לא נעים – תומר חרוב

"כולם חיפשו את האשמים, אני נשארתי עצוב"

 

 

 

 

JRUC

 

היה ממש לא נעים"

פתאום מצאתי את עצמי חוזר בקול רועד על המשפט הזה בכמה וריאציות כדי לתאר את מה שהלך בעילוט ביום שישי אחרי הצהריים.

"היה ממש ממש לא נעים".

האבנים שורקות ליד האוזן כשאני מחפש את כ' שהביא את בן ה 4 שלו ופתאום לא מצאנו אותו בטלפון. אלי, אוהד ותיק שאני מגונן על האחיין שלו ומבקש מהמאבטחים להכניס אותו לתא בידוק שעמד שם ביציע, כדי להגן עליו, לא רק מהאבנים, אלא מהמראות והתחושה, כי לך תסביר לו אחר כך למה. השריקות ממשיכות ואני לא מוצא אותו, חזרתי אל היציע, הוא התחבא עם הקטן בצד ועשינו ספירת מלאי לראות שכולם בסדר.

"זה באמת לא היה נעים"

ופתאום מישהו אמר שזורקים גם מהצד השני, אז מיד ברחנו אחורה והסתתרנו מתחת לטריבונה, כמה ילדים קטנים שמתגודדים ואבות עם הטלפונים שמנסים להסביר לאישה "שעשר דקות אנחנו בדרך לארוחת ערב, אין מה לדאוג." ובכל הזמן הזה של ההמתנה אתה מנסה לחשוב רגע: מה קרה כאן? איך בכלל הגעת לפה ולמה? כי בבת אחת הכול נהיה שחור, כל השערים וכל ההחמצות, וכל השנים שאתה שם דגל ביד וכורך צעיף ונוסע לכל חור, וצוחק וקופץ ובוכה, הכול נעלם ונשאב לחור קטן בגוף ענק וחולה. נשאר רק הדיכאון ואתה אומר לעצמך: זה פשוט לא שווה את זה, לא בשביל זה הגעתי, לא בשביל זה יצאתי מהבית ודחיתי את השיעורים, העבודה, כוס קפה של יום שישי מלא שמש, סרטים, ספרים, מוזיקה, ניקיון של הדירה, חברים, בחורות. מתחת לבטון בעילוט, מסתתר מאבנים בזמן שהנוקמים מפרקים את השירותים ועוד קורא לזה תרבות.

                                    *

אחר כך כולם חיפשו את האשמים. דגלי פלסטין, התנועה האסלאמית, האוהד שחשף מולם את התחת, המאבטחים שבעיקר חיממו את העסק, המשטרה שלא הצליחה למנוע, ההנהלות, האוהדים, הגזענות, הקיפוח, הטרור, הקוראן, החינוך, התקשורת.

ואני עדיין מסתובב עם האבנים, בלב, תוהה מאיפה להמשיך עכשיו, איך אני ממשיך למכור לעצמי שמדובר באהבה טהורה, במימוש רומנטי של תרבות ספורט, שזה המפלט שלי ושם אני מרגיש הכי בטוח? האלימות עוברת לנו מתחת לאף ואנחנו לא שמים לב אליה, עד שמגיעה האבן. כשחזרתי בלילה לתל אביב, לשכונת נווה שאנן המושמצת פתאום הרגשתי הרבה יותר בטוח, ואז שמעתי על התינוקת שנדקרה.

והכי קשה זה לסטור לעצמך על הלחי כי היית כל כך תמים, כי חשבת שבתוך כל החרא וכל הלכלוך יש כמה מקומות שלא נדבקים בזה. חשבת, ואתה עדיין רוצה לחשוב שבסוף הטוב מנצח, ושמה שכולם רוצים זה לחזור הביתה בשלום, רק לחזור הביתה בשלום.

ובסוף מהדהדת השאלה הכי קשה: איך אני אוסף את עצמי ביום שלישי למשחק גביע מול אחווה עראבה?

פילדלפיה-ניו אורלינס
יותר טוב כלום מכמעט - יניב פרנקו

11 Comments

יוני (המקורי, מפעם) 5 בינואר 2014

זה נשמע איום ונורא.

אגב, אם המשטרה לא עזרה, והם הגיעו בכוח סביר, למה שהם ייכנסו למגרשים? ברוב המשחקים אין בהם צורך, ועד שיש, הם לא מספקים את הסחורה. אין לי בעיה עם המשטרה אישית, זה פשוט לא שווה את המון הכסף.

רועי מ 5 בינואר 2014

כוח שיטור צריך להיות נייד, בכל מקום.
זה לא מפתיע, מה שמפתיע שאין יותר מזה.

בני תבורי 5 בינואר 2014

תומר,
אתה חייב להמשיך להגיד שזו אהבה טהורה כי האלטרנטיבה גרועה יותר. כתבתי לא מזמן על חוויה שלי מראש הזהב הנוח והמרווח שבו אין כל בעיה להפריד קהלי אוהדים ולשלוט בכל תרחיש, שהרעה מתחילה מבית. אבות שבאים עם ילדים קטנים למשחק ופותחים ג'ורה מטונפת שבתוצאות שלה לא יהיה אפשר להאשים אף אחד אחר. אנשים חייבים ללמוד להתנהג או שלא יורשו להגיע למשחקים, חד וחלק.

תומר חרוב 5 בינואר 2014

כרגיל, מסכים איתך. מראות של אבות עם ילדיהם במגרש יכולים להיות או הכי יפים שיש או הכי מכוערים שיש, אין באמצע.

