דמעה אחת על הרצפה / תומר חרוב

שני ילדים מפוחדים בגוש עציון.

רגליים נגררות על אספלט משובש, כפר חלחול בלילה, צעדים כבדים ונשימות קצובות, למי באמת יש כח לכל זה? מוצאים גבעה ומתמקמים, מנסים להעביר ארבע שעות מארב בצפייה על הכביש ועל הכפר, אין תנועה, אין דבר. שיחות זולות שאינן נצרבות בזיכרון, שום דבר שיישאר כעבור כמה שנים, רק תמונה דהויה של אספלט, עמוד חשמל, פנס תאורה וכמה בתים. השגרה היא האויב הכי גדול, כל יום עושים כזה מארב או  סיור רגלי יום, סיור רגלי לילה, גל"ב, חמ"ל ושינה.

ביום שישי פותחים בקבוק עראק שקט וסודי, שותים עם קרח ולימון, אבל יום שישי תמיד רחוק במארב, אפילו אם מדובר ביום שישי עצמו. ולך תדע מי היה איתך שם? איזה איתמר ירושלמי, קצין שקראו לו תום שהיה אוהד מכבי? או אולי שלושה אחרים, או רק אחד מהם, הזיכרונות מתעתעים.

על מה דיברנו שם? לא על הנערה עם העיניים הירוקות שראית מהג'יפ סיור בבית כחיל, לא על הכבשים ונוף עצי הזית שיש בשעות היום בוואדי אל ערוב ובטח שלא על המשפחה שדפקנו אצלה בדלת שבוע לפני (או אולי שבוע אחרי) והערנו אותה בקריאות רמות "ג'יש ג'יש, איפתח אל באב", זוג הורים צעירים ושלושה ילדים מפוחדים בחדר וחצי, ישנים על מזרונים. את השיחות כבר שכחת מזמן אבל את מבטי הילדים אתה זוכר, עוד ניסית לחייך אבל זה היה טיפשי. לא מצאנו שום דבר, גם לא חיפשנו באמת, סתם הפגנו נוכחות.

כל זיכרון של שיחה מארבית כזו התנדף כבר ממזמן, ברח כאסיר נמלט, כאילו לא היו שיחות כאלה מעולם, היו רק שערים ונצחונות והפסדים.

את תאי הזיכרון שלא תפסו המילים באותם הלילות מילאו שערים מכל העולם, מבית ומחוץ, של נתניה ושל יובנטוס, שערי מונדיאל, שערי יורו, שערי זכות, שערי חובה, פנדלים ובעיטות חופשיות. אימנתי את עצמי בזיכרון, נזכרתי בשער מספרת של וילנר בליגה הארצית מול הפועל רמת גן או בבעיטה החופשית של דל פיירו בחצי גמר מול מונאקו.

ובין הנערה למחסומים ולמארבים, בין הציפיות לצאת שבת לציפייה שהריאו תבוא לאסוף אותנו ושיגמר הלילה הקר או החם או הנעים הזה ונלך לישון, רק לישון.

בין כל אלה, אנחנו במלחמה. נאבקים בתחתית בעונה מסויטת, פיטורי מאמנים והפסדים בכל מקום. מפסידים בבית לנצרת ובחוץ לבאר שבע, מובילים שלוש אפס על בני יהודה בבית ונגמר שלוש-שלוש, גילי לנדאו מפוטר, אלי כהן הורג אותנו, אוהדים שרים "אלינור" ו"אשר אלון גנב גדול". ואני עולה למארב עם התוצאה של השבת, עם התבוסה להפועל פתח תקווה או אפס אפס שלא נותן כלום מול אשדוד.

ואז מגיע רובן עטר ובמארב אתה אומר לעצמך, מה קשור רובן עכשיו? אתה מאמין במאמנים מנוסים, לא מהמרים על החיים שלך על סף תהום, והקבוצה בכלל משחקת טוב, בכל משחק היא משחקת טוב אבל משהו קורה, מתפקשש. ההחמצות עוברות לך בראש כל השבוע, בכל צעד על אספלט במשך שבוע בכפר ערבי עזוב. איזו טעות של בלם שלא אמורה לקרות, השוער לא יוצא בזמן והשומר לא מגיע בזמן להחליף בעמדה.

