אתמול השתתפתי במה שמאיר סיקרון, מפיק השידורים שלנו, כינה, ובצדק, "ניסוי בבני אדם". ליגה א' דרום. קרית-גת. 37 מעלות. בצל. אם היה שם צל, זאת אומרת, אז היו בו 37 מעלות. לא היה. מרגיש כמו 100, היה אומר החזאי במהדורת הערב. בית"ר נורדיה ירושלים שלנו מתארחת אצל מכבי עירוני קרית-גת. הטמפרטורה הייתה ידועה מראש. לפחות שבוע מראש. עקבתי על בסיס יומי, והתחזית לא השתנתה. מישהו בהתאחדות חשב, ככל הנראה, שזה משחק מאוד חשוב. חשוב מכדי לדחות אותו. בכל זאת, ליגה א'. ישבנו במה שמכונה יציע, ואני מניח שיש על הפלנטה איזו פרגית, על שיפוד, שחוותה הרגשה דומה. בקבוק מיץ אשכוליות בארוחה שחטפנו שעה לפני, בקבוק מים של ליטר, עוד כוס מים קרים שהשדר שלנו, אבישי סלע, הביא מאיזו תופת, שתי ירידות למה שמכונה שירותים ושווה פוסט נפרד. כמה חם היה? הרטבתי את השיער והוא התייבש עוד לפני שהמים מהברז שם הגיעו אל הראש. ואנחנו עוד לא שיחקנו. על מה שמכונה דשא התרוצצו שחקנים שמתאמנים ארבע פעמים בשבוע. אני מניח שהם חלמו להיות הפרגית הזאת מקודם. כן, היו הפסקות שתיה. באמת תודה לשופט ולהנחיות ההתאחדות. בדקה ה- 23 ובדקה ה- 68. והייתה גם הפסקה. שוב, תודה. ובעיקר תודה לאלוהים, או מה שזה לא יהיה, שכל מי שנכנס למגרש הזה ב- 37 מעלות, גם יצא ממנו חי ב- 35 ששררו שם אחרי 90 דקות ותוספת זמן. בצל. אם היה וכו'. במחשבה שניה, שאני מסוגל לפתח רק לאחר שכאב הראש של 24 השעות האחרונות עשה לי טובה ונטש אותי, במחשבה שניה השתתפתי בפשע. כמה נגמר? 0:0. כולם בחיים. הפעם.

מסעותיי עם קבוצתי (עירוני קרית-גת בבית)