החדר נראה דחוס מידי. אני בוחן אותו פעם אחת ולוקח צעד אחורה, שניים. מנסה לנשום אוויר, להסדיר את התודעה ומעיף עוד מבט, הרעש קורא לי ואני מתמסר, צעד אחד פנימה ועוד אחד, אני מפלס את דרכי בצפיפות, דורך על הביט ומרחף על המלודיות. החמצן דליל אבל אני רוקד, השרירים אוהבים את התנועות האלו. התופים נכנסים ומטפסים גבוה ואני נזכר ביציע. ערב לפני משחק עונה, ואני בעראק. יצאתי ששון גבאי ב"אנחנו במפה", זו לא דוגמא, לא.

מפחיד אותי שיהיו הרבה אוהדים היום. כולם מצפים למשהו גדול ואנחנו לא טובים עם הציפיות האלו, כלומר אני לא טוב עם הציפיות. היו לנו משחקי עונה בעבר, היו כמה שלקחנו והיו כמה שהפלנו על הרצפה  ואני זוכר בעיקר את מה שהיה למטה והיינו למטה. אבל כשמטפסים מלמטה, ממורדות ההנגאובר, אז מבינים שצריך לאפשר לדברים הטובים לקרות ולא לפקפק בהם, שצריך לשמוח שהעיר בטירוף, שמתנפלים על כרטיסים, שיש קמפיין נהדר של האוהדים  שקורא לכולם להגיע בצהוב, שאנשים שלא הופיעו שנים מחפשים כרטיסים ורוצים להביא גם את הילדים.

ועדיין, כשאני מביט כמה שעות קדימה, אני מסוגל לתאר רק אכזבה. מנגנון ההגנה במלוא כוחו, לא לצפות ליותר מידי, לזכור את מצרים שלמרות שיצאנו ממנה, היא עדיין בתוכנו ומופיעה לפעמים. אבל אדם צריך להתבגר וצריך לדעת מתי להתמסר למשהו טוב. אז נכנסתי לחדר הצפוף מידי ורקדתי, רקדתי כי הרגליים ביקשו את זה, כי הגוף ידע שזה זמן לרקוד ולא לחשוב, לא לחשוש.

והיום אותם רגליים יטפסו במדרגות היציע העליון, למקום הקבוע שלי, עם המשפחה הקבועה והאהובה שלי שיודעת וחולקת איתי את כל הפחדים, ואנחנו נעמוד ונמחא כפיים, ונשיר ונשתגע וניתן לנפש להתמסר למכבי נתניה במשחק גדול כי זה מה שאנחנו עושים ואין לנו בעיה לחזור ולגאות עם הקבוצה שלנו גם אחרי השפל הגדול ולבוא לשחק על עונה.

 

4-2-3-1 (יובה-בארסה.נוק אאוט!)
פתיחת חלון ההעברות בזמן הדרבי המילאנזי