ואתה יוצא שבת למשחק מול חיפה בבית. משחק ראשון של רובן ומנצחים 3-4 בדקה התשעים, והחזרה לבסיס עם חיוך, לפחות השבוע לא יהיו ירידות מהחבר'ה – אבל עולם כמנהגו נוהג ומגיעים למשחק חשוב בבית מול בית"ר, אתה רואה את השידור במועדון, המנצחת תברח, ונתניה מובילה, אבל אבי נימני דופק אחת בראש ושולח אותך לגל"ב בשתיים עשרה בלילה עם הליגה השנייה בראש.

המשחק המכריע מגיע ואין דרך חזרה, צריך לנצח את מכבי בבלומפילד ולקוות לנס. רביד בועט למשקוף אבל מחצית שניה הם גומרים את זה עם שתיים אפס. דמעות במועדון הפלוגתי, חבר אוהד מכבי אוכל את הלב כי הוא לא יכול לשמוח מהניצחון, חנק בגרון ושייפלו השמיים לעזאזל, המצלמה מתמקדת בגזל בעיגול האמצע, לא רוצה לרדת (הוא כבר חתום בחיפה) וילד קטן בחולצה צהובה-שחורה דומע על כתפי אביו. זיכרון  של ילד מפוחד מהבית בחלחול מחלחל אל התודעה ומתמזג בדמעה, שמתנפצת על השיש השבור והישן על רצפת המועדון הפלוגתי.   

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

דה באזר בפייסבוק

תלוי בצהובים: צפי לעונת 2011/12 בליגת העל
אתונה, אולימפיה, ספיישל אולימפיקס ומחאות בכיכר

23 Comments

דוד לביא ראש פז 7 ביולי 2011

מרגש ונוגע ללב אבל יש לזה גם סוף אופטימי – מכבי נתניה התאוששה וגם המילואים בשטחים ייגמרו בעתיד הלא רחוק.

צור שפי 7 ביולי 2011

אתה יודע משהו שאנחנו לא?

עמית 7 ביולי 2011

אדון מנהיג, אתה מרגש כתמיד.

ואשר אלון, אכן גנב גדול!

כסיפוביץ 7 ביולי 2011

נפלא ומדכא גם יחד!!!
ישראליות בשיאה

דוד מירושלים 7 ביולי 2011

יפה תומר, כיף לקרוא.
אני זוכר את הצער שלי באותו זמן.

דורון קרמר 7 ביולי 2011

בירידה הזו אני הייתי פחות מבואס. עניין של הרגל. הירידה של 93 הרגה אותי.

איתן בקרמן 8 ביולי 2011

אותו דבר… ארבע שנים בליגה ארצית, מי היה מאמין. מצד שני,טיילתי אז בכל הארץ – עכו, נצרת, ביתר באר שבע, היה יותר נעים מעוד משחק בפתח תקוה.

איציק אלפסי 7 ביולי 2011

תומר – נפלא!
ותודה שהכנסת אותי לאווירה, אני צריך להתחיל לעשות דמיון מודרך איך זה ירגיש עוד תשעה חודשים.

matipool 7 ביולי 2011

איציק – מקווה שיהיה לך במה להתנחם בכל הקשור לאנגליה .

בני תבורי 7 ביולי 2011

אני כבר לא מבואס, התרגלתי…
חוץ מזה יופי של סיפור.

הופ 7 ביולי 2011

וואו, איזה יופי. תומר – הגיע הזמן לבלוג ויפה עונה אחת קודם.
השיר המצורף מדגים בדיוק מה טוב בלהיות (היום) אוהד של קבוצה כמו נתניה לעומת אוהד מכבי חיפה או מכבי ת"א – אוהד מכבי חיפה לא יכול לכתוב שיר מקסים כזה. יש חן ששמור רק לתקופות בה הקבוצה שלך מתבחבשת.

