לפני הכל, כמה מילים על הפועל.

אני מודה, אני שמח שהם ירדו. זו לא שמחה מכביסטית לאיד (המופע של הפנאטיקס הוא אחד הפאטתים שראיתי, מה הטעם בשמחה לאיד נטולת הומור? מאפיין קבוע של היריבות המאוסה הזו). זו גם לא שמחה מוסרית. זו שמחה של סגירת חשבון עם המועדון שלמנהליו ומקורביו היה חלק לא מבוטל בריסוק מכבי נתניה בעונה שעברה.

 

אבל לצד השמחה שזה נגמר ככה, כואב לי על אוהדי הפועל שעברו את הדרך הזו. לא מגיע לאף אוהד ולא משנה אם היה פאסיבי או אקטיבי, אם ראה או לא ראה, לחוות את החוויה הזו שהמועדון שלך הוא בעצם בכלל לא שלך, שהוא לא קיים בשביל שיהיה לך ולחברים שלך ליציע כיף אלא שהוא קיים בשביל מטרות שלא ידעת שהן בכלל קיימות, שאין שום סיכוי שתבין אותן. ולהיות בתוך זה כשאתה לא יודע למי להאמין ומה נכון או לא, ומי רוצה בטובתך ומי רוצה ברעתך, זו הרגשה נוראית.

אני חושב שחשוב שאוהדים ירגישו ירידת ליגה. אני כמובן מעדיף שלא נרד שוב אבל יש בזה משהו שממרכז את התודעה של האוהד. אתה מרגיש שהכל נגמר אבל בעצם אתה לומד שהכל מתחיל ואין הרבה הבדל. אתה מגיע לכל המשחקים, אתה שמח אותו דבר מגולים, אתה מעודד אותו דבר. אז המשחקים בשעות ממש מעצבנות או נוחות (שישי צהריים זה סבבה) וכל הגולים מצחיקים ומוזרים אבל מנצחים הרבה יותר אז יש מינימום חרדות לפני משחקים.

וכשדברים הולכים אז הכל טוב ויש גם זמן להנות מהדבר הזה וזה יוצר תנועה חדשה שסוחפת אנשים. אז ניצן חורש גם נסחף קצת העונה והחליט לכתוב שיר אליפות ולשתף אותי בחוויה. בינתיים השיר מתגלגל יפה ברשת ומקבל הרבה מחמאות ומעל הכל הוא משקף את הכיף שהייתה לנו העונה הזו ואת הכיף שהיה לחוות אותה אחרי כל השיט שעברנו. גם זה קורה בכדורגל לפעמים.

אקדמאים
4-2-3-1 (FI-NA-LE)