קשה לי להתלהב כשזה הולך טוב. קשה לי, כי אני מכיר את ההרגשה, את האמונה שהפעם זה אמיתי, שזה כאן כדי להישאר לפחות לכמה שנים טובות, שזה לא רגעי ועוד רגע המציאות תבוא ותיקח את זה. אז פיתחתי חומה בצורה של ספקנות כלפי הדברים הטובים. 1300 אוהדים מגיעים לעכו בערב קפוא? אני אתעקש לזכור את הפעמים שהיו כמה עשרות בודדות. הקבוצה מנצחת ונראית טוב? זה כבר קרה בעבר והתפוצץ בפרצוף. ניהול חדש ומבטיח? גם מזה כבר התלהבתי בעבר ונכוויתי. וברור שכל פעם זה שונה אבל אי אפשר לדעת מאיפה ואיך תבוא המכה, מה יאכזב אותך, מה יכשיל, מה פתאום יתפוצץ לך בפרצוף.

מתבקש לשמוח ולחיות את הרגע. זה בגדול מה שאני מנסה לעשות תחת חיים מחרידים בתוך לולאת זמן בין עבר לעתיד. כשאתה יודע מה היה אבל לא מה יהיה, אז מה שנשאר זה העכשיו ונכון שבקונג פו פנדה נאמר שההווה הוא מתנה ולכן הוא נקרא present אבל יש משהו באהדת כדורגל (ובכלל בחיים) ששם את הכל על ציר. כן, הכל זה תהליך, כמו שכותב פרוסנר: "הפער בין מה שאתה לא יודע שקורה למה שנראה לך שקורה."

אבל מאיפה מתחיל התהליך? מה עם מה שקרה עד עכשיו? מה עם הדפוסים שהתרגלנו אליהם? זה כבר מוטמע בנו כל כך חזק. להיכנס לזוגיות בגיל שלושים פלוס זה לא כמו להיכנס אליה בגיל עשרים; יש הרבה מטענים שאנשים סוחבים עליהם, הרגלים שהם פיתחו לבד ועכשיו כבר קשה להכניס לשם עוד בנאדם וקשה להאמין שהנגיעה הרגשית באמת נוגעת במקומות בהם אתה מצפה שהיא תיגע, קשה להרגיש את הלב אחרי שנים בהם הוא היה חסום למגע מחשש שישבר. קשה לקבל את זה שהדברים מצליחים פתאום ועוד באופן שנראה כל כך חלק, כאילו כל הקשיים של הקפאת ההליכים ומינוס תשע הנקודות לא היו קיימים, מחקנו את המינוס הזה ועכשיו יש מציאות של קרנבל, עם קונפטי והמנוני אהבה ביציע לעלי מוחמד וסולובדאן דראפיץ.

15894720_1379968642037980_5639552590855025568_n

אני רוצה להאמין שמה שנראה קל מבחוץ הוא תוצאה של עבודה קשה. הוא תוצאה של מודעות, של הבנה באיזה אופן צריך ללכת את הדרך הזו כדי שהיא לא תוביל לאותו מקום. אני רוצה להאמין שלהאמין זה לא מספיק, שצריך לעבוד וצריך לקבל את הקשיים שיגיעו בדרך, שצריך להתמודד איתם מתוך הכרות אמיתית עם הטעויות שכבר עשינו, עם הטעויות שנעשה אבל שלא נפחד לעשות אותם.

חשבתי אתמול על כך שמאז שהאייטיז נגמרו בשנת 83, בכל עשור היו לנו כמה שנים קטסטרופליות וכמה שנים טובות והמעברים האלו בין הפסגות לעמקים היו קשים עד שהכל קפא והקרח כיסה אותנו והגן עלינו שלא נצטרך להרגיש את האדמה, אבל החום נכנס ולאט לאט הוא מפשיר ופתאום יש בוץ כזה שבא לך להיכנס אליו ולהרגיש אותו על המגפיים, בוץ שמדביק אותך חזרה לאדמה ואתה יודע שאולי יבוא שוב החום וייבש אותה ואולי גם תוכל לשבת עליה בנחת, לעשות פיקניק נחמד עם חברים, להרגיש את הנעימות של העשב שצמח ולזכור שפעם היה כאן קרח שכיסה את הכל אבל עכשיו אפשר לשבת על הדשא ולשמוח קצת.

 

מה אני רוצה מעצמי (הניצחון על הפועל פ"ת)
להציל את הפועל תל אביב