יולי 2006, האולימפי בברלין. בדקה השביעית זידאן מול בופון. הכדור בנקודה, ג'יג'י במרכז השער ואני מאחוריו. מסלול הריצה וכמעט כל היציע מפריד בינינו. זיזו נותן פננקה שפוגעת במשקוף ונופלת על הדשא, לשנייה זה נראה כאילו הוא החמיץ אותה אבל כל מה שנשאר זה תסכול והערכה לאומץ לעשות דבר כזה בגמר מונדיאל, במשחק האחרון שלו.

כן, כולם זוכרים את הנגיחה, אני בכלל לא ראיתי אותה. היא הייתה בצד השני ואני מניח שבכלל הסתכלתי על הכדור או על משהו אחר, מי ציפה לדבר הזה. הצרפתים והניטרליים שביציע חשבו שמדובר בהצגה ושערורית שיפוט. זה היה קצת אחרי הנגיחה של זידאן (ומשחק כביר שלו), שישה מטרים מהשער, פנוי לגמרי, לחלק העליון של המסגרת, ג'יג'י מציל ואז פנדלים.

אחרי הדו קרב הוא יגיד שזה מוזר, כי ב2003 הוא הציל שני פנדלים והפסיד והפעם אפילו לא אחד וניצח. החבר טרזגה בעט למשקוף ולדשא, אבל לא כמו אצל זידאן הכדור נפל בצד הלא נכון של הקו. ואז גרוסו כבש ושלח אותי לחגוג כל הלילה לפני הטיסה לישראל אחרי שמונה חודשים בעולם, ישר ללבנון השניה.

חודש הייתי מאחורי השער של בופון, חוץ מחצי הגמר שאליו אי אפשר היה להשיג כרטיס. כמו בלא מעט תקופות בגיל הזה, הייתי מדוכא. גרמניה, מונדיאל, החגיגה הכי גדולה בעולם, פסטיבל כדורגל ופסטיבלי מוזיקה ואני נהנה בסך הכל אבל סוחב אבן על הלב. היום זה נראה טיפשי, אני מצליח לזכור את הדברים הטובים, את האנשים שהכרתי, את הצחוקים ואת החוויות אבל באותו חודש, הרגעים בהם הרגשתי הכי בטוח היו מאחורי השער של ג'יג'י. הוא דאג לסחוב אותי כל התקופה, לדחות את הנסיעה חזרה לישראל שחיכתה לאיטליה שתעוף מהמונדיאל. וכל עוד הטורניר התקדם והוא לא ספג (חוץ מהעצמי ההוא של אודו מול ארה"ב) אני הרגשתי בטוח יותר להניח את הדיכאון בצד ולחוות את החלום שהיה לי מאז באג'יו החמיץ את הפנדל ההוא.

היום כולם מדברים על ג'יג'י, על הגמר שלו. כולם רוצים לראות אותו מניף גביע. כמו שכולם רצו לראות את זידאן זוכה בגביע העולמי במשחק האחרון שלו. אני אוהב את המבנים הסימטריים האלו שהמציאות מובילה אותנו אליהם, את הפואטיקה של המקריות. כמו השער הפסול של לאמפרד ב2010 מול הגרמנים שחיכה 44 שנים מההוא של ג'ף הרסט כדי שהוא יפול מהמשקוף אל הצד הנכון של הקו ודווקא הפעם השופט יפסול את השער.

הכדורים האלו שפוגעים במשקוף ונופלים על הדשא, אנחנו שמים בהם כל כך הרבה. ג'יג'י אומר שאגדות נועדו להיכתב ושזו ההזדמנות האחרונה שלו לגמר מוצלח. ואנחנו תופסים את זה אבסולוטית, כאילו הקריירה שלו עומדת על זה כי בעוד כמה שנים (או שעות במקרה של דה באזר) נערוך דיון של GOAT  או וואטאבר ונספור את הרגעים האלו. לפני כמה שבועות הוא אמר שהוא לא רואה את זה ככה, שספורטאים לא חווים את ההצלחות והכשלונות בצורה שמצופה מהם לחוות אותם. שהוא הפסיד גמר של יורו, וגמרים בצ'מפיונס והוא קם אחרי זה והמשיך כרגיל, שהוא לא מנקז את הקריירה שלו לרגע אחד. כאוהדים, חסרה לנו הבגרות הזו, אנחנו מלבישים על החיים שלו את הגביע הזה כדי ליצור איזושהי שלמות בסיפור, באגדה שנועדה להיכתב.

 

נתניה חוזרת!!
פנטזי דה באזר