'בצריפים' – סיפור לשבת

בצריף המרוחק ביותר.

מעולם לא הכרנו, מעולם לא נפגשנו. ישבנו ביחד באותה בכיתה, למדנו באותו בית ספר אבל מעולם לא נפגשנו. אמא שלו הייתה עיראקית, מבגדד כמו אמא שלי. אבל הם גרו בקצה של הצריפים, ליד בית הקברות. אצלנו כולם היו עיראקים, אמא, אבא, עשרת האחים והאחיות של אבא שלי שגרו לידנו. לסבא שלי הייתה חנות ירקות וכשהוא היה מגיע לצריף אחרי העבודה, היה יושב על הכסא ליד הכניסה וסבתא שלי ירדה על הברכיים, הורידה לו את הנעליים ונעלה לו את נעלי הבית. אנחנו היינו שבט, דודים, בני דודים.

הוא גר בצריף הכי מרוחק, ליד בית הקברות. אמא שלו הייתה הולכת ברחוב ומדברת לאף אחד, חושבת שרודפים אחריה. שתומת עין מלידה. את אבא שלו ראו מדי פעם, מגיע שיכור לצריפים, מקלל ומרביץ לה, מכניס לה מכות רצח עד שמישהו יוצא  ומפריד. היא לא הייתה היחידה שקיבלה מכות בצריפים, אבל לפחות לאחרות היה בעל בבית, הוא הגיע רק כדי להרביץ בצריף המרוחק ביותר, ליד בית הקברות. כשגדל והיה בן שלוש עשרה ואבא שלו הגיע לעוד סיבוב שיכור של אגרופים הוא הרים פטיש ואיים להרוג אותו, שני שכנים תפסו אותו ברגע האחרון. מאז הוא כבר לא הרביץ לה, אבל היא המשיכה לקבל מכות ולדבר לאף אחד ברחוב וכולם אמרו שהיא משוגעת בלי עין מלידה. כשהיה בצבא, שכנה אמרה לה שהוא נהרג. הוא חזר לבקר אותה בבית חולים בפרדסיה, נכנס לחדר הלבן והבוהק שמסריח מסדינים חלקים יתר על המידה וראה אותה קשורה במיטה ולא מאמינה שהוא חי. היא לא האמינה שהוא חי, השכנים אמרו.

הם היו הכי עניים בצריפים, איפה שכולם היו עניים הם היו הכי עניים. עם הצריף הכי קטן והכי מרוחק ליד בית הקברות, עין שתומה ודיבורים אל עצמה. מעולם לא הייתי שם, מעולם לא נכנסתי אל הצריף שלהם. אני הייתי בת שש כשנכנסתי לא' והוא היה כבר בן שבע. בכיתה ה' המורה הושיבה אותנו יחד ואני בכיתי כי הוא היה הכי מופרע ורצה לנשק אותי על הלחי. כבר היה מעשן בדלי סיגריות מהרצפה ומוכר לאשכנזיות מהוילות את הפירות שגנב להן מהעצים. בכיתה ז' הוא כבר היה חבר שלי. בכיתה ח' הוא עבר לקיבוץ מחניים והייתה לו משפחה חדשה וחברה חדשה, נגבה. והיה לו גם כלב וסיפורים על מדורות וצליית יונים.

בכיתה ט' הוא חזר, כדי לעבוד. לא היה לו כסף לאוכל אבל היה קונה מכנסי פדלפון מבריקים, גידל שיער ופיאות. אנחנו כבר לא היינו בצריפים, דוד עוזי הלווה לנו את כל הכסף שהיה לו כי הלך לגור בקיבוץ וקנינו בית בשיכון ותיקים. הם נשארו שם אחרונים, בצריף הכי רחוק וקרוב לבית הקברות. עד שגם אותם העבירו, לשיכון סלע. אני למדתי בשרת והוא עבד והיינו זוג. ובצבא היינו זוג ואחרי הצבא הלכתי לעבוד בבנק והוא עבד באגד עד שפיטרו אותו כי הוא לא היה חבר. אבא שלי קרא לו פושטק ושנא אותו ואמא שלי לא דיברה איתו שנתיים אחרי החתונה כי הדבר הראשון שקנה היה מערכת סטריאו.

ומעולם לא נפגשנו, מעולם לא הכרנו. גם לא בכיתה א' כשהוא נכנס עם התלתלים הקצרים שלו, ילד שחור שהולך מכות עם כולם. גדול מכולם. עני מכולם. כולם היו בצריפים, גם אשכנזים אבל הם עזבו מהר יותר, אנחנו אחריהם והם נשארו אחרונים. המשוגעת שהולכת ברחוב וצועקת שתומת עין מלידה עם בעל תימני שיכור שמרביץ מכות רצח, פטישים מתעופפים בחצרות של האשכנזיות עם עצי הפרי שהוא גנב וסחב כדי לקנות מערכות סטריאו ליד בית העלמין. הם נשארו אחרונים בצריף הכי מרוחק ליד בית הקברות.

