עוד משחק על כל הקופה, משחק על העונה הבאה. היו יותר מידי כאלו בשנים האחרונות ולפני כל אחד הזיכרון עובד שעות נוספות ועורך השוואות; איפה היינו לפני שנה ואיפה אנחנו היום.
והתהפוכות מקהות את הרגש, זה נראה מיותר להיזכר בפארסה של העונה שעברה ולחשוב על ההווה כמשהו שונה (והוא שונה) כשאתה יודע שכבר הרגשת ככה רק לפני שנתיים. "משהו חדש מתחיל" או "בונים משהו חדש. ביחד." צודק פרנקו כשהוא אומר לי שאלו סלוגנים יפים אבל המציאות תמיד שונה מסלוגן ויגיע יום שבבואתה הלא נעימה תופיע במראה שלנו ונצטרך להתמודד איתה.

אבל היום הוא לא היום הזה. ברוב העונה ליוותה אותי המטאפורה של אהבה בוגרת והיא לא באה משום מקום, הכרתי מישהי השנה ואחרי כמה תהפוכות אנחנו כבר לא יחד. אולי יום אחד נהיה ואולי לא אבל בדרך למדתי משהו על סיפורי אהבה, הם לא מופיעים כמו שאנחנו חושבים שהם אמורים להופיע. בתרבות הם מוגשים לנו כהגשמה של הפנטזיה ואולי זה באמת כך כשאתה צעיר אבל כשאתה מבוגר אתה מגלה כמה קל לך לוותר על משהו שסוחף אותך וכמה זה קשה כשמדובר במשהו שמחלחל לאט לאט.
ב99/00 קיבלנו שישייה מאשדוד במחזור הראשון, מיד אחרי עליית הליגה הכי מרגשת בכל הזמנים ומשהו חדש שהתחיל. אירחנו בהרצליה עם מלא אוטובוסים צהובים שיצאו מהתחנה המרכזית שחזרו מבוישים אחרי שאלק נילאש ואלון חזן שחטו אותנו בתוצאה שהכי מזוהה עם מכבי נתניה. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי שאני את הקריירה הקצרה שלי כאוהד סיימתי וביקשתי שלא תרשה לי ללכת יותר. זה לא באמת עבד, לאט לאט למדתי לאהוב את מכבי נתניה ולתת לה לחלחל אלי, למדתי בדרך קשה שלא להתרגש כשזה רע ולא לעוף כשזה טוב. למדתי מה זו אהבה בוגרת.

המקום אליו חלומות הולכים למות (לקראת הפועל ר"ג)
4-2-3-1. תעלומת הנסיכות (דני מחכה לריאל)