תומר חרוב 7 ביולי 2011

תודה רבה לכולם על המחמאות.
קרמר- זה עניין של הרגל ובטח גם של גיל, אם היום נתניה תרד אני לא אקח את זה קשה כמו אז. הירידות האלו גם לימדו אותי כמה המועדון חזק כי הוא שרד אותן.
איציק, אני לא חושב שבית"ר תרד ליגה אבל מה שקורה שם זה פשוט ביזיון ניהולי, אני יודע שאתה תומך בו ללא עוררין אבל רבאק, מה צריך לקרות כדי שקורנפיין ידרש להסברים? אני לא מומחה בניהול, בטח יש פה כאלו שמבינים בזה יותר. אבל בית"ר כבר יותר משנתיים במצב הזה ומה שיש לקורנפיין זה ללכת לפירוק?
הופ, אני אוהב את מה שיש בצלחת לי ולא הייתי מחליף לרגע, אבל הייתי רוצה לטעום קצת משלך, נשבע שאני אחזיר לכם את הצלחת אחרי שנה.

איציק אלפסי 7 ביולי 2011

תומר,
לגבי בית"ר – שנה שעברה עם סגל מנוסה יותר נשארנו בקושי, אני לא רואה סיבות לאופטימיות.
לגבי קורנפיין – אפשר וצריך לשאול שאלות, אבל צריך לזכור שהוא קיבל קבוצה עם חוזים המבוססים על תקציב של 100 מליון כשברגע אחד בעל הבית נעלם ומתכחש לנכס. עצם זה שבית"ר עדיין לא הלכה לפירוק זה סוג של נס. נכון שבנתניה התמודדו עם מצב דומה של התנתקות חד צדדית של בעל הבית בצורה יפה, אבל יאמר לא השאיר אחריו שחקנים עם חוזים בגובה שהיו (ועדיין יש לכמה) לשחקנים בבית"ר.

B. Goren 7 ביולי 2011

תומר, יופי של פוסט.

MOBY 7 ביולי 2011

אני כבר אמרתי לך, מצידי תטעם מהצלחת אבל אל תשכח להשאיר טיפ (מתולתל) . אם להסכים שמשהו יטעם ממנה זה רק אתם (אבל אל תספר בשכונה שישאר לי הריבים המטופשים של ששי שבת ראשון שני).

קרקו 7 ביולי 2011

תומר, פוסט יפה יפה ומדכדך.
כוססמק על החוויות שאנחנו צריכים לסחוב דור אחרי דור, לצד הכדורגל.

כרמל דה שליט 7 ביולי 2011

תומר כתבה יפה ומרגשת

צור שפי 7 ביולי 2011

פוסט של אוהב כדורגל אמיתי. בלי לעשות מהעניין אידיאליזציה, כשאתה חווה ירידה של הקבוצה שלך אתה הופך לאוהד יותר שלם ואולי גם לאדם יותר שלם (כישלונות הם מעצבי אופי שמעטים כמותם).

קרקו 8 ביולי 2011

הסבר מצוין למה, כאוהד מכבי, אני אדם חלקי בלבד. עד עכשיו האשמתי את עצמי!

צור שפי 9 ביולי 2011

לא איכפת לי שתרדו, כדי שתהיה אדם יותר שלם, מצד שני – מה נעשה בלי דרבי?

ירון ב. 8 ביולי 2011

אח, תומר, תומר. איזה סוכריה של פוסט. יש לי הרגשה שהיו איתך במועדון הפלוגתי כל כך הרבה אנשים מכל מיני מקומות בעולם, שאוהבים קבוצות שונות ומשונות, ושהרגישו את אותה תחושה איומה על קבוצתם שלהם. דמעה על קבוצה, ולא בהכרח עקב ירידת ליגה, זה הדבר הכי שלם בעולם.

מאשקה 9 ביולי 2011

תודה תומר על הפוסט המרגש.
זו כנראה שיגרת חיינו

Comments closed