הוא נכנס לכיתה א' שבוע אחרי כולם והמורה אמרה תכירו זה מרדכי. כששאלו אותו למה הוא כבר בן שבע אז הוא אמר שאבא שלו היה חולה ולכן הוא לא נכנס לכיתה א' בשנה שעברה. אחותי סיפרה לי שזה לא נכון, שלפני שנה נשרף למוות תינוק בצריף המרוחק ביותר, ליד בית הקברות ובגלל זה הוא לא היה בכיתה א'. לא הכרתי אותו מעולם.

 

 

פרשת משפטים - חקיקה חברתית
לקראת הדרבי של ברלין

18 Comments

אסף the kop 24 בפברואר 2017

יפה.
אבל למה הוא הקשיב בסטריאו ?

דיזידין 24 בפברואר 2017

אהבתי, חזק, נותרתי סקרן לגבי דמות המספרת.
אסתכן בשטות גמורה ואולי בחוצפה ואוסיף: אתה יותר אתה כשאתה כותב על כדורגל.

וגם כשסבא שלי היה חוזר מהעבודה ומתיישב על הכורסה שלו, הסבתא הגרמנייה שלי היתה כורעת מולו, מורידה לו את הנעליים ונועלת לו נעלי בית. ואז היא היתה מביאה סיגר ענק, או שארית של סיגר ענק, מדליקה אותו, ותוקעת לו לתוך הפה.

תומר חרוב 24 בפברואר 2017

תודה.
הדמות המספרת היא אמא שלי. אני אני אחר על כדורגל.

אלכס(אחר) 24 בפברואר 2017

סיפור עמוק ומציק, השאיר אותי קצת מדופרס אני חייב להודות…

ששון 24 בפברואר 2017

לא הבנתי כלום. שלחתי לחבר, קצת יותר אינטיליגנטי ממני, וגם הוא לא הבין כלום.
אני כותב זאת חלילה בלי זלזול.

תומר חרוב 25 בפברואר 2017

זה בסדר גמור, תודה על התגובה.

רינוס מיכלס 25 בפברואר 2017

הבנתי את מאפייני הסיפור , אבל יש משהו שלא הצלחתי להבין ,
מה הכוונה בהדגשה החוזרת על עצמה בסיפור –
" מעולם לא נפגשנו "
" מעולם לא הכרנו "
" לא הכרתי אותו מעולם " ?

מההבנה שלי , זה סותר את כל הסיפור בינו לבינה אחר כך …

ודבר שני , למה הסיפור המעניין הזה כל כך קצר ???!

האם הוא באמת כזה קצר ואין מה להוסיף ולספר בו עוד ?
או שהיה איזה מסר חבוי שרצית להעביר דרכו ( ולכן הוא מסופר בדרך קצרה וקולעת ) ?

תומר חרוב 25 בפברואר 2017

הסיפור קצר כי הוא מבוסס על הורסיות שנצרבו אצלי בזיכרון מהסיפורים של הורי שהכירו בילדותם במעברה. בהחלט יתכן שארחיב אותו כי יש על מה אבל זה נוגע גם בתהליך אישי.
אני מבין את ההערה לגבי החזרות, אני מסכים שיש בהן משהו לא מובן. אני יכול להגיד שהחזרות האלו באו להראות את חוסר היכולת להכיל את האירועים ובאמת להכיר את הדמות השניה, אני יכול להגיד שהן אומרות שהסיפורים הללו לא שלמים. ואולי זה גם יהיה נכון, אבל החזרה הזו פשוט הניעה אותי בכתיבה של כל פסקה, העבירה את המילים אל המקלדת וזה גם מצא חן בעיני פואטית אז השארתי את זה.

רינוס מיכלס 25 בפברואר 2017

תודה על ההסבר , מקווה להמשך

אמיתי 25 בפברואר 2017

תודה.
,,,,,,,,,

דוד מירושלים 25 בפברואר 2017

נפלא תומר! תודה רבה.

ארם אבירם 25 בפברואר 2017

יפה. מעניין. מובן ולא מובן.

אזרח ותיק 25 בפברואר 2017

זה יפה, זה נוגע ללב, זה כתוב בכישרון רב.
וזה גם עושה טוב שאפשר להניח רשימה כזאת בין הרשימות על עניינים שברומו של עולם (כדורגל, פוטבול, כדורסל וכל היתר)

אריאל 25 בפברואר 2017

מצטרף לכל מה שאמרת.
תודה תומר, סיפור נהדר.

MOBY 25 בפברואר 2017

סיפור קצר מהדהד, תודה.
לי הוא מובן למדי

ג'ון מקינטייר 25 בפברואר 2017

מקסים ויפה ועצוב. תודה.

תומר חרוב 25 בפברואר 2017

תודה רבה על התגובות ושבוע טוב.

Yavor 26 בפברואר 2017

תודה. מעניין ומרגש. מודה שאחרי ההבהרות שלך בתגובות נהניתי יותר, ושעדיין לא ברור לי העניין של "מעולם לא נפגשנו"
שבוע טוב

Comments closed