אין לי היכרות אישית עם אלי זיזוב. לא שוחחתי איתו מעולם. שמעתי עליו כשהיה שחקן צעיר ומבטיח, כשהגיע למכבי על תקן הדבר הבא, סימנתי לעצמי לשים לב, ואז הוא דעך, ופתאום נעלם.

מאז, כלום, ופתאום בקיץ האחרון, הוא הגיע לנורדיה שלי. וואלה, שם גדול לליגה א', וזה כבר מעניין.

ליגה א' היא ליגה של תופעות. יש תופעה של שחקנים שעשו קריירה לא רעה, לפעמים אפילו טובה, בליגות גבוהות, ומגיעים לסיים קריירה. כי האהבה למשחק חזקה מהם. נגיד, רביד גזל בטירה. יש תופעה של שחקנים שגדלו במחלקות נוער של מועדונים גדולים, לא הצליחו לעשות את הקפיצה, ומשחקים בליגה א' בתקווה שאולי, אולי, מישהו ישים לב אליהם ויקפיץ אותם בחזרה. בדרך כלל זה לא קורה. ויש שחקנים שסומנו כהבטחות גדולות, ודעכו. כל אחד מסיבותיו. נגיד, עידן סרור שמשחק היום בהוד השרון. ונגיד, אם לחזור אל גיבור סיפורנו, נגיד אלי זיזוב.

כולה בין עשרים ושש וחצי. עתידו לפניו. האומנם? עברו מאחוריו? במשחקי האימון הוא לא בלט. קצת עודף משקל. חשדנות של אוהדים שהנה, עוד איזה כוכב עבר בא לעשות עלינו סיבוב, אבל הצוות המקצועי החליט שהוא בפנים, ונתן לו להיכנס לעניינים לאט – לאט.

אין לי היכרות אישית עם אלי זיזוב. בטח לא עם משפחתו. אבל, כאב לילדים קטנים, וכמי שביקר לא מעט באימוני מחלקות ילדים, ראיתי, ובעיקר שמעתי, בני משפחה של ילדים שאין לי ספק שאלי זיזוב היה כמוהם. לכן אני מסוגל לשער ממה הורכבו החיים שלהם מרגע שאלי הקטן הגיע, נגיד, לגיל שש.

שני אימונים בשבוע, רשימת הסעות – "פול" – עם הורים של ילדים אחרים, קבלה לקבוצה שמשחקת בליגה, שלושה אימונים בשבוע, לאחר מכן ארבעה, נסיעות בשבתות למקומות שלא קיימים על המפה, למגרשים איומים ונוראים. למה הוא לא שם את אלי בהרכב? בטח ההוא מקורב של המאמן. למה הוא כן שם את אלי בהרכב, אבל לא נותן לו לשחק בתפקיד שלו? למה הוא מרכיב לידו את ההוא שלא יודע לתת פס? בטח עוד אחד עם פרוטקציה. למה הוא מחליף דווקא אותו? הרי אלי הוא היחיד שמסוגל לשנות את התוצאה. הילד נפצע, מה יהיה? כל המשפחה סביב הילד. לא יודע מה היה מצבם הכלכלי, אבל משוכנע שהקריירה של אלי הקטן הייתה אופק שנראה לא רע. ואז לנבחרת הצעירה, וקצת לחו"ל, ולמכבי – מכבי!, ואז, עכו. ואז קרית-גת. ואז כלום.

מריבות עם מאמנים, כמה קילוגרמים, ושנה, אולי שנה וחצי בלי לשחק. ומכל התקוות, אלי הקטן, שעכשיו הוא כבר אלי הגדול, נוחת בליגה א'.

חייבים להעריך את השחקנים שמשחקים בליגה א'. באמת שקשה לכעוס עליהם. אין כסף גדול, ארבעה או חמישה אימונים בשבוע, משחקים בימי ששי, בשעות בלתי אפשריות. סטייק נהיה וול-דאן אחרי חמש דקות בשעות האלה, ומהם דורשים לרוץ תשעים. שחקנים שחלמו להיות גדולים, שהקדישו לכדורגל את כל הילדות והנעורים, שנגעו בחלום. חלקם היו ממש כוכבים בקבוצות הנוער. על כמה מהם עשו כתבות במקומונים והם סומנו כדבר הבא. ואז, הסיפורים המוכרים. אחד נפצע, השני חלה, השלישי רב עם המאמן והרביעי סתם לא ניצל את ההזדמנות. ההבדל בין ליגת העל לליגה א' עשוי, עלול, להיות לפעמים החלטה אחת לא נכונה, חוסר מזל, וכל החיים משתנים.

ליגה קשוחה, ליגה א'. לא כל מי שיודע לעבור שחקן, לעשות ראבונה, או פדאלדה, או מלה אחרת שנדב יעקובי מגלגל על הלשון, מסוגל להצליח בה. לא יודע אם אלי זיזוב יצליח בה. מקווה בשבילו, ובשבילנו, שכן.

אבל, איזה כיף – השבוע במשחק הגביע נגד הכח הוא עשה את הצעד הראשון. נכנס כמחליף בתיקו אפס. משחק שיכל ללכת לכל מקום. פתאום, פתאום התפתחה לה התקפה שהזכירה את זו של ישראל נגד שוודיה במונדיאל 1970. אתם יודעים, זו שרואים בכל כתבה שעושים על מוטל'ה. הרבה כתבות עושים על מוטל'ה, אז בטח ראיתם את ההתקפה הזאת עשרת אלפים פעם. דביר ברוך בתפקיד גיורא מצד ימין, מאתר, כמו שאומרים, את אלי זיזוב במרכז, וזיזוב מניף את רגלו מכעשרים מטר, ומשכין, מלה יפה משכין אבל הפעם היא באמת מתארת את מה שקרה, את הכדור בפינה של שער הכח. לא טיל, לא דרדל'ה, השכנה. כאילו אמר לכדור – תכיר, זהו ביתך החדש. אגב, שער ראשון בקריירת הבוגרים לאלי זיזוב. מקווה עבורו, ועבורנו, שזו תחילתה של ידידות מופלאה.

 

צילום – ינון פוקס.

 

מסעותיי עם קבוצתי (סקציה נס-ציונה בבית)