המחברת של סבתא ברטה (אחרי הניצחון על נצרת-עילית)

סבתא שלי חוסכת כסף לכל הנכדים הרווקים שלה. מאה שקל בחודש היא שמה בצד וכותבת במחברת את השם, החודש והשנה. כשהרווקים יתחתנו ויביאו ילדים, בעזרת השם, היא תמשיך את המסורת ותעביר את החיסכון למחברת השנייה, למחברת הנינים. השמות כתובים בחצי אותיות דפוס וחצי כתב, היא מעולם לא למדה עברית בבית ספר או באולפן אבל הצליחה ללמד את עצמה קרוא וכתוב בגיל די מבוגר.

היא הראתה לי את המחברות בארוחת צהריים לפני המשחק. כשיש משחק בית בשישי אני מגיע אליהם לפני המשחק ושומע קצת על אירועי השבוע שלה ושל סבא. הפעם ניסו לגבות לה כסף על מכשיר שמיעה שהיא הייתה אמורה לקבל בחינם מקופת חולים, לגנוב אותה בלי בושה, אבל היא התעקשה וחזרה לקופה כדי לברר ולהכריח את הפקידה להרים טלפון לחנות שתחזיר את הכסף. היא לא פראיירית, תמיד מתעקשת ושואלת ועומדת על שלה, במיוחד מול רופאים. היא לא תקבל שיט מאף אחד. מנסים לעבוד עליה? היא תחזור ותיקח חזרה את המאתיים שקל מהמוכרת שהכניסה אותם לארנק שלה, אפילו לא לקופה.

אז אחרי שסבתא שלי החזירה לעצמה את הכסף שנשדד והשקיעה אותו בנכדים ובנינים, מכבי נתניה קיבלה השראה והביסה את נצרת עילית אחרי מופע האימים של השופט ברמת גן והראתה שגם לה יש עתיד. ניסן דנון שהגיע מכפר קאסם אחרי שהסתובב בנשר והרצליה כבש את הראשון אחרי שש דקות והכין את המצב השני במסירה יפה לויקי כחלון שהמשיך לדיא סבע שכבש את ה11 שלו העונה (וגם השלים ל12 מאוחר יותר). השער השלישי הגיע מהקפצה נהדרת של דידיה קוגבניה לתנועה טובה של שון וייסמן שנתן גול של חלוץ קר רוח. כל השמות בפסקה הזאת (חוץ מסבתא שלי) לא עברו את גיל 24. אם מוסיפים להם את עלי מוחמד (שתוך שנה שנתיים ישחק באירופה כי הוא גדול על הכדורגל הזה), אביב אברהם, ברנקו ורגוץ ודין גל השוער אז יש למועדון הזה בסיס לשנה הבאה בליגת העל ואולי אפילו יותר.

ובכל זאת צריך לסייג. הליגה הלאומית היא ליגה שקרנית. לתת חמישיה (בעשרה שחקנים מהדקה ה35 אחרי הרחקה מיותרת של ניסן) זה מרשים בקנה מידה מאוד מסוים. זו ליגה בה אי אפשר לדעת למה השוער משמיט כדור או למה הבלם מפספס את הסגירה, אולי זו חולשה מול היריבה ואולי זה משהו אחר. ועדיין יש כאן משהו שצריך לנצל, משהו שיכול לעבוד בכדורגל הישראלי – מומנטום. יש פה מומנטום של צוות מקצועי שמרגיש בטוח בקבוצה שלו ובעבודה שלו, כל כך בטוח שהוא לא ממהר לעבות את ההגנה או הקישור אחרי הרחקה ובוחר להכניס חלוץ על חשבון בלם שנפצע במקרה אחר. ביטחון של מועדון שלא ממהר להביא חיזוק בינואר למרות שנורא מפתה לשפר ולשדרג (ובטח לא חסרים סוכנים מסביב שמציעים) את הקבוצה כי בינתיים כל פעם שהוא פנה לספסל זה עבד והסגל הועמק.

*

אפילו עוז אריאל שיחק אתמול לכמה דקות. למי שלא מכיר, עוז אריאל הוא גיבור בית"ר נורדיה לשעבר שחתם בקיץ בנתניה ואלו הדקות הראשונות שהוא קיבל בליגה. עד עכשיו הוא לא ממש הסתגל לקצב ולדרישות הפיזיות, הוא נטה להיפצע הרבה ובכל מקרה העמדה שלו עמוסה בשחקנים וכישרון אז הסיכויים שלו לשחק היו קטנים. אחרי המשחק מול רמת גן חזרתי הביתה באוטובוס וירדתי ליד אחד ממעוזי ההיפסטרים בתל אביב, הבתה. עברתי ליד בית הקפה (עם השירות הנוראי בתל אביב) ומישהו שזיהה את הצעיף של נתניה קרא לי ושאל אותי כמה יצא. אלו היו שלושה אוהדי נורדיה שישבו וגררו אותי לשיחה מעניינת של חצי שעה על כדורגל, קבוצות אוהדים, ליגות נמוכות ומעמד מכבי נתניה בתודעה הלאומית. חובבי כדורגל הם גם חובבי נוסטלגיה, תן להם לשפוך נתונים היסטוריים ומשחקי עבר והם לא יפסיקו אבל שמתי לב שגם בשיחה איתם (עד כדי כך ששכחתי להגיד להם שבכל שישי בבוקר בדרך לעבודה אני רואה את אורי עושה ג'וגינג באלנבי עם סווטשירט של ביתר) וגם בשיחות עם החברים מנתניה לאחרונה, אנחנו מדברים בעיקר על העתיד, על בנייה ויסודות, על דרך. ובתור אחד שנמאס לו שבכל איזכור שלו כאוהד נתניה מזכירים לו את מכנס וגריאני, זה עושה לי טוב. טוב כמו שסבתא שלי מרגישה כשהיא חושבת על שם נוסף במחברת הנינים.