לפני כך וכך שנים, סערה הארץ בנושא שכונת הר חומה. ממשלת ישראל רצתה לבנות, הפלסטינים הזדעקו, האמריקאים גינו, וכמו תמיד, בסוף, השכונה קמה. ליד, פחות, במיגבלות, אבל קמה.

והם כל כך חכמים, אנשי הימין. הם כל כך חכמים. יודעים שהמקום במחלוקת. יודעים שלא יפסיקו להזכיר להם את זה. ברור להם שבכל משא ומתן תעלה השאלה – "אבל מה עם הר חומה?". הם יודעים, ולכן תסמכו עליהם שיוציאו לצד השני את החשק.

מה עושים? בונים, כמו שהתכוונו מלכתחילה, אבל עושים את זה כל כך מכוער, כל כך מלאכותי, כל כך שאיך שאתה נכנס ככה בא לך לצאת, ואני מדבר על הנהגים עם הקיבה החזקה, כי לכל היתר בא למות.

כל כך מכוער, שאני לא חושב שיש פלסטיני אחד שירצה לקבל את הדבר הזה בחזרה, כן הסכם שלום או לא הסכם שלום. אני, במקומם, בחינם לא לוקח את השכונה הזאת.

והדרך לשם, אוהו הדרך לשם. תשמעו סיפור.

פעם, כשהייתי בסדיר, הייתה בצורת, מי הגשמים לא הגיעו בכלל, ולא הגיעו אל הכינרת בפרט, והיא, הכינרת, הצטמקה והלכה. קו לבן, קו אדום, קו שחור. באיזו נסיעה, נקרא לה מבצעית כדי לעשות עליכם רושם, נהג הנ"נ שלנו, נקרא לו מ' כדי להגביר את המסתורין, שגר בצפון כך שלא היה לו תירוץ למה שעוד מעט אצטט מפיו, עבר ליד איזו בריכות דגים. די גדולה בשביל בריכת דגים, אבל עדיין בריכת דגים. ואיך שאנחנו עובדים לידה הוא אומר – "תשמע, אני יודע שהכינרת נעשית יותר קטנה, אבל ככה?". ולא, הוא לא אמר את זה בצחוק, מ'. הוא התכוון ברצינות.

ולמה נזכרתי בזה? כי הנסיעה להר חומה עוברת דרך כל מיני שלטים עם שמות מוזרים של חוץ לארץ. ואז, בשלט אחד כתוב "קבר רחל" כך וכך קילומטרים. ואנחנו נוסעים אחרי שעברנו את השלט הזה, ופתאום איזה מבנה, ככה, די עתיק, נגלה לעינינו. ואני, נקרא לי א' כדי לא לפדח אותי יתר על המידה, שואל את מאיר, שהוא מהאיזור במקור, "זה קבר רחל?". ומאיר, מתאפק שלא לצחוק, כי בכל זאת אם ירגיז אותי יילך ברגל, אומר לי – "יש כאן צלב, ואנחנו לא בבית לחם, איך קבר רחל?". ואני, שהתפקיד שלי בחיים זה לחשוב בעמידה ולצאת מפאדיחות, מתעשת די מהר ואומר לו – "יאללה, יאללה, רחל קבורה בקבר רחל בדיוק כמו שהיא קבורה פה". תשובה יפה, האמת, אבל הפאדיחה – פאדיחה.

ולמרות הכל, ועל אף כל זאת, ואף על-פי כן – בסוף שכונת הר חומה, לאחר שעברנו את המינימרקט, ואת המספרה, ואת המרכז המסחרי, נו, טוב, שיהיה מרכז מסחרי, ואת שביל העפר, בסוף בסוף שוכן לו מגרש כדורגל, והאמת – פנינה. שושנה בין החוחים כמגרשי בין השכונות. מטופח, עם יציע שיושב בול על הצרכים של ליגה א', עם שירותים סבירים פלוס, וגם עם מגרש חניה קטן מינוס אבל לא נורא.

ובמגרש הזה שיחקה בית"ר נורדיה ירושלים שלי השבוע, את משחק הליגה שלה, נגד קרית-גת.

לא סיפור פשוט הוא סיפורה של נורדיה העונה. זה התחיל דווקא טוב. תיקו במשחק הראשון נגד אזור, אחריו ניצחון מפתיע נגד הכח החזקה, ואחריו עוד ניצחון, פחות מפתיע, נגד בקעת הירדן הפחות חזקה. שבע נקודות מתשע אפשריות, והחבר'ה כבר פינטזו על צמרת. ואז בא הפסד, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שספרנו ששה רצופים, והבטנו למעלה וראינו את הקו האדום. בעיה.

