וכשבדש פספס את ההזדמנות השנייה, את זו שהיה חייב לכבוש,  אפשר היה להרגיש את העצב שנחת על היציע. קשה לקרוא לזה החמצה, הוא אפילו לא הוציא לפועל את ההזדמנות, הסתבך עם הרגליים שכאילו שכחו שהן כלי העבודה שלו והתגשמו לו על הדשא, שבעה מטרים משער חשוף.

אחרי קטמון הכל היה נראה לו אחרת. הוא כבש שער חשוב אחרי כל כך הרבה זמן וחיכה כל השבוע לחזור לדשא, להראות שהוא לא פלופ, שהוא הגיע אמנם בשלהי הקריירה אבל יש לו מה לתרום ושלא היו צריכים להספיד אותו כמו שעשו לו מגיל 17 ולא הבינו שזה בחור שילחם ולא יפסיק עד שהוא יצליח. וזה עבד, בניגוד למה שחשבו הוא שיחק בליגת העל והוא כבש שערים והוא זכה באליפות אחת שהוא היה בה מאוד משמעותי ובעוד תארים ואפילו יצא בקצרה לאירופה וגם שם כבש.

ונכון שהוא לא היה בהרכב אבל ב0-0 במחצית אמרו לו להתחמם וכבר בדקה ה51, כשהקהל מתחיל לשיר את 'ברגעים', קראו לו מהספסל ואמרו לו להתלבש כי הוא נכנס והוא כבר חשב על השער ואיך הוא מוצא את הנתיב אליו, והוא מרגיש סופר מוכן כי מרגע ששרקו לסיום בטדי הוא רק רוצה להרגיש שוב את הדשא ולכבוש, להמשיך לשחרר את הקטשופ מהבקבוק כמו שקרא לזה ואן ניסטלרוי, והוא כבר מוריד את הגופיה הזוהרת ועומד ליד הקו בתלבושת משחק ומחכה שהכדור יצא.

אבל הוא לא יוצא. השופט נותן יתרון לנתניה שמתפרצת קדימה עם דידיה קוגבניה והכדור מגיע לניסן שבועט מעמדה טובה ומחמיץ ורועי דיין נועץ את הריבאונד בנגיעה לרשת העליונה והקהל משתולל וכולם מתחבקים והוא עומד בבגדי המשחק וסלובו או שי ברדה או מישהו קוראים לו והוא חוזר אל הספסל ולובש שוב את הגופיה הזוהרת ורץ חזרה לאיזור החימום.

כמה דקות אחרי זה הוא נכנס ועוד לפני ההחמצה מהפתיחה הייתה לו הזדמנות עם כדור עומק טוב שהוא קיבל על ה16, כדור שבא בדיוק לרגל הימנית, שפגש נכון את התנועה שהוא עשה, כדור שהוא היה צריך לנעוץ בו את הרגל ואולי זה היה נכנס ואולי לא אבל זה מה שהוא היה צריך לעשות בלי לקחת את מאית השניה שהוא לקח כדי לחשוב ואז לפספס את הרגע ולהבין שהוא פספס אותו ולכן גם לאבד את הכדור במצב טוב שעוד אפשר היה לעשות ממנו לפחות בישול.

אז כששון וייסמן העביר לו את אותו כדור רוחב והוא שוב כשל להגיע למצב בעיטה, העצב נפל על היציע. זה כבר לא היה כעס (אולי בודדים) ואפילו לא תסכול. זה היה עצוב ואנושי כי זה קורה כל הזמן, לחשוב שאתה יוצא ממשבר ולהרגיש את התהליך מתקדם, להיות בטוח שהשגת את הצל שכיסה אותך ואז לפגוש את המציאות ולהבין שאתה עדיין לא מוכן. וסמי מיכאל אמר בהקשר אחר:

"המציאות מתפתחת לאט ואנחנו בני אדם ורוצים לראות את המציאות האחרת במו עינינו, בחיינו. ההיסטוריה לא צועדת בקצב שאנחנו רוצים שהיא תצעד."

screenshot_6

כל העולם כולו תשע נקודות...
מה אני רוצה מעצמי (הניצחון על הפועל פ"ת)