו-בילאל.

אם לא היה טועה – עאטף לא היה מתווכח, אבל ניחא.

לאחר מכן חטפנו עוד שניים. את השני ואת השלישי. לא באשמת השופט. כן באשמתנו.

אבל, אם לא היה טועה – הם היו הראשון והשני ולא השני והשלישי.

חזרנו עם גול אחד ל- 3:1 שהיה צריך להיות 2:1.

על דחיפה, ספק דחיפה, בטח לא הצגה, על עאטף, ברחבה, ספק ברחבה, הוא שלף לו עוד צהוב. אדום.

המשחק נגמר. קיבלנו עוד אחד לפני הסוף. לפני הסוף, אבל אחרי שנגמר. פרקטיקלי.

ועדיין – אם היינו משחקים טוב, עזבו טוב – בינוני, לא היה צורך לדבר על השופט. לכן, לא מתבכיין, רק מציין עובדות.

גול בפנדל שלא היה, שני גולים בקרנות מעמידה לא נכונה של ההגנה, וגול מטיילת ברחבה שכמעט לא רואים במשחקי ילדים. הגיע לנו להפסיד. גם עם משרוקית בפה של שמואל הנדוורג בשיאו היינו מפסידים. אני מניח.

זה מה שיש לי לומר על המשחק, וגם זה רק בגלל שאני לא מדבר על שופטים. אבל …

והחומוס? מה עם החומוס אתם שואלים? אכלנו אצל סובחי בלוד. המסקנה? חומוס בלוד, אוכלים ברמלה.

 

צילום: ינון פוקס.

מסעותיי עם קבוצתי (הפועל מחנה יהודה בחוץ)
מסעותיי עם קבוצתי (הכח - גביע)