אלגרי הכניס אותי לבעיה עם ה4-2-3-1 החדש שלו שרץ כבר כמה חודשים ושינה את העונה של יובה. כי זה נהדר לשחק ככה נגד רומא ונאפולי וגם נגד פורטו אבל מה עושים כשבארסה ניצבת ממול? היתכן שקבוצה איטלקית לא תנסה לנצח את ברצלונה עם צבא פיטבולים באמצע ותעדיף את הרכות האלגנטית של פיאניץ' וחדירה? לא זאת אלא שיש סבירות גבוהה מאוד שאלגרי יעלה למשחק הזה עם שני מגנים ברזילאים (נהדרים) כשמנגד ירוצו על הקווים מסי וניימאר וזה כשלעצמו מלחיץ אותי מאוד.

אני אדם של הרגלים וקשה לי לשנות. לא שאני נגד מערכים התקפיים אבל זו תכנית ב', כשהדברים לא עובדים או שחייבים ללכת על כל הקופה. כמו שליפי עשה בחצי הגמר נגד הגרמנים ב2006, הוא הבין (את מה שקונטה לא הבין ביורו האחרון) שאיטליה לא תנצח את גרמניה בפנדלים אז הוא העלה את כל מה שיש לו להתקפה, את דל פיירו ויאקיווינטה והחל לתקוף מהכנפיים עד שבא גרוסו ועשה מחווה לטארדלי.

והנה אלגרי פיתח מערך שאין שום דרך בעולם להפוך אותו ליותר התקפי. מילא ארבעה בהתקפה, אבל זה לא ששני הקשרים באמצע הם גאטוסו ואמברוסיני ועל המגנים כבר דיברנו.

אז איפה האיזון בין יובה ההתקפית לכישרון של בארסה? מנדז'וקיץ'! סופר מריו הוא איש המפתח, חלוץ הפלדה שלא מסוגל להפסיק לרוץ. בכל הפארסה ההתקפית הזו, מנדז'וקיץ, שנראה על פני השטח מוגבל, הוא האיש הגמיש ביותר של המערך הזה. מנדז'וקיץ הוא בלם שהתחזה לחלוץ וזה עבד לו, הוא לא סקורר כמו היגוואין אבל הוא כובש, הוא אופציה נהדרת לכדורי גובה לאגף השמאלי שאותם הוא מוריד באלגנטיות לדיבאלה או לסנדרו ולמרות שעל הנייר הוא קיצוני שמאלי אלגרי מנצל את הריאות הבלתי נגמרות שלו להיות קשר דפנסיבי בהגנה. וכשקוואדרדו עושה את זה מהצד השני, רק עם אחד הדריבלים הטובים בכדורגל האירופי, אז יובה אלגרי בעצם חוזרת למקורות והופכת להיות קשוחה יותר, רצה יותר ובעיקר עובדת קשה הרבה יותר בשביל דיבאלה שהמערך הזה נבנה במיוחד בשביל הכישרון שלו.

האם זה יספיק מול בארסה? אי אפשר לדעת. יש שם יותר מידי כישרון התקפי שיכול לגמור משחק בהברקה. לפי קאלימי הסיכויים הם 82.18 לטובתה ואני עדיין פוחד שאינייסטה וניימאר יחגגו על האגף הימני הפריך יותר של יובה (ואולי זו הסיבה שאלגרי יעדיף שם את ליכשטיינר) אבל יובה מגיעה להתמודדות הזו עם כמה שאלות לבארסה, והיא תצטרך לענות.

 

 

כדורגל מוזר (אחרי הניצחון על בני לוד)
4-2-3-1 (יובה-בארסה.נוק אאוט!)