אדם 5 בינואר 2014

ארוע האבנים שלי בתור ילד לא השאיר חותם רע. בשכונת, התקווה, גם כן מתחת לטריבונה, מתחבא ממטר אבנים שאף אחד לא מנסה לעצור ואנשים מדממים מסביב.
כרגיל, מדהים כמה שהעמים שלנו דומים ומסרבים להסתכל לאמת בעיניים.
לברוח צהכדורגל בגלל זה יהיה בדיוק להמשיך לשקר לעצמנו כאילו שהכל בסדר, שלכולם טוב כמו לנו ולכולנו יש מקומות שהם אהבה טהורה. אני לא מאמין בזה. זה שאתה חושב שזו אהבה טהורה שלך מעלה סבירות גבוהה שזה אכן המצב ושום זורק אבן, בהמה או שירותים שבורים לא יכולים לשנות את זה.
יש גם שיאמרו נולדנו לסבול

תומר חרוב 5 בינואר 2014

מהות הכדורגל(הישראלי) זה "נולדנו לסבול". אני בדרך כלל משיב לסבל באהבה, אבל כשמדובר בירידת ליגה או הפסד כואב אלו דברים שמובנים לי. את האלימות אני פשוט לא יכול להבין, לא מצליח.

אגב, גם אני חטפתי אבנים בשכונת התקווה. הורדנו אותם ליגה ופתאום כל היציע שלהם חיכה לנו בחוץ. אז זה עוד היה נראה לי טבעי ואפילו משעשע, כנראה שהתבגרתי כי ביום שישי זה פשוט הרגיש לי איום ונורא.

אתה צודק לגבי הדמיון וגם לגבי המקום של הכדורגל בחיי, אבל אתה יודע, גם חרדים שואלים את עצמם לפעמים שאלות לגבי האמונה…

red sox 5 בינואר 2014

תומר – אני רק יכול לקוות בשבילך שלא ראית את הדיונים בתכניות הטלביזיה של מוצ"ש על האירוע בעילוט.
אני חושב על כמה חרא הרגיש לי לראות שמנסים בכוח להסיט את הדיון לנושא הדגלים. אני חושב על כמה חרא הרגיש לי לשמוע את שלמה שרף מספר לאומה שדו"ח טיילור האנגלי מיגר את האלימות בעזרת ענישה, ענישה ועוד ענישה, כשלשמאלו מהנהנת בהסכמה ראש הוועדה לטיפול באלימות – שופטת בדימוס שאמורה להיות בקיאה בנושא.

אני חושב על כמה חרא זה הרגיש לי ויודע שלו היית אתה צופה היית מרגיש פי 10 חרא.

תומר חרוב 5 בינואר 2014

את הדיון עם השופטת לא ראיתי, ראיתי את הדיון שלפניו בגלל שהאוהד שדיבר הוא חבר טוב שלי. אגב, דיברתי איתו לפני התוכנית ודסקסנו על מה פחות או יותר הוא רוצה לומר אבל לצערי ה"דיון" נבנה בצורה שגררה גם אותו לחילופי ההאשמות הללו.

נוטים להאשים את התקשורת ביותר מדי עוולות אבל לפחות בנושא הטיפול באלימות בכדורגל הישראלי הכל נכון. תקשורת הספורט הישראלית (המיינסטרימית) נגועה בשיח כל כך אלים שמגיעי לרמות הכי קטנות. אני לא מדבר רק על במה שנותנים לגזענים ואלימים אלא בעיקר על צורת ההתבטאות שנוגעת בכל פרשן, שדרן או שדר קווים. רון קופמן יכול לחשוף מליון שחיתויות בועד האולימפי, זה עדיין לא ינקה אותו ואת דומיו למה שהם מעוללים לספורט הישראלי.

red sox 5 בינואר 2014

אני לא משוכנע בנוגע למידת האחריות שלהם וכמה האלימות באולפנים מסיתה לאלימות בקרב המאזינים/צופים. הרבה יותר מפריעה לי רמת הדיון במובן המהותי שלה מאשר ברמה התרבותית. מראיינים "מומחים" שהם בורים בתחומם; מציגים טעונים שגויים ברמה העובדתית הפשוטה; מפשטים הכל לרמת הטיעון הנמוכה ביותר (מי התחיל? מי הגיב?).
וזה עוד לפני שדיברנו על סבך האינטרסים הגלויים והנסתרים.
שיצעקו כמה שהם רוצים, אבל לפחות שיצעקו תוכן ראוי וידייקו בעובדות.

MOBY 6 בינואר 2014

שמשהו יסביר לי את הרציונל בלהוציא ראשונים את קבוצת הבית ולא את האורחים?
אם בטדי יצאו האדומים ראשונים אחרי 10 -15 דקות הם כבר בירידות. אם נתניה היו יוצאים ראשונים האוטובוס היה נוסע ואחרי 20 דקות ה"אחים" היו יוצאים ואחרי עוד 10 דקות היו בבית.
פשוט לא מבין, זה א,ב של ניתוח סיכונים.
ממתין להסבר הגיוני.

עדידס 9 בינואר 2014

חייב להסכים ולומר שחשבתי על זה לא פעם…
הסיבה היחידה שהצלחתי להגיע אליה (בראשי) היא – הכמות.
לתת לפחות אנשים לחכות בזמן שהשאר מתפנים.

Comments closed