אז לאחר כל זה, ולאחר משחק גביע שבו ניצחנו את שמשון טייבה מליגה ב', הגענו למשחק ש"חדשות הספורט" המנוח היה מגדיר גם כ"משחק על שש נקודות", גם כ"להיות או לחדול", וגם – בכל זאת, בית"ר – "למות או לכבוש את ההר".

חתיכת משחק זה היה. התחלנו טוב, תקפנו, החמצנו, אבל היה באוויר ריח של חור בהגנה. והוא הגיע. קיבלנו גול. ואז, יש תופעה רפואית כזו, כשקבוצה מובילה, המערכת החיסונית של שחקניה כושלת. כל משב רוח מפיל אותם, כל הצטננות – שפעת חזירים, כל שריטה – שבר פתוח, וכל נפילה – אשפוז במחלקה האורטופדית של הדסה. וככה, אולי, אולי אני אומר, אולי שיחקו 25% מהזמן. והשופט? הוא הוסיף שתי דקות. כנראה לא רצה להיכנס לשבת, או שלא רצה להפריע לשכנים בין שתיים לארבע, או שניהם.

ואז הגיעה המחצית השניה. אחרי זמן קצר, קיבלנו פנדל. הכשלה על אמסי גוביזה שלנו בתוך הרחבה. עכשיו, אני, יש לי קטע כזה כשאני צופה בכדורגל ויש פנדל. אני תמיד אומר למי שלידי שהשחקן מחמיץ. אם יבקיע – אף אחד לא יזכור לי את זה, אבל אם יחמיץ – יצאתי גדול. רק שהפעם, הפעם באמת ידעתי שאביתר ברוכיאן יחמיץ. הזכרתי לאבישי, השדר שלצדי, שהוא כבר החמיץ פעם, נגד מודיעין. והנה, בעט לקורה.

ולאחר עוד כמה דקות, אלי זיזוב מתנהל, כמו שאומרים, עם הכדור כעשרים מטר מהשער, בועט, פונקט לקורה השניה. "יש כישוף על המשחק הזה", אני אומר לאבישי. ואני, אני מאמין במכשפות כמו שאני מאמין באלוהים. חוץ מכשזה מגיע לכדורגל. שם באמת יש מכשפות.

ופתאום, שי נסים, חיים שלי, ושלה, שי נסים, מנסה דאבל פס שלא מצליח, שחקן ההגנה מחזיר אליו בטעות את הכדור, והוא בועט ממשהו כמו ששה עשר מטר טיל קרקע – ביטול חתונה, או ביטול יתרון. 1:1.

וחולפות עוד כמה דקות, ויניב פינק, שאבא שלו מסתובב מתחילת העונה מודאג ביציע, מרים כדור, וגוביזה, אותו גוביזה, מתנתק מכל הרעש שמסביבו, נכנס לבועה, מתרכז, מתכונן, מחשב זוויות, סינוס, קוסינוס, טנגנס, דרך שווה מהירות כפול זמן – ונוגח בדיוק בעוצמה שצריך, לכיוון שצריך, נגד תנועת השוער, 1:2.

זה נראה טוב מכדי לקרות באמת, ואכן – זה היה טוב מכדי לקרות באמת. אז דאגנו לבצע איזו טעות ברחבה, הבלם השאיר לשוער, השוער השאיר לבלם, והחלוץ לקח מה שנתנו לו, הוכשל, פנדל, 2:2 (כשזה נגדנו אני אף פעם לא אומר שיחמיץ).

נגמר? לא. הסתיים? עוד לא. מיקי רנדי לקח כדור בחצי שלנו, התקדם קצת, ואז שלח מסירה, החבר'ה אמרו א-לה אבוקסיס אבל יש אצלנו כמה שעוד כועסים עליו, אז נגיד, בשביל הזקנים שבינינו, א-לה ז'רסון (שזה כמו אבוקסיס, רק יותר טוב). מסירה על כמה וכמה, וכמה, עשרות מטרים, שנחתה בול על הרגל של גוביזה. כן, כן, גוביזה. והוא שלח את המגן לצד אחד, לקח את הכדור לצד שני, שאל את השוער, כמו שאומרים, לאיזו פינה הוא רוצה את זה, ושלח אל הפינה השניה. ממזר שכמותו. וכל זה בתוספת הזמן.

נגמר, ניצחנו, עוד מעט שבת וחייבים להספיק לקידוש. או למשחק של הליגה הגרמנית.

 

מסעותיי עם קבוצתי (הכח